תוצאת חיפוש

אילנה יוגב

מושב כפר אחים

אמי היקרה, מלכה גנץ, מרגיט (מאצה) לבית וייס – כשם נעוריה, הייתה בת 17 שנים כששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן בתאריך 15 באפריל 1945, לאחר שנשבתה בו מספר חודשים. היא הגיעה בקושי לרגע השחרור כשהיא שוקלת 28 קילוגרם, צועדת על שתי רגליה שבקושי נשאו אותה ולא מאמינה שאכן התגשמו חלומותיה לשרוד. על טווח רחוק יותר לא יכלה אפילו לחלום.

אבי עורי¹, שאול מ' שאשא²

¹מרכז רפואי רעות, תל-אביב, ²בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

שאול מ' שאשא 

בית החולים לגליל המערבי, נהריה 

במאמר קודם תוארו מאפייני החיים והתחלואה במחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי. במאמר הנוכחי נסקור את הארגון הרפואי במחנות, את אמצעי הטיפול ואת פעולות הרופאים ואנשי הרפואה הגרמנים והאסירים, כולל היהודים.

בשנים 1942-1944 היו מאות מחנות ריכוז פזורים ברחבי הרייך השלישי, הועסקו בהם מיליוני אסירים בעבודת פרך, ובוצעה בהם השמדה המונית, מתוכננת ו"מדעית" – בעיקר של יהודים ו"גזעים נחותים" אחרים. האסירים חיו בתנאים מחפירים של השפלה מתמשכת, אי וודאות קיומית וטרור. הם לקו בתחלואה ניכרת, בעיקר בחבלות שונות, מחלות זיהומיות ובעיקר ברעב קיצוני ומתיש שהביאו לשיעור תמותה עצום.

השירות הרפואי במחנות היה באחריות הס"ס. בכל מחנה היה רופא ס"ס ראשי ולידו מספר עוזרים וסניטרים. כן תיפקדו "רופאים אסירים". בכל מחנה מונה רופא אסיר ראשי, ובכל צריך נקבע רופא צריף (Blockdoctor) שהיה צריך לדאוג לניקיון המקום, לפינוי גופות, להסדר מיסדרי חולים לנזקקים ולמתן אישורי עבודה ומחלה. לקבוצות העבודה התלווה "רופא דרכים" (Streckenpfleger) לשם מתן עזרה ראשונה לנפגעים בעבודה. כמו-כן הועסקו רופאים אסירים כדיזנפקטורים לשמירת הגיהות (Hygiene) במחנה.

בכל מחנה הוקצו צריף או מספר צריפים ששימשו לטיפול ואישפוז, ונקראו לרוב בשם "ריבייר" (Revier). במחנות הגדולים אף הוקצו מספר צריפים למען בית-חולים (Krankenbau), ולעיתים אף יוחד מחנה אחד בתוך מיתחם מחנות לצורך אישפוז, בעיקר של חולים "מדבקים". ניהול הריבייר היה באחריות רופאי הס"ס. לידם פעל רופא אסיר ראשי ומספר רופאים אסירים, ולעיתים גם כוחות סיעודיים. הניהול המעשי ניתן לאסירים אחראים (קאפו) שלא היו אנשי רפואה, אך עם סמכויות להכריע בשאלות רפואיות כמו ניתוחים, שלא אחת אף ביצעו אותם בעצמם.

בריבייר היה מחסור בכל: במקומות אישפוז, בכוח-אדם, באמצעי טיפול ואיבחון, בתנאים עקרים (סטריליים) ובחומרי הרדמה. הצפיפות הייתה רבה מאוד, ועל כל דרגש הושכבו מספר חולים בלא תלות במחלתם. לא ניתן היה לבצע הליכים מצילי חיים, וניתוחים, אם בוצעו, נעשו לרוב ללא הרדמה. שיעור התמותה היה אפוא ניכר, והריבייר נתפש לא אחת בעיני האסירים לא כאתר מרפא, אלא כמקום למות בו. מדי פעם הייתה מבוצעת ביקורת על-ידי רופאי הס"ס שמטרתה העיקרית היתה "סלקציה": חולים קשים שלא היה סיכוי להחזירם לעבודה נשלחו להמתה, והאחרים נשלחו לעבודה למרות מצבם. הרופאים האסירים עשו כל מאמץ למנוע סלקציה זו בדרכים שונות, ולא אחת נענשו ואף שילמו על כך בחייהם.

שאול מ' שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהריה

מחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי היו "פלנטה אחרת". האסירים, משוללי כל זכויות, חיו בתנאים של השפלה מתמשכת, באי-וודאות קיומית ובטרור. תנאי החיים היו קשים והתאפיינו בצפיפות רבה, בתברואה וגיהות (Hygiene) אישיות ירודות. במחסור בביגוד מתאים ובאמצעי חימום. וכן בסדר יום ממושך ונוקשה שכלל מיסדרים אין סופים, צעידות ארוכות, עבודת פרך, ושינה חטופה ומופרעת שלוותה בתשישות. מעל לכל סבלו אסירי המחנה מרעב קיצוני ומתמשך. האסירים קיבלו כשליש מתיצרוכת הקלוריות היומית לה נזקקו, והמזון היה חסר מרכיבים חיוניים, כמו ויטמינים ואבות מזון.

מעבר למצב הנפשי המיוחד שבו היו נתונים האסירים, הם לקו במחלות זיהומיות, בחבלות ובעיקר סבלו מרעב.

כינמת, גרדת ומחלות טפיליות אחרות היו נפוצות במחנות ולוו בזיהומי עור. שכיח מאוד היה טיפוס הבהרות - הן בצורה אנדמית והן כמגפות שגרמו לשיעור תמותה ניכר. רבים לקו בשחפת ובמחלות מעיים כמו טיפוס, פארא-טיפוס ודיזנטריה, וכן בדלקת ריאות ובזיהומים אחרים.

חבלות היו תופעה שכיחה ביותר, והן נגרמו מהכאות, ממלקות, מהצלפות, מפצעי ירי ומנשיכות כלבים. הן התאפיינו בשברים בגולגולת עם דימומים וקרעים במוח, ובשברים בעצמות הגפיים - בעיקר בעצם השת ובצלעות, חבלות קהות בבית-החזה ובבטן היו אף הן נפוצות מאוד. בחלקן נגרם סיבוך עקב התנקבויות של איברים חלולים, כמו המעיים, שבא לידי ביטוי בצפקת (Peritonitis) או בדימום ניכר מכלי-דם, ולעתים הסתיימה הפגיעה במוות. לכך יש להוסיף את פגעי הקור - בעיקר קפיאת איברים והיפותרמיה.

אולם מעל לכל שלטה "מחלת הרעב" על ביטוייה וסימניה השונים, שבצורתם הקיצונית הביאו לתמונת ה"מוזלמן", וכמובן לשיעור תמותה ניכר.