תוצאת חיפוש

אנמיה היא תופעה שכיחה אשר מוגדרת כגורם עצמאי לתחלואה ולתמותה, בעיקר טרם הליך רפואי (30%-40% מהחולים טרם ביצוע ניתוח) או לאחר הליך רפואי (למעלה מ- 88%-90% מהחולים). לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, רבע מאוכלוסיית העולם סבלה בשנת 2010 מאנמיה (1.9 מיליארד אנשים), ואנמיה שמקורה מחוסר ברזל הייתה ונותרה הסיבה השכיחה ביותר לאנמיה, ומוגדרת כסיבה ליותר ממחצית ממקרי האנמיה [1].

בניתוח נטל המחלות הגלובלי Global Burden of Disease Study, 2016 GBD)) נמצא, כי אנמיה שמקורה בחוסר ברזל היא הגורם הרביעי למוגבלויות רפואיות, במיוחד בקרב נשים. מכאן ברור הצורך בטיפול ו/או במניעת אנמיה שמקורה בחוסר ברזל כיעד מרכזי לשמירה על בריאות הציבור [2].

עירוי כדוריות דם אדומות הוא התערבות טיפולית נפוצה. למעלה מ-85 מיליון מנות כדוריות דם אדומות ניתנות כעירוי מדי שנה ברחבי העולם. ההוריה (אינדיקציה) העיקרית לעירוי דם היא אנמיה, אך נמצא כי שיעור עירויי דם הוא  מופרז ומיותר. עבור רופאים ורופאות מתחומים שונים, עירוי דם עדיין נחשב כקו הטיפול הראשון לטיפול באנמיה.

הוועדה המשותפת והאיגוד הרפואי האמריקאי קבעו כי עירוי דם נכלל בין חמשת הטיפולים הרפואיים המיותרים בארצות הברית. מדיניות מתן דם מגבילה (רסטריקטיבית) היא מדיניות המבוססת על ראיות, ויעילותה אינה נפולת מהמדיניות הליברלית של מתן עירוי דם. ניהול מתן דם הוא שיטה המבוססת על גישה שיטתית וממוקדת, ונתמכת על ידי תוצאות קליניות ומדיניות מגבילה של עירויי דם. במאמר זה אנו מנתחים את הגורמים המשפיעים על ההטמעה של מדיניות ניהול מתן דם למטופל.

אירוע חריג מוגדר כהתרחשות במהלך הטיפול הרפואי, הגורמת לתוצאה בלתי צפויה ועלולה לגרום לנזק למטופל. מספר מקרי התמותה כתוצאה מכשלים מגיע בארה"ב ל-253,000 בני אדם בשנה. בישראל, למעלה מ-10,000 מקרי תמותה לשנה נגרמים מטעויות וכשלים בטיפול הרפואי בחולים מאושפזים – הגורם השלישי בשכיחותו לתמותה לאחר מחלות לב ומחלות סרטן. הגורם העקרי לכשלים באבחון וטיפול רפואי הוא מורכבות מקצוע הרפואה. דרוש מספר רב של מטפלים במקצועות רפואיים שונים כדי  לטפל בחולה אחד, לכן רבות הטעויות, בעיקר בכל הקשור לתקשורת בין מטפלים.

מערכת הבריאות בישראל פועלת בחסר תקציבי מזה שנים רבות, ונדרשת תוספת של 20 מיליארד ₪ לפחות כדי  להביאה לתפקוד מיטבי. מספר הרופאים, האחיות ומיטות האשפוז ל-1,000 תושבים קטן באופן משמעותי מהממוצע במדינות ה-OECD. כאשר חלה עלייה של 30% באוכלוסיית ישראל, נדרשה  תוספת של 7,700 מיטות אשפוז לשמירה על הקיים, אך בפועל  נוספו רק 1,400. חוסר זה גרם לירידה מ-2.1 מיטות ל-1,000 תושבים ל-1.8 מיטות ל-1,000 תושבים.

יש לשנות את מרכיבי בטיחות הטיפול בתוכנית האסטרטגית של משרד הבריאות. יש להקים מנהל לאיכות, בטיחות הטיפול, ניהול סיכונים ברפואה ואקרדיטציה שיכלול –בנוסף לאגף לאיכות הטיפול – גם אגף בטיחות ובו יחידות תחקור, תדרוך ופיקוח, כולל הכנת  תוכניות לשיפור אסטרטגיות, ומכון מחקר ברמה אוניברסיטאית עם חוקרים, יחידות מחשוב, סטטיסטיקה ואיסוף מידע. המכון יקבל את כל דיווחי האירועים החריגים, תוצאות התחקירים, ועדות הבדיקה וועדות הבקרה והאיכות, פסקי הדין וסקירות ספרות מתעדכנות בישראל ובעולם, למחקר ולמידה מערכתית. יש להכין תוכניות אסטרטגיות למניעת כשלים וטעויות באבחון ובטיפול הרפואי, אשר יביאו לירידה במקרי התמותה עקב אירועים חריגים, ובהוצאות הגדולות הכרוכות בכך.

שיתוף ושילוב מטופלים בעיצוב של מחקרים, תהליכים ומדיניות במערכת הבריאות הוא מגמה חדשה, הצוברת תאוצה במדינות רבות בעולם. אף כי תהליכי שיתוף מתקיימים זה שנים רבות, מנגנונים שיטתיים ומאורגנים החלו להבשיל רק בשנים האחרונות. התחום הראשון שבו שותפים מטופלים הוא מחקר: נגישות למידע אודות מחקרים, השתתפות במחקרים כנשואי המחקר, והשתתפות בעיצוב ובניהול מחקרים. התחום השני הוא קביעת סדרי עדיפויות: במחקר, באישור ומימון תרופות וברמת המדיניות. התחום השלישי הוא עיצוב פרקטיקות טיפוליות: שיפור איכות שרותי הבריאות, מעורבות בשגרה הטיפולית ופיתוח כלי מדידה והערכה.

בסקירה זו יוצגו תהליכי שיתוף מטופלים המונעים מכיוון הרשויות, באמצעים של תקינה מחייבת או על-ידי הטמעה של פרקטיקות שיתוף, וכן מכיוון ארגוני חולים ונציגי ציבור, הפועלים לצד או כחלק מארגוני בריאות. תחילה מוצגת תמונת מצב עולמית, ולאחריה מובאות דוגמאות לשיתוף מטופלים בישראל

מכון אסותא לחקר שירותי בריאות, קיים ב-27/05/2020 וובינר מקוון בנושא משמעויות צמצום הפעילות האלקטיבית במהלך משבר הקורונה, בוובינר נכחו מעל 170 משתתפים. המכון הוקם בשנת 2017 ביוזמתו של פרופ' שוקי שמר, ומספק תשתית לעריכת מחקרים בתחומי שירותי הבריאות, מדיניות וניהול מערכות בריאות, בישראל ובעולם

בדצמבר 2019 זוהה נגיף חדש ממשפחה הקורונה (SARS-CoV-2) המסוגל להדביק בני אדם במחוז ווהאן שבסין. הנגיף החדש התפשט במהירות רבה ברחבי סין ובהמשך בעולם כולו וחייב את הקהילה הבין לאומית להגיב באופן מהיר, על מנת להאט את התפשטותו. על פי ההערכות, מדינות דרום מזרח אסיה ובעיקרן סינגפור, טאיוואן ודרום קוריאה, היו מדינות בעלות פוטנציאל הפגיעה קשה בשל קרבתן הגיאוגרפית למקור ההתפרצות, התנועה הענפה המתקיימת בין מדינות אלה לסין וצפיפות האוכלוסייה הגבוהה שבהן. סקירה זו עוסקת בצעדים שנקטו מדינות דרום-מזרח אסיה בהתמודדות עם הנגיף, אשר עיקריהן מובאים כסיכום בטבלה 1.

שירותי המניעה לאם ולילד, "טיפת חלב", כפי שנקראו מראשית ימיהם בארץ ישראל, מבוססים על מסורת רבת שנים של שירות איכותי המבטיח את בריאות הציבור בישראל. מטרת המאמר היא הסתכלות בכלים היסטוריים על העשייה והמוסדות המייסדים, וזאת בשל הוויכוח המתחדש לגבי מיקומו של השירות המונע במבנה מערכת הבריאות.

משלחת רפואית של "הדסה" שהגיעה לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, היא שהביאה לארץ את המודל של מרפאות "טיפת חלב". עד אז שירותי רפואה מונעת לאם ולילד ניתנו על ידי קופת חולים הכללית, כחלק ממכלול השירותים לחבריה משנת 1911 ועד הצטרפותה להסתדרות בשנת 1920. את שירותי הרפואה המונעת במודל של מרכזי בריאות שהתמקדו באם ובילד ביססה הדסה לראשונה בשנת 1921. תחנה שהוקמה בעיר העתיקה ונוהלה על ידי ברטה לנדסמן, שמאוחר יותר הייתה לאחות הראשית של הדסה בירושלים. לאור הצלחתה הוחלט להרחיב את המודל למקומות נוספים.

בשנת 1922 נחתם הסכם בין הקופה ל"הדסה" אשר לפיו אמורות היו אחיות "הדסה" להעניק את השירות במרפאות הקופה. השיתוף לא עלה יפה, ומשנת 1924 הפעילה הקופה את השירות באמצעות הצוותים הרפואיים שלה. ראשי הקופה ראו יתרון בעובדה שהשירות ניתן במשולב על ידי רופא המשפחה במרפאה, שהכיר הן את האם והן את הילד, וזאת כחלק מתפישה חברתית. הרחבת הרפואה המונעת וקרוב לוודאי שגם התחרות בין המוסדות הביאו להצלחה.

סמוך להקמת המדינה הייתה התמותה בארץ ישראל מהנמוכות בעולם, ועמדה על 48 פטירות ל-1,000 לידות חי, שהייתה הנמוכה ביותר בעולם. זהו שיפור משמעותי, שכן בשנת 1927 לדוגמה עמדה התמותה בארץ ישראל על 108 ל-1,000 לידות חי והייתה מהגבוהות בעולם. עם קום המדינה, העבירה הדסה את התחנות שבניהולה להפעלת משרד הבריאות, ואילו הקופה המשיכה במודל המשולב שבו האמינה. בשנת 1957, היו בידי קופת חולים הכללית 198 תחנות לאם ולילד ו-323 מרפאות כפר, שגם בהן ניתנו שירותי "טיפת חלב" בפיקוח משרד הבריאות.

משרד הבריאות אף הוא האמין בשילוב כפי שמצוטט מנכ"ל המשרד ד"ר חיים שיבא באותם ימים: "אין להפריד רפואה מונעת מריפוי". כל הצדדים החזיקו בדעה כי יש לאחד את הטיפול הרפואי והשירות המונע. חילוקי הדעות נגעו רק לקורת הגג שתחתיה יש לאחד את השירותים. מעל לכל ספק וויכוח עולה, כי למדינת ישראל עמדו ושירותים מפותחים של רפואה מונעת, שתרומתם ניכרה במיוחד בשנים של עלייה המונית ולאחר קום המדינה.

בשנים האחרונות שב לשולחן הדיונים נושא העברת טיפות החלב לקופות, אך המהלך נדחה ולמעשה עד היום לא הושלם, ונשאר חלק מהתוספת השלישית לחוק בריאות ממלכתי.

הכנסת תרופה חדשה, חיסון או ביצוע ניסוי קליני בתרכיב חדש, מחייבים כיום הקמת מערך מבוקר של ניסוי מדעי בהתאם לאמנת הלסינקי, חוק בריאות ממלכתי, חוק זכויות החולה ונוהלי משרד הבריאות.

הקמת ארגון הבריאות העולמי, WHO, בשנת 1946 תרמה נדבך חיוני לבסיס האיתן של העקרונות לביצוע מחקרים רפואיים הקיימים כיום. תרומה עיקרית הייתה למציאות שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה ובעקבות משפטי נירנברג. אמנת הלסינקי גובשה רק 18 שנים מאוחר יותר בשנת 1964.

בימים הראשונים לקיומה תקפה את מדינת ישראל הצעירה מגיפה קשה שהפילה קורבנות רבים – מרביתם ילדים וצעירים. מגפת שיתוק הילדים, פוליו מיאליטיס (פוליו), נחשבה אז חשוכת מרפא.

כשהתפרצה המחלה בארץ, היקף התחלואה היה כ-0.1% מכלל התושבים. מאוכלוסייה של 1,200,000 איש חלו כ-1,500 בפוליו בשנת 1950. שלוש עונות ברציפות היכתה המגיפה והפילה מעל 3,000 קורבנות. שיעור התמותה עמד על 10%.

מומחים, שרלטנים ומחפשי-תהילה רבים הציעו בארץ את המצאותיהם בתחום – משחות, תרופות ומחקרים שונים שיביאו "מזור" לילדים החולים. מול אלו עמד משרד הבריאות הצעיר בפרץ בנחישות.

הניסוי היחיד שערך משרד הבריאות הסתיים אומנם ללא הצלחה, אך היה מלווה במערך מחקר ובקרה שלא היו מביישים את טובי החוקרים כיום. הניסוי בזיבאלין נערך בתחילת שנות השישים, לאחר שהוכנס חיסון נגד שיתוק ילדים לשגרה והמגיפה חלפה.

מטרת המאמר היא להציג את משקלן של האתיקה הרפואית, הנורמות והמוסר, שאפיינו את ההתמודדות עם המגיפה, בימים שבהם עדיין לא היו חוקים ונהלים במערכת הבריאות.

המושג "בריאות האוכלוסייה" מתייחס למתן שירותים שהם מעבר לטיפול רפואי ממוקד וכולל טיפול בגורמי סיכון ואוכלוסיות בסיכון. מעורבות בתי-חולים בבריאות האוכלוסייה כמוקדי פעילות לקידום בריאות בקהילה הינה תופעה חדשה יחסית.

הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן-הדסה) היא יוצאת דופן במובן זה. משחר ימיה פועלת הדסה לקידום בריאות האוכלוסייה, כאשר מלכתחילה הגדירה את הקהילה שלה באופן רחב, ופעלה לקידום ואספקת שירותי בריאות ותזונה לתושבים בארץ ישראל, לרבות שירותים לאם ולילד, ורק בשלב מאוחר יותר כלל טווח הפעילות של הדסה אשפוז בבתי-חולים. הדסה הקימה ביחד עם האוניברסיטה העברית בשנות השישים את בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית (להלן-בית הספר) הראשון בארץ. מייסדי בית הספר פיתחו מודל שימושי להערכת גורמי סיכון וטיפול ראשוני המכוון לקהילה (Community Oriented Primary Care – COPC) שיושם ברחבי העולם. בית הספר הכשיר עד היום למעלה מ-1,200 מוסמכים ודוקטורנטים ישראלים בבריאות הציבור, ואלפי רופאים חונכו למחויבות לבריאות האוכלוסייה במסגרת לימודי הרפואה. בית הספר הרחיב את המעגל מחוץ לגבולות המדינה, להקניית מיומנויות ל-082 בוגרים מ-92 מדינות שונות באמצעות התוכנית הבינלאומית לתואר שני בבריאות הציבור (International Masters in Public Health). בוגרי בית הספר תופסים עמדות מפתח במערכות הבריאות בארץ ובעולם. חוקרי בית הספר של הדסה והאוניברסיטה העברית הובילו מחקרים חשובים ופורצי דרך באפידמיולוגיה, בקידום בריאות, בכלכלת בריאות ובניהול שירותי בריאות, תוך תרומה משמעותית למתודולוגיה מחקרית, למדיניות בריאות ולאיכות הטיפול בבתי החולים ובקהילה.

במאמר זה נסקור את התרומה של הדסה לבריאות האוכלוסייה ברמה המקומית, העירונית, הלאומית והבין לאומית. נצביע על הנסיבות המיוחדות המתקיימות בהדסה, ירושלים וישראל, שאפשרו מחקר והכשרה בבריאות אוכלוסיות ברמה הגבוהה ביותר וכן נציג את התרומה למדיניות בריאות ואספקת שירותי רפואה, תוך ציון האתגרים הנוכחיים והעתידיים בבריאות האוכלוסייה.

יפתח שגיא^1,2, דן גרינברג¹, אלן ג’ודקוביץ², לאוניד ברסקי², ויקטור נובק²

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²החטיבה הפנימית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

בהלות בריאותיות (Health Scares) מתאפיינות בקיומו של איום ממשי ברמה ציבורית הנוגע למספר לא מבוטל של אנשים, אשר תוצאותיו האמיתיות לרוב מתבררות כפחותות לאין שיעור מהתחזיות הראשוניות. למרות זאת, התגובה הציבורית חסרת פרופורציה למשקלו האמיתי של האיום, והיא בעלת השלכות רפואיות, כלכליות וחברתיות נרחבות. הגורמים המרכזיים בבהלות אלו הם אמצעי התקשורת, מומחים רפואיים, קובעי מדיניות והציבור.

במאמר זה, נתאר את פרשיית החלפת מרכיבי האלטרוקסין שהתרחשה בישראל ובמדינות נוספות במקביל להתפרצות נגיף הפוליו תחת ההקשר של בהלות בריאותיות. בהמשך נסקור את יחסי הגומלין בין המשתתפים השונים בבהלות בריאותיות, תוך התמקדות באופן תפקודם בבהלות נבחרות בעולם בשני העשורים האחרונים. על מנת לייעל את דרכי ההתמודדות עם בהלות בריאותיות נוספות, קיים צורך ביצירה מבעוד מועד של דרכי התמודדות ותיאום בין משתתפים אלו, תחת מטרייה של גוף מתאם מרכזי שיוגדר מראש. בדרך זו, ניתן יהיה לצמצם את ההשלכות הבלתי רצויות של בהלות אלו בעתיד.

ענת שליו^2,1, גבריאל וייל^1*, לודמילה רובינשטיין³

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, ²המחלקה לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, והמחלקה לרפואת משפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ³בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית אשקלון והמחלקה לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.         

*גבריאל וייל כיהן כפסיכולוג הראשי של המרכז לבריאות הנפש באר שבע.

אשפוז פסיכיאטרי ממושך עשוי להיות הכרחי לאוכלוסיות מסוימות של מתמודדים עם מחלות נפש, על רקע ביטויים חדים של המחלה שאינם מאפשרים שילוב במסגרות עצמאיות בקהילה. במצב זה, נודעת חשיבות לאפשר לאנשים המאושפזים תנאי איכות חיים טובים ככל האפשר ולכבד את הזכות לאוטונומיה מינית כאחת מזכויות היסוד של האדם. היכולת לנהל חיים מיניים מספקים מהווה תנאי חשוב לחיים משמעותיים ככל האפשר, גם במצבי קיצון של המחלה הפסיכיאטרית, ומהווה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. מאידך, יחסי מין באשפוז פסיכיאטרי מעוררים דילמות רבות, בהן הצורך להגן על מאושפזים מפני ניצול ופגיעה, בפרט כאשר מחלות נפש פוגעות ברמה כלשהי בכושר השיפוט וביכולת להביע רצון אוטונומי. למרות חשיבות הנושא, ניתן להיווכח שקיימת התעלמות מצורכיהם של אנשים במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי והספרות מצביעה על חוסר במדיניות להנחיית אנשי צוות ביחס לתחום משמעותי זה. במאמר זה נסקרים מחקרים העוסקים ביחסי מין באשפוז ממושך, בדילמות אתיות ובסיכונים, תוך התייחסות לתפקיד שממלאת המדיניות בנושא. מוצגות במאמר נקודות מבט של מטפלים, מתמודדים ובני משפחה המאירות משמעויות המיוחסות לנושא. לבסוף, מובאות מסקנות העולות מהידע המצטבר ממגוון זוויות, בהן המלצות לעיצוב מדיניות ומסגרת עבודה לשינוי.

ארנה טל ^1,2, שירה אוברלנדר¹, מירי זיבצנר^1,2

¹האגף למדיניות טכנולוגיות רפואיות, משרד הבריאות, ²המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר

קביעת מדיניות לאומית מגובשת בסוגיות חלוקות, היא אתגר למערכות הבריאות בעולם. דיון קבוצתי שבו מעורבים כל בעלי העניין מהווה גישה מקובלת במדינות שונות להשגת הסכמות למדיניות לאומית מקיפה. מודל מובנה של דיון בטכנולוגיות רפואיות מופעל משנות ה-70 בעיקר בצפון אמריקה, משם התפשטה השיטה לאירופה, ובעשור האחרון גם להודו, דרום אמריקה וישראל. כנס הסכמה כשיטה של דיון ציבורי הוא תהליך מורכב הכולל הערכת טכנולוגיה באמצעות סקירת ספרות מעמיקה, שילוב המידע האקדמי בהתייעצות עם מומחים באמצעות טכניקה של שיח קבוצתי, ודיון נרחב בהרכב (פאנל) בשיתוף אנשי ציבור. בסופו של התהליך נקבעת הסכמה רחבה המאפשרת הטמעת מדיניות ברמה לאומית. ריבוי הגורמים המעורבים, הסוגיה שנדונה, אופי מערכת הבריאות אליה מיועדות התוצאות, כמו גם מאפיינים חברתיים ופוליטיים ייחודיים – כל אלה מניבים הבדלים ביישום ההמלצות בין מדינות שונות. לפיכך, נדרשת התאמת המודל הקלאסי למדיניות הייחודית תוך גמישות הפעלה לתחומים שונים בהתאם לצורך המתעורר. יתרונות המתודולוגיה כוללים עידוד היישום הנכון של טכנולוגיות קיימות, הערכה עכשווית על ידי מיטב המומחים, יישור קו בין כל המעורבים, שיתוף הציבור ועוד.

המודל הראשוני של כנס הסכמה שיצא לפועל בישראל נוהל כתהליך שיטתי, מסודר ומובנה שאיפשר דיון רחב היקף, ושיתוף גורמים רבים בזכות הכנה מדוקדקת. חסרונותיו התאפיינו במורכבותו, אורכו ועלותו. על מנת להתמודד עם הדינאמיקה הקיימת במערכת הבריאות בישראל, המאלצת את  קובעי המדיניות לקבל החלטות בזמן אמת, הותאמו חלקים מהמודל במטרה לתת מענה לבעיות המתעוררות. כך התפתחה שיטה שהיא נגזרת של המודל הישראלי המקורי, תוך שימת דגש על חוות דעת מקצועיות, דיון קבוצתי ושיתוף גורמים מובילים במערכת. חלקם של מטופלים והציבור בתהליך מחייב בחינה מעמיקה.

¹משרד הבריאות, ²המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר

כנס הסכמה הוא שיטה מקצועית לגיבוש מדיניות בסוגיות בריאות שנויות במחלוקת, המבוססת על הערכת טכנולוגיות רפואיות באמצעות סקירת ספרות מעמיקה, התייעצות עם מומחים ודיון נרחב בהרכב של אנשי ציבור ואנשי מקצוע. המטרה היא להביא לתהליך המניב הסכמה רחבה לגיבוש קווים מנחים ליישום מדיניות. לתהליך יתרונות רבים, אולם גם נמתחה ביקורת על הפעלתו. מחד גיסא, מודל כנס ההסכמה משקף עקרונות דליברציה דמוקרטית, והביא לצמצום פער העמדות בין קובעי המדיניות לבין הציבור. הוא מאפשר לאזרחים להיות מעורבים בהחלטות מדיניות ויכול להתניע תמיכה בקרב הציבור לגבי האמצעים ליישום ההחלטות, כדרך של הממשלה להיות קשובה לרחשי הציבור ולהגברת השקיפות בתהליכי קבלת החלטות. מאידך גיסא, המבקרים מצביעים על קושי בהבנה של האזרחים המשתתפים והשפעה פוליטת מתונה בלבד לגבי יישום ההמלצות, אך קיים טווח נרחב של הצלחה לעורר שינוי ולהתוות מדיניות בין מדינות שונות.

אילוצים שונים מחייבים התאמת השיטה, כדי לשמר את יתרונותיה לנוכח האתגרים ביישומה המתמשך בישראל ובעולם. המודל הראשוני שפותח בארה"ב שמר על אופיו המדעי והמקצועי, וממשיך להיות כלי יעיל לגיבוש מדיניות לאומית ועשייה רפואית. המודל הקלאסי לא נשמר במלואו, התפתחות השיטה באירופה ואחר כך ברחבי בעולם, הביאה למתווים שונים בהפעלת השיטה ובסוגיות הניצבות לדיון. כיום, קיימת שונות בין מדינות באופן התכנון, הביצוע והיישום של כנסי הסכמה, הנובעת מהבדלים במדיניות, שינויי באופי הנושאים הנדונים, אילוצי ביצוע והתאמת לשינויי הזמן. המתודולוגיה הנפוצה היום ברחבי העולם היא "פאנל אזרחים" (Citizen jury), המשקפת את מעורבות ציבור והעדפותיו, בנוסף לדיון בהיבטים קליניים ואפידמיולוגים שהם בסיס לקווים מנחים. על אף ההסתייגויות, מתודולוגיה זו, על סוגיה השונים, משמשת זה יותר מ-30 שנה כמודל מוצלח לגיבוש מדיניות בריאות בסוגיות רפואיות שנויות במחלוקת, בישראל ובעולם. בשנת 2009 הורחב השימוש בכנסי הסכמה לרמה הגלובלית והכנס כלל נציגים מ-38 מדיניות.

בסקירה זו מובאת התפתחות כנס ההסכמה בעולם ככלי עזר ליישום מדיניות לאומית.