תוצאת חיפוש

הקדמה: סחרחורת היקפית התקפית טבה (Benign Paroxysmal Positional Vertigo – BPPV) מטופלת היטב באמצעות תמרון מתאים. אולם עד מחצית מהמטופלים חווים הישנות במהלך השנתיים לאחר ההתקף הראשון. כיום אין פתרון למניעת היווצרות הבעיה או הישנותה.

מטרות: לבדוק האם שינוי בהרגלי שינה יכול להשפיע על הישנות הבעיה.

שיטות מחקר: המטופלים נשאלו על הרגלי שנת הלילה שלהם. לאחר הטיפול בעזרת תמרון על שם אפלי, הם התבקשו לשנות את מנח שנתם כל שעתיים במהלך הלילה.

תוצאות: 266 מטופלים אובחנו עם סחרחורת היקפית התקפית טבה בתעלה החצי מעגלית האחורית. ממוצע הגיל היה 57 שנים (טווח גילים 87-14). סך הכול נכללו 167 מטופלים עם הפרעה בתעלה אחורית-ימנית ו-99 מטופלים עם הפרעה בתעלה אחורית-שמאלית. שיעור של 50% מהמטופלים (134 איש) דיווחו על כך שהם ישנים על צד ימין בדרך כלל. מהם, 112 (84%) אובחנו עם הפרעה בתעלה האחורית-ימנית. 33% (87 איש) מהמטופלים דיווחו שהם ישנים בדרך כלל על צד שמאל. מהם, 56 (64%) אובחנו כסובלים מהפרעה בתעלה אחורית-שמאלית. בקרב המטופלים אשר לא הביעו העדפה ביחס לתנוחות השינה שלהם (17%=45 איש) שיעור ההפרעות בתעלות מימין ומשמאל היו כמעט שווה (24 מימין ו-21 משמאל). שיעור של 4% מהמטופלים (11 איש) חזרו לטיפול בשל הישנות הבעיה. תשעה מתוכם היו עם בעיה באותה התעלה. כל המטופלים שסבלו מהישנות הבעיה לא מילאו אחר ההנחיה לשנות את תנוחת שנתם כל שעתיים.

מסקנות: במחקרנו נמצא מספר קטן משמעותית של מקרים חוזרים מהמקובל בספרות. תוצאותינו מצביעות על מעורבות של הרגלי שנת הלילה בהתפתחות של סחרחורת היקפית התקפית טבה, יחד עם דרך אפשרית לצמצום הישנות הבעיה על ידי שינוי הרגלי השינה. יש להמשיך ולחקור קשר זה לשם פיתוח התערבויות נוספות בקרב מטופלים הסובלים מהישנות הבעיה.

חתכים באמה וביד מהווים פגיעת טראומה שכיחה ביותר, עם שיעור גבוה של פגיעה בגידים מכופפים של האצבעות. על הרופא הראשוני להכיר את ההסתמנות הקלינית כולל הבדיקה הגופנית המכוונת, היות שיש לאבחנה משמעות מכרעת לגבי אופי הניתוח והתזמון שלו. במרוצת השנים חלה התקדמות בטכניקות הטיפול הניתוחי והשיקום, לאור תרומתו המכרעת של פרופ' איזידור קסלר – ממובילי תחום כירורגיית כף היד בישראל. למרות ההתקדמות, במקרים מסוימים עדיין נדרש ניתוח מורכב יותר, לעיתים אף בשני שלבים, במיוחד לאחר הסתמנות מאוחרת של הפגיעה.

במאמר זה, מוצגות פסיקות של מבחר רבנים המשתייכים לזרם הדתי-לאומי והחרדי בישראל ובחו"ל. הפסיקות התפרסמו בעקבות התפרצות החצבת. כל הפוסקים תמכו ללא סייג בחובה ההלכתית של המבוגרים להתחסן ולחסן את הילדים נגד חצבת. הם הסתמכו בהחלטתם על נתונים מדעיים המעידים על התפשטות החצבת ועל הסכנה הכרוכה בהיעדר חיסון של האוכלוסייה, לאחר ששקלו בדעתם גם את טענות מתנגדי החיסונים. הפוסקים אינם תומכים באופן גורף בכל החיסונים; הם מתנגדים לדוגמה לחיסון נערות ונערים בכיתה ח' נגד נגיף הפפילומה. לנוכח הסכנה שבהימנעות מקבלת חיסונים בקרב קהילות דתיות וחרדיות בישראל ולנוכח החיסון נגד נגיף הקורונה שהוכנס לאחרונה לשימוש בישראל, הקהילה הרפואית חייבת להכיר את הפסיקה ההלכתית בנוגע לחיסונים, כדי לדעת כיצד להדוף את הטענה כי ההלכה אוסרת קבלת חיסונים.

הקדמה: צנרור הקנה (אינטובציה) הוא פעולה שימושית כחלק מהנשמת חולה בחדרי ניתוח וביחידות טיפול נמרץ. את צינור ההנשמה ניתן להחדיר לקנה דרך הפה או דרך האף. צנרור קנה אף מאפשר לבצע ניתוחים בחלל הפה ביתר קלות מאשר צנרור קנה פומי, ולכן הוא  שימושי בניתוחים לטיפול בדום נשימה חסימתי. מטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי מועדים ביתר לתמט דרכי נשימה עליונות במהלך הניתוח ובשעות הראשונות שלאחריו. לכן, יש לדאוג ביתר שאת לדרכי אוויר פתוחות במטופלים הללו כולל חללי האף. על פי סקירת הספרות, לא נבדקה עד כה מידת החסימה באף הנוצרת כתוצאה מצנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

מטרות: בדיקת השינוי בתנגודת האפית בטווח הקצר לאחר צנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

שיטות מחקר: 44 נבדקים המועמדים לניתוח אלקטיבי שאינו בראש או בצוואר. הנבדקים סווגו אקראית לשתי קבוצות. בראשונה בוצע צנרור קנה פומי ובשנייה בוצע צנרור קנה אף. ערכי תנגודת האף בכל נבדק, נבדקו באמצעות רינומנומטריה קדמית לפני הניתוח וזמן קצר לאחריו. הבדיקה בוצעה על פי המלצות הוועדה האמריקאית לסטנדרטיזציה של רינומנומטריה.

תוצאות: לא נמצא הבדל בערכי תנגודת האף לפני ואחרי צנרור קנה בשתי הקבוצות. צנרור קנה אף נמצא כמבטל את מנגנון המחזוריות הטבעית של השינוי במידת החסימה האפית.

מסקנות: הן צנרור קנה פומי והן צנרור קנה לזמן קצר הן פעולות בטוחות אשר אינן משפיעות באופן משמעותי על תנגודת האף בטווח הקצר שלאחר ניתוח. נמצא גם, כי צנרור קנה מבטל את השינוי הטבעי בתנגודת האף החד צדית בטווח הקצר.

דיון וסיכום: בעבודתנו, לא נמצא שצנרור קנה אף גורם לחסימה מוגברת באף בהשוואה לצנרור קנה פומי. לכן, ניתן להשתמש בצנרור קנה אף בבטחה גם במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה. יש מקום למחקר נוסף להערכת השפעת הרדמה כללית וצנרור קנה אף במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בפרט ועל תנגודת האף לטווח הארוך בכלל.

בעשור האחרון חלה עלייה משמעותית במספר הניתוחים הבריאטריים המבוצעים בעולם וכך גם בישראל. הוכח כי ניתוחים אלה הם בבחינת טיפול יעיל בהשמנת יתר חולנית. בעקבות ניתוחים אלו עלולים להיגרם סיבוכים המערבים את מערכת העיכול. מעבר לחשיבות אבחון מוקדם וטיפול בסיבוכים, חשוב לציין כי ניתן להפחיתם ואף למנוע את חלקם אם בוחרים את סוג הניתוח בהתאם למחלות הרקע של המנותח. נדון בסקירה זאת באבחון, בטיפול ובמניעה של מחלות המערבות את מערכת העיכול לפני ואחרי ניתוחים בריאטריים. נפרט אילו בדיקות אבחוניות מומלץ לבצע לפני ניתוח בריאטרי, לרבות הטיפול בהליקובקטר פילורי. נציין את השפעת הניתוחים השונים על מחלת ההחזר קיבה-ושט ועל תנועתיות המעי. נדון בסיבוכים משניים לניתוח כגון חסרים תזונתיים ובדרכים למניעה וטיפול בהם.

לסיכום, מסמך זה חובר על ידי הרכב מומחים המייצגים את עמדות החברה הישראלית לכירורגיה מטבולית ובריאטרית, החברה הישראלית לחקר וטיפול בהשמנת יתר, המערך הקליני בארגון הרוקחות, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד ובחסות המכון לאיכות ברפואה, ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י).

אייל ליבוביץ¹, אולגה רובלסקי², מרדכי שמעונוב^{2 3}

¹מחלקה פנימית, מרכז רפואי יוספטל, ²מחלקה כירורגית א', מרכז רפואי וולפסון, ³הפקולטה לרפואה סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב

השמנת יתר היא גורם סיכון עצמאי לתמותה בעיקר בחולים הלוקים במחלות נלוות כרוניות נוספות. בבסיסה, השמנת יתר נובעת מחוסר איזון בין צריכת קלוריות להוצאה אנרגטית של הגוף. הטיפול בהשמנת יתר מכוון לאיזון מחדש בין הצריכה הקלורית וההוצאות האנרגטיות של הגוף, אך מעקב אחר ברות (מעקב דיאטני) ופעילות גופנית סדירה כשלו ברוב החולים עם השמנת יתר. ניתוח בריאטרי המכוון להפחית את הצריכה הקלורית שהמטופל מסוגל לאכול, הוא כיום הטיפול היעיל ביותר להפחתת משקל בחולים עם עודף משקל והטיפול העיקרי להפחתת משקל בחולים הלוקים בהשמנת יתר חולנית. למרות הימצאותו של הניתוח בסל הבריאות, חולים מעל גיל 65 שנים אינם רשאים לעבור ניתוח בריאטרי במסגרת הסל מעצם עודף המשקל שלהם, והם זקוקים לוועדת חריגים לשם אישור ניתוח זה. בסקירה זו נציין את שכיחות תופעת השמנת היתר באוכלוסייה המבוגרת, וכן את הידוע בספרות על יעילות והישגי הניתוחים הבריאטריים בחולים מבוגרים, בהשוואה לחולים שאינם מבוגרים.

בוריס פונצ'יק^1-4, יאן פרס^1-4 , אביב גולדברט⁵

¹יחידה להערכה גריאטרית כוללנית, שירותי בריאות כללית, באר שבע, ²יחידה לטיפול ביתי תומך, שירותי בריאות כללית, באר שבע, ³מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, המחלקה לרפואת המשפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ⁴היחידה לגריאטריה בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ⁵מעבדת מחקר שינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (להלן תדנח"ש¹ Obstructive Sleep Apnea-OSA) היא הפרעה שכיחה בקרב האוכלוסייה המבוגרת, הגורמת לעלייה בשיעור התחלואה והתמותה, ולפגיעה באיכות החיים של מטופלים. קיימים כלים זמינים ופשוטים לביצוע איתור מוקדם של הבעיה או במעבדת שינה או בבדיקה ביתית וקיימים טיפולים יעילים. בסקירה זו נעסוק באתגרים המרכזיים הבאים: (1) הכרת היקף התופעה באוכלוסיה מבוגרת מעל גיל 65 שנים (2) הכרת כלים לאיתור מוקדם ואבחון של התופעה (3) הכרת דרכי טיפול קיימות (4) שיפור היענות של מטופלים לטיפולים המוצעים.

דורון תודר^1,2, ליטל לבטרובסקי³, צבי דוולצקי^1,4

¹המרכז לבריאות הנפש, משרד הבריאות, באר שבע, ²אוניברסיטת בן גוריון, הפקולטה למדעי הבריאות, באר שבע, ³המחלקה לאונקולוגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן, ⁴השירות הגריאטרי, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם, חיפה

מבוא: שיטיון (דמנציה) הוא אחת המחלות השכיחות והחמורות ביותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת. הסיבה השכיחה ביותר לשיטיון היא מחלת אלצהיימר. ההפרעה העיקרית בקרב חולי האלצהיימר היא הפגיעה הקוגניטיבית המופיעה לרוב עם פרוץ המחלה. בנוסף לפגיעה הקוגניטיבית, ניתן לראות הפרעות התנהגות שונות וביניהן הפרעות מגוונות בשינה. כיום מטפלים בתסמיני המחלה באמצעות תרופות שונות ובטיפול התנהגותי. אחד הטיפולים ההתנהגותיים הזוכה להתעניינות רבה בשנים האחרונות הוא הטיפול בחדר הגרייה הרב חושי (חדר Snoezelen).

המטרה במחקר: לבדוק אם הטיפול בחדר סנוזלן ישפר את איכות השינה בחולי אלצהיימר.

שיטת המחקר: קבוצת המחקר כללה 16 חולים הלוקים בשיטיון על רקע מחלת אלצהיימר. בוצעה הערכה אובייקטיבית של איכות השינה באמצעות אקטיגרף. זהו מכשיר מדידה דמוי שעון הנענד על היד הלא שולטנית (דומיננטית). המכשיר מודד את הפעילות המוטורית של המטופל במהלך הלילה וכך ניתן לקבל הערכה אובייקטיבית לאיכות השינה. המדידות באמצעות מכשיר אקטיגרף נערכו במשך חמישה לילות רציפים: שני לילות ראשונים טרם הטיפול בחדר סנוזלן, הלילה של יום הטיפול ושני לילות לאחר הטיפול. לאחר שבוע של הפסקה במדידות נבדקו אותם חולים בשנית במשך חמישה לילות באותו הפרוטוקול.

תוצאות: תוצאות המחקר מעלות, שבשבוע הראשון נראה שיש השפעה חיובית מובהקת סטטיסטית על איכות השינה של הנבדקים לאחר הטיפול בחדר סנוזלן בהשוואה ללילות שקדמו לטיפול. בשבוע השני של המחקר איכות השינה נותרה ללא שינוי לאחר הטיפול בחדר סנוזלן.

מסקנות: שילוב הטיפול ההתנהגותי בחדר סנוזלן עם הטיפול הפרמקולוגי יכול לשפר את איכות השינה ובכך לשפר את תפקודם היומיומי של החולים. יש לערוך מחקרים בהיקף גדול יותר, על מנת לאשש את יעילות הטיפול.

דליה נבות מינצר^1,2,3, אייל שרגל¹, יאיר פוקסמן⁴, דורית וייסבלט⁵, אנדה בהרב⁴

¹המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט, ²האקדמיה למצוינות בספורט, מכון וינגייט, ³המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז צפון, שרותי בריאות כללית, ⁴מרפאה ומעבדת שינה, ווינסליפ, מכון וינגייט, ⁴הפקולטה למדעים, סמינר הקיבוצים, תל-אביב

הקדמה: למשך ולאיכות השינה חשיבות מרכזית בהשגת ביצועים קוגניטיביים וספורטיביים. חוסר שינה בקרב ספורטאים קשור לירידה ביכולת ולעלייה בסיכון לפציעות. משך השינה המומלץ לנערים הוא תשע שעות ביממה לפחות, אך על פי סקרים מרבית הנערים ישנים פחות.

מטרות: להעריך את משך השינה בקרב ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט, את השינוי שחל במעבר מהבית לאקדמיה, ואת הקשר בין משך השינה להצלחה בבית הספר ולפניות למערך הרפואי.

שיטות מחקר: איסוף נתונים משאלוני סקירה בנושא שינה ולגבי מספר הפניות למערך הרפואי מתיקיהם הרפואיים של ספורטאי האקדמיה המנוהלים במרכז לרפואת ספורט במכון וינגייט.

תוצאות: מצאנו כי משך שנתם של הספורטאים טרם הצטרפותם לאקדמיה נמוך מהמומלץ והוא פוחת כשלושה חודשים לאחר המעבר לאקדמיה (7.74 לעומת 7.37 שעות, P=0.05). במקביל, מצאנו עלייה בישנוניות במהלך היום, 11\24 לעומת 13\24 בשאלון Epworth-Sleepiness-Scale (ESS) (P=0.002). מצאנו קשר ישיר (P=0.027) בין ירידה בשעות השינה לירידה בהישגים בבית הספר ובין עלייה בשעות השינה לשיפור בהישגים בבית הספר עם המעבר ממגורים בבית לאקדמיה. לא מצאנו קשר בין משך השינה של ספורטאי האקדמיה לבין מספר הפניות למערך הרפואי.

מסקנות: ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט אינם ישנים מספיק. חוסר השינה מתבטא בישנוניות יומית. מעבר ממגורים ופעילות בבית למסגרת האימונים, הלימודים והמגורים באקדמיה גורמים לירידה בשעות השינה ולעלייה בישנוניות היומית, והשינוי במשך השינה קשור באופן ישר לשינוי בהישגים לימודיים.

דיון וסיכום: בהתאם למימצאי מחקרים קודמים, מימצאי מחקרנו הנוכחי מעלים, כי ספורטאי עילית בגיל הנוער מצויים בחסך שינה וסובלים מעייפות. לא הצלחנו למצוא קשר לפנייה למערך הרפואי, אך הדגמנו קשר ישיר בין שינוי במשך השינה לשינוי בהישגים לימודיים. שינה במשך ובאיכות מספקת חשובה מאוד לצורך הגעה לביצועים ספורטיביים מיטביים, אולם המודעות לנושא נמוכה יחסית וחיוני לערוך מחקרים בתחום זה.

ורדה וייסקופף

רחובות

בשישה באפריל 1945, תשעה ימים לפני שיחרור מחנה הריכוז ברגן בלזן, נצטוו כ-2,500 אסירים יהודים להתכונן לעזיבת המחנה ביום המחרת. בשבעה באפריל יצאו האסירים דרך שערי המחנה והחלו לצעוד כ-10 ק"מ לתחנת הרכבת הסמוכה בעיר צלה (Celle), שם נצטוו לעלות על רכבת שתיקח אותם למחנה הריכוז טריזינשטאט. לאחר שישה ימי נסיעה עצרה הרכבת ליד הכפר פרסלבן ((Farsleben שבגרמניה, וב-13 באפריל 1945 שוחררה על ידי גדוד הטנקים  743, השייך לדיוויזיית חיל הרגלים ה-30 של הארמיה התשיעית בצבא ארה"ב. גדוד הרפואה ה-105 של דיוויזיה זו דאג לטיפול רפואי ראשוני עבור הניצולים, ולאחר מכן הועברו הניצולים בסיוע כלי רכב זמינים שאורגנו על ידי קצין הקישור של הדיוויזיה, לוטננט פרנק טאוורס 1^st Lt. Frank W. Towers)), לעיירה הילרסלבן (Hillersleben), ששימשה בסיס של חיל האוויר הגרמני. פעל שם בית חולים קטן שלא הייתה באפשרותו לתת טיפול רפואי לכל הניצולים.

בעשרים-ואחד באפריל 1945, ניתנה פקודה לפלוגה C מגדוד הרפואה ה-95 להגיע להילרסלבן ולבצע שם את מה שתואר על ידי מפקד הגדוד, הקולונל ד"ר וויליאם הורטה (Col. Dr. William Hurteau), כמשימה הגדולה ביותר שניתנה לגדוד במהלך מלחמת העולם השנייה – הקמת בית חולים נוסף בעיירה הילרסלבן ותוספת מיטות אשפוז בבית החולים הקיים. מבנה ששימש לפנימיה הפך לבית חולים, והציוד שהובא אליו היה ציוד גרמני שהוחרם על ידי הצבא האמריקאי. כמו כן, דאגה הפלוגה למזון שהובא ממחסנים גרמניים, ונתפסו רפתות מהן הובא בשר וגם חלב. חייהם של אסירי רכבת זו ניצלו תודות לגבורתם ועבודתם המסורה של חיילים אמיצים אלו מדיוויזיית חיל הרגלים ה-30 ומגדוד הרפואה ה-95. 

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים 

הציטוקינים הם מתווכים בעלי עוצמה רבה וחשיבות מרכזית בתגובת המערכת החיסונית על כל זרועותיה. כדי למנוע השפעת יתר ותגובה חיסונית-דלקתית מוגזמת, קיימות מספר מערכות בקרה לייצור, להפרשה ולפעילות הציטוקינים השונים. לאחרונה הוגדרה מערכת בקרה תוך תאית (SOCS) המווסתת את פעילות הציטוקינים לאחר קשירתם לקולטנים הסגוליים בתאי המטרה (Regulation of signal transduction). מערכת זו כוללת שמונה חלבונים (CIS,SOCS1-7) שכל אחד מהם מווסת ומבקר ציטוקין (אחד או יותר) סגולי. הפרעה במערכת בקרה זו עלולה לגרום לפעילות יתר של ציטוקינים ולהתפתחות מחלות אלרגיות ואוטואימוניות. 

גילי גבעתי¹, אסתר גנלין-כהן²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לנירולוגיה והתפתחות הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

מחלת הנירדמות (Narcolepsy), היא אחת מהפרעות השינה המתאפיינת בנטייה מוגברת לישנוניות במהלך היממה למרות שינה מספקת. השינה אינה נשלטת ומתרחשת לעיתים גם במצבים פעילים המחייבים ערנות מלאה – עובדה העשויה להעמיד את החולים בה בסכנה. בישראל מוערכת שכיחות המחלה בכ-0.002%.

ממחקרים שונים עולה, כי חסר תאי עצב המפרישים אורקסין הוא הגורם להופעת הנירדמות. אורקסין הוא נירופפטיד האחראי, בין היתר, על מנגנון שינה-ערות ורעב. מוערך, כי מנגנונים אוטואימוניים מעורבים בהרס תאי העצב המפרישים אורקסין. בספרות קיימות עדויות נסיבתיות הקושרות מצבים אוטואימוניים עם הופעת המחלה. לדוגמה, מדווח על קשר בין נירדמות להימצאות הפלוטיפים סגוליים (ספציפיים) ב-HLA או להימצאות פולימורפיזם בקולטן לתאי  T בקרב החולים. בנוסף, נמצאה עלייה בהיארעות של נירדמות לאחר חיסון כנגד שפעת החזירים –H1N1. בנוסף, דווח על הימצאות נוגדנים עצמוניים בקרב חולים בנירדמות המכוונים כנגד אנטיגן TRIB , המתבטא בתאי עצב המפרישים אורקסין.

יחד עם זאת, עדיין אין תמימות דעים בדבר נכונות ההשערה, שכן טרם הוכח קשר ישיר בין מנגנון אוטואימוני להופעת נירדמות, וניסיונות לטיפול בתרופות אימונומודולטוריות לא הדגימו יעילות משמעותית עד כה. 

מיכאל שראל¹,   עפר חומסקי ¹, דליה שכטר²

¹שירותי בריאות כללית מחוז דן, פתח תקווה, ²המכון לרפואת שינה ועייפות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (Obstructive Sleep Apnea Syndrome) שכיחה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. שיעור של 5% מהמבוגרים לוקים בתסמונת זו, אשר שכיחותה עולה עם הגיל. שיטת הטיפול היעילה והנפוצה ביותר כיום לתסמונת דום נשימה חסימתי בשינה היא על ידי שימוש במכשיר המזרים אוויר בלחץ חיובי באמצעות מסיכה CPAP – Continuous Positive Air Pressure)).

מטרה: המטרה במחקר זה הייתה לעקוב  אחר הרגלי ההיענות לטיפול במכשיר ה-CPAP  בקרב  קבוצת חולים עם תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה, אשר הומלץ להם טיפול זה.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי, בתשאול טלפוני לאורך ארבע שנים, בקרב 371 מטופלים שאובחנו בבדיקה במעבדת שינה כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה, לאחר שקיבלו המלצה של רופא המעבדה לטיפול במכשיר ה-CPAP אשר נקנה והותאם עבורם.

תוצאות: בתום השנה הראשונה, כשליש (34%, 126) טופלו במכשיר באופן קבוע, שליש (% 32.3, 120) לא טופלו בו כלל, וכשליש (33.7%, 125) טופלו בו לסירוגין. מספר המטופלים הקבועים במכשיר ה-CPAP עלה בין השנה הראשונה לשנייה מ-126 (34%) ל-163 (44%) p<0.07)) על חשבון המטופלים לסירוגין. קבוצת הלא מטופלים גדלה מ-120 (32.3%) נבדקים בשנה הראשונה ובכל שנה בהמשך עד ל-221 (59.6%) בשנה הרביעית (p<0.02). לעומת זאת, נצפתה ירידה משמעותית במספרם של המטופלים לסירוגין מהשנה הראשונה מ-125 (33.7%) עד ל-18 (4.8%) בלבד בשנה הרביעית (p>0.005). מרבית המטופלים היו גברים (92.9%). ממוצע הגיל בקבוצת המטופלים בקביעות במכשיר ה-CPAP היה גבוה יותר 59.6 (+11) מאשר ממוצע הגיל בקבוצת הלא מטופלים 55.9 (+10.3) ומממוצע הגיל של קבוצת המטופלים לסירוגין 58.9 (+12.6) (0.064p=). פרט לכך, לא נמצאו הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בנתונים דמוגרפיים ואישיים אחרים או בשיעורי התחלואה הנלווית בין המטופלים בשלוש קבוצות הנבדקים. קבוצת המטופלים בקביעות במכשיר CPAP היו עם ניקוד גבוה יותר בשאלון הישנוניות ESS ועם רמת ריווי חמצן מינימאלית (% 90 >) בדם בשינה,  שהייתה נמוכה יותר לעומת הנבדקים שלא טופלו במכשיר ולעומת הנבדקים בקבוצת המטופלים לסירוגין ( p=0.019 ו-p=0.03, בהתאמה).

מסקנות:  בתום ארבע שנות מעקב, כשני שלישים מקרב המטופלים עם תסמונת דום נשימה חסימתית בשינה לא טופלו כלל במכשיר ה-CPAP. ההסתברות לפנייה לטיפול זה עלתה ככל שגילו של הגבר המטופל היה גבוה יותר, ככל שמידת הישנוניות הסובייקטיבית היומית (על פי ESS) הייתה גבוהה יותר וככול שרמת ריווי החמצן בדם הייתה נמוכה יותר. לנוכח המימצאים במחקר ועקב העלויות הגבוהות של הטיפול, יש מקום לשקול מיון קפדני יותר של המטופלים טרם מתן ההמלצה לקנייה ולטיפול במכשיר ה-CPAP, וכן לשקול פתרונות חלופיים לאילו שהטיפול במכשיר אינו מתאים להם או המסרבים לטיפול בו. בנוסף, מימצאי המחקר מחזקים את הטענות כי נדרשים מעקב, תמיכה ומעורבות מערכתית מיידיים עם התחלת הטיפול ולאורך כל שנות הטיפול במכשיר.

זהר לנדאו^2,1, גדעון קרפלוס^3,2, אהרון חנוקוגלו^2,1, שירלי אבירי^2,1, ענת לוי^2,1, פרנסיס סרור^3,2

¹השירות לאנדוקרינולוגיה פדיאטרית וסוכרת, המרכז הרפואי וולפסון, חולון, ²המרפאה הרב תחומית להשמנת יתר בילדים ומתבגרים, המרכז הרפואי וולפסון, חולון, ³המחלקה לכירורגיית ילדים, המרכז הרפואי וולפסון, חולון

הקדמה: שכיחות ההשמנה וחומרתה בקרב ילדים ומתבגרים, גוברות והולכות בישראל ובעולם. להשמנת יתר בגיל הנעורים השלכות רפואיות ניכרות על התחלואה והתמותה בחיים הבוגרים. תוצאות הטיפולים השמרניים בהשמנה זמניות ומאכזבות. במבוגרים, ניתוחים בריאטריים הם אפשרות טיפול יעילה, המביאה לירידה משמעותית בהשמנה ובתחלואה הנלווית לה. בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים אודות ניתוחים בריאטריים בגיל ההתבגרות בעקבות השמנת יתר חולנית.

מטרות: הצגת ניסיוננו בניתוח שרוול קיבה בגישה לפרוסקופית (LSG) בקרב מתבגרים הלוקים בהשמנת יתר חולנית, במסגרת המרפאה הרב תחומית לטיפול בהשמנת יתר בילדים ומתבגרים, במרכז הרפואי וולפסון.

שיטות: מינואר 2009 עד אוגוסט 2010 נותחו שבע נערות עם השמנת יתר חולנית. הגיל הממוצע בזמן הניתוח היה 16.2 שנים (טווח: 18-13.8 שנים). BMI ממוצע היה44.4  (טווח: 38.9 עד 55.2). התחלואה הנלווית להשמנה טרם הניתוח: סוכרת מסוג 2 המטופלת באינסולין (n=1), לחץ תוך גולגולתי מוגבר (n=1), יתר לחץ דם (n=5), דום נשימה בשינה ,(n=2) וכבד שומני (n=2).

תוצאות: משך האשפוז הממוצע היה 5 ימים (טווח: 8-3 ימים). לא נצפו סיבוכים בתר ניתוחיים (כגון דימום או דלף). זמן המעקב הממוצע נמשך 15.1 חודשים (טווח: 25-5 חודשים). חלה ירידה בערך BMI הממוצע מ-44.4kg/m² לפני הניתוח ל-32.7kg/m² בתקופת המעקב. שש מתוך שבע המנותחות ירדו במשקל בצורה טובה מאוד. במנותחת אחת נצפתה עצירה בירידה במשקל, בשל סיבות רגשיות.

סיכום: ניתוח שרוול קיבה הוא הליך ללא סיבוכים מיוחדים בקרב מתבגרים עם השמנת יתר חולנית. בתקופת מעקב של למעלה משנה נצפתה ירידה משמעותית במשקל עם שיפור ניכר של התחלואה הנלווית או נסיגתה. נדרשים מעקב ארוך טווח ועבודה נמרצת של הצוות הרב תחומי, על מנת להבטיח ירידה טובה במשקל וטיפול מתאים בבעיות הרפואיות והרגשיות.