תוצאת חיפוש

נושא היריון כתוצאה מאונס בעת שבי אויב הוא אירוע קשה להכלה והתמודדות בקרב הקורבנות משפחותיהם והצוות הרפואי, ומעורר בקרב רופאים שאלות אתיות וקליניות מורכבות. הספרות בנושא דלה. נשים שנכנסו להיריון כתוצאה מאונס בשבי בהיסטוריה הקרובה, במיוחד נשים יזידיות בשבי דעאש, סבלו ממגוון בעיות נפשיות כגון הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) בשכיחות גבוהה מאוד, תסמונות חרדה, דיכאון,  הפרעה דיסוציאטיבית קשה, הפרעה סומטופורמית והפרעות בתפקוד המיני. השכלה גבוהה והיעדר תחלואה נפשית קודמת ניבאו צמיחה בתר חבלתית (פוסט טראומטית) טובה יותר.

חשובה ביותר הכנה של הצוותים המטפלים לכל תרחיש, כולל תרחישים שאינם כוללים הפסקת היריון אוטומטית מסיבה רגשית או דתית. יש חשיבות עצומה של כבוד להחלטת הקורבן ללא פטרנליזם או הנחה מוקדמת כלשהי של הצוות הרפואי, אך גם לסיוע בקבלת החלטה. יחד עם זאת, המעבר מחוסר אוטונומיה מוחלט (שבי) לחופש החלטה מוחלט לגבי סיום היריון עלול להיות מבלבל, ונדרשת גם עמדה מייעצת של הצוות במקרה שהנפגעת מתקשה להחליט.

השאלה מה אנו יודעים על טיפול בחיילים שבויי מלחמה ובאזרחים חטופים רלוונטית היום יותר מתמיד. ביום ה-7 באוקטובר 2023, עבור 239 ישראלים, המעבר מאדם עצמאי ואוטונומי לשבוי, היה מעבר חד, ברוטלי שקטע את רצף חייהם. לקיחת שבויים בעת הזו כוללת, בנוסף לחיילים, גם אזרחים חטופים ותיקים, גברים, נשים, מתבגרים, ילדים ופעוטות. הידע הקיים אודות טיפול באוכלוסיות מגוונות כאלה ובכמות הזו, מועט. מכאן האתגר הגדול של כלל גורמי הטיפול עם חזרת השבויים הביתה. על מנת להבין עם אילו מרכיבים יש להתמודד בתהליך ההסתגלות וההתערבות הפסיכולוגית, עם החזרה מהשבי, יש לנסות ולהתחקות אחר המאפיינים הייחודיים של שבי.

במאמרה של כלת פרס ישראל ופרס אמ"ת, פרופסור זהבה סולומון, המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מסוכמים מחקריה שנמשכו 26 שנים, על המצב הבריאותי, הנפשי, התעסוקתי והמשפחתי של פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים. פרופ' סולומון הקדישה את חייה המקצועיים לחקר התחומים הבאים: (1) זיהוי מוקדם של תגובות דחק של חיילים בחזית, באיתור גורמי סיכון וגורמי תמך וחוסן – בעיקר גורמים שניתנים להתערבות ולטיפול, והערכת יעילות התערבויות קהילתית חברתית ופרטני; (2) שיטת הטיפול בנפגעי תגובת קרב ובנפגעים עם הפרעת דחק בתר חבלתית; (3) הפרעת הדחק המשנית בבני משפחתו של הלום הקרב והטיפול במצוקת המשפחה כולה; (4) מחקר ארוך טווח בקרב פדויי השבי החל בשנת 1991 כדי להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של מי שנפלו בשבי האויב במלחמת יום הכיפורים; (5) התמודדות חולי נפש, ניצולי שואה ובני משפחותיהם.

הקדמה: טראומה מוכרת כגורם פתוגני למצוקה ולתחלואת גוף ונפש. אך הדעות חלוקות באשר להשפעותיה ארוכות הטווח ובעיקר באשר למצבם של שורדי טראומה בזקנתם.

מטרות: נבחנו במחקר ההשלכות על בריאות הגוף והנפשת כתוצאה מנפילה ומשהות בשבי בעת מלחמת יום הכיפורים.

שיטות מחקר: 42 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, 157 פדויי שבי ו-100 לוחמים דומים שהשתתפו במלחמה נבדקו על ידי רופאים, השיבו על שאלונים שנבחנו בהם מדדי בריאות ותפקוד כמו כן נלקחו מתת מדגם דגימות דם כדי לבדוק מדדי דלקת, תסמונת מטבולית וטלומרים. נתונים לגבי תמותה נאספו לגבי כל המשתתפים מרשומות משרד הפנים.

תוצאות: פדויי השבי סובלים משיעורים גבוהים יותר של תסמונת דחק בתר חבלתית (PTSD) מקבוצת נבדקי הבקרה (31% לעומת 5% בפדויי השבי, בהתאמה). ממצאים דומים עולים גם בשורה ארוכה של תסמינים פסיכיאטריים, בעיות בריאות ומחלות. לפדויי השבי יותר, CRP תסמונת מטבולית וטלומרים קצרים יותר. לבסוף, שעורי התמותה של פדויי השבי גבוהים משמעותית מאלה של נבדקי הבקרה.

מסקנות: 42 שנים לאחר המלחמה, פדויי שבי הם פגועים יותר גופנית ונפשית מלוחמים דומים שלא נפלו בשבי וסובלים מהזדקנות מוקדמת.

דיון וסיכום: הנזקים של טראומת השבי עבור מי שנפגעו הם עמוקים ומפושטים, ומוצע לנטר אוכלוסייה זו באופן שיטתי כדי לאתר תחלואה ומצוקה, ולהנגיש טיפול שיקטין מצוקה ויאריך חיים.