• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        נובמבר 2024

        ישראל חנימוב, אייל ליבוביץ'
        עמ' 650-654

        הקדמה: בין הגורמים להיפוגליקמיה ניתן למנות טיפול תרופתי ותת תזונה. לאחרונה נמצא קשר בין דבקות בטיפול במזון רפואי לבין שכיחות נמוכה יותר של אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז בקרב מטופלים עם סוכרת והיפואלבומינמיה.

        מטרה: לבדוק קשר בין היארעות היפוגליקמיה, והטיפול התזונתי והתרופתי ביום בו תועדה.

        שיטות מחקר: המחקר הנוכחי הוא מחקר תצפית. הנתונים נאספו מתוך הרשומות הממוחשבות של המטופלים. בעבודה זו נכללו חולי סוכרת מסוג 2, שהתקבלו למחלקה פנימית ה' בבית החולים וולפסון מכל סיבה שהיא, בין התאריכים 1.6.2016-31.5.2017. הקשר בין טיפול תזונתי ותרופתי לסוכרת והופעה של היפוגליקמיה באותו היום נבדק באמצעות תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. כמו כן, נבנו שני מודלים של תסוגה ליניארית כדי לבדוק את הקשר בין טיפול תזונתי ותרופתי לסוכרת ומספר אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז.

        תוצאות: במחקר נכללו 221 מטופלים (גיל ממוצע 77.4±12.0, 62.4% נשים), מתוכם 52 (23.5%) עם היפוגליקמיה. שיעור המטופלים שטופלו במזון רפואי עמד על 37.1%±69.5. במודל רגרסיה לוגיסטית נמצא כי גיל (OR 1.034, CI 1.002-1.068, p=0.038), מין זכר, (OR 2.941, CI 1.454-5.945, p=0.003) וטיפול באינסולין (OR 3.778, CI 1.831-7.794, p<0.001) היו קשורים בהופעת היפוגליקמיה ואילו טיפול במזון רפואי נמצא קשור בפחות היפוגליקמיה (OR 0.352, CI 0.145-0.857, p=0.022). במודל תסוגה ליניארית נמצא, כי טיפול במטפורמין קשור בפחות אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז (Beta=-0.352 CI -1.391- -0.704, p<0.001). לטיפול במזון לא הייתה השפעה על מספר האירועים. 

        מסקנות: טיפול במזון רפואי וטיפול במטפורמין קשורים בפחות אירועי היפוגליקמיה, ואילו טיפול באינסולין קצר טווח ורפאגליניד קשורים בעלייה בהיארעות של היפוגליקמיה במהלך האשפוז.

        דיון: התזונה בחולה המאושפז חיונית למניעה של היפוגליקמיה, ללא קשר לסוג הטיפול לאיזון הסוכר באשפוז.

        סיכום: נמצא קשר בין כמות המזון הנאכלת והטיפול התרופתי לבין היארעות היפוגליקמיה בקרב מטופלים עם סוכרת והיפואלבומינמיה המאושפזים בבתי החולים.

        גילוי נאות: פרופ' אייל ליבוביץ קיבל בעבר גראנט מחברת "אבוט" ומשמש כמרצה בתשלום.

        ינואר 2018

        רוקסנה קלפר
        עמ' 58-62

        מצב של כליה תפקודית בודדת יכול להיות מלידה – כפי שקורה בכ-1/2,000 לידות או על רקע נרכש לאחר כריתת כליה בשל שאת (Tumor), חבלה חמורה, זיהומים או יתר לחץ דם בלתי נשלט או תרומת כליה. המצב של כליה בודדת מלידה יכול להתלוות במומים בדרכי השתן, לב, מעי, שלד או להיות חלק מתסמונת גנטית. בכ-10% מהחולים יש בן משפחה נוסף עם כליה בודדת מלידה. בכל מצב של כליה תפקודית בודדת מופעל תהליך פיצוי שבו לחץ פקעיות מוגבר ויתר סינון (היפרפילטרציה) משיגים תפקוד כליות כולל המגיע ל-75% מזה של שתי כליות. לטווח ארוך עלולים להיגרם שחיקה ואובדן נפרונים נוספים עד לחוסר אפשרות פיצוי והחמרה הדרגתית בתפקוד הכליות. הסיכון לתהליך מסוג זה תלוי במידה רבה במספר הנפרונים בכליה הבודדת, שלא ניתן למדוד אותו בגוף החי. רמזים לכמות מוגבלת של נפרונים כוללים פגות, משקל לידה נמוך לגיל ההריון, נוכחות מומים אורולוגיים בכליה הבודדת עם או ללא זיהומים נלווים, גודל תקין ולא מוגדל (היפרטרופי) של הכליה הבודדת. גיל התחלת תהליך הפיצוי וגם גורמים נרכשים כגון חשיפה לנפרוטוקסינים, השמנה, צריכה מוגזמת של מלח וחלבון, משפיעים במידה רבה על הסיכון לפגיעה בכליות. דרוש מעקב מגיל צעיר ולאורך כל החיים אחר פרטים עם כליה תפקודית בודדת כדי להדריך להרגלי חיים נכונים: תזונה ופעילות גופנית מתאימה תוך שמירת משקל גוף תקין, הימנעות מחומרים נפרוטוקסיים וניטור סימני "שחיקה" של הכליות כמו אלבומינוריה, יתר לחץ דם, ירידה בתפקוד הכליות כפי שנמדדת ב-GFR, כל זאת לצורך התערבות מתאימה בעת הצורך לשמר את רקמת הכליות במצב תפקודי לאורך זמן.

        דצמבר 2006

        ריימונד פרח וניקולאי מחול
        עמ'

        1ריימונד פרח, 2ניקולאי מחול

         

        1מחלקה פנימית ו', 2טיפול נמרץ נשימתי, בית חולים לגליל מערבי, נהריה

         

        דלקת ריאות הנרכשת בקהילה אשר מצריכה את אישפוז החולה היא מחלה קשה ומסכנת-חיים, ושיעורי התמותה ממנה גבוהים, בעיקר בחולים שהטיפול ניתן להם באיחור. איבחון המחלה מבוסס על מדדים מקובלים, כגון הסתמנות קלינית אופיינית, הימצאות תסנין בצילום בית-החזה וליקוציטוזיס בבדיקה של נוסחת תאי דם, ומהווה לעיתים אתגר איבחוני. מחלות רבות הפוגעות בריאות מטשטשות את התמונה הרנטגנית, מקשות על איבחון דלקת הריאות וכתוצאה מכן גורמות לדחיית הטיפול. בנוסף, מצבים אחרים המחקים את דלקת הריאות גורמים לטיפול מיותר באנטיביוטיקה, עם כל ההשלכות הכלכליות והרפואיות הקשורות לכך.

         

        המטרות במחקר הנוכחי היו: 1) לבדוק רמת CRP ופיברינוגן במהלך אישפוז חולים בדלקת ריאות; 2) הערכה  של מדדים אלה לעומת מדדי דלקת קליניים ומעבדתיים מקובלים, כסמנים נוספים לצורך איבחון ראשוני של דלקת ריאות ולצורך אבחנה מבדלת ממחלות אחרות עם מעורבות של הריאות מסיבה לא-זיהומית.

         

        במחקר נכללו שלוש קבוצות נבדקים: קבוצה של 15 חולים שהתקבלו לאישפוז בשל דלקת ריאות, קבוצה של 15 חולים שהתקבלו בשל בצקת ריאות מסיבה לא זיהומית וקבוצה של 15 נבדקים בריאים. לכל חולה בעת התקבלותו, כעבור 48 שעות, 72 שעות וביום השיחרור נבדקו רמות פיברינוגן, CRP, אלבומין, שקיעת דם, ומספר הליקוציטים בדם. הנתונים שהתקבלו עובדו באמצעות Student-T Test בהשוואה לקבוצת הבקרה, בין קבוצות החולים ובתוך כל הקבוצה במהלך האישפוז.

         

        מהתוצאות עלה, כי רמת פברינוגן נמצאה מוגברת בשתי קבוצות החולים לעומת קבוצת הבקרה (P<0.001 לשתי הקבוצות), אך הייתה גבוהה יותר בחולים עם דלקת ריאות לעומת בצקת ריאות, בעיקר בתחילת האישפוז, אחרי 48 ו-72 שעות, עם ירידה הדרגתית ולא משמעותית מבחינה סטטיסטית במהלך האישפוז לערכים שעדיין היו מוגברים לעומת קבוצת הבקרה. לא היו הבדלים משמעותיים מבחינה סטטיסטית לקראת השיחרור ((P>0.027 בין שתי הקבוצות.

         

        לסיכום, פיברינוגן יכול לשמש כסמן יעיל לצורך איבחון ראשוני של דלקת ריאות, לצורך אבחנה מבדלת מבצקת ריאות מסיבה לא-זיהומית, בעיקר בתחילת האישפוז, כעבור 48 שעות עד 72 שעות, אך נמצא לא יעיל למטרת מעקב אחרי מצב החולה לטווח ארוך יותר, לקראת השיחרור ותגובתו לטיפול. עם זאת, יש מקום לעבודות נוספות על-מנת למצוא סמנים טובים יותר לצורך מעקב ארוך יותר שיהוו מדד פרוגנוסטי יעיל יותר.

        אוגוסט 2004

        חיים גולן, אולגה וולקוב, ז'קלין סולקס ומשה מלול
        עמ'

        חיים גולן (1), אולגה וולקוב (1), ז'קלין סולקס (2), משה מלול (1)  



        (1) המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי רבין – קמפוס גולדה השרון, (2) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        תסחיף בריאות (Pulmonary embolism) הוא מצב המחייב איבחון וטיפול מיידיים. בדיקה לנוכחות  D-Dimer (DD) בדם נוספה לאחרונה לבדיקות המבוצעות בחשד לתסחיף בריאות.

        המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לברר את הקשר בין רמת DD לבין תוצאות סריקת הריאות הגרעינית בחולים עם חשד קליני לתסחיף בריאות (ת"ר).

        נבדקו 84 תיקים של חולים שאושפזו בחשד לת"ר (גיל 76 + 14, 26 גברים ו-58 נשים). נבדקים אלה סווגו לשתי קבוצות: חולים עם DD בטווח התקין, הנמוך מ-250 נאנוג'/מ"ל (קבוצה B).

        נערכה השוואה רטרוספקטיבית בין מימצאי סריקת הריאות לבין רמת DD והאבחנה של ת"ר בשיחרור.

        בקבוצה A נכללו 67 חולים, מתוכם 29 (43%) אובחנו כלוקים בת"ר, ובסריקת ריאות הוגדרו 19 (66%) בסבירות גבוהה, 9 (31%) בסבירות בינונית ו-1 (3%) בסבירות נמוכה לת"ר.

        שלושים-ושמונה (38) חולים (57%) אובחנו ללא ת"ר, מתוכם 5 (13%) הוגדרו בסבירות גבוהה, 4 (11%) בסבירות בינונית ו-29 (76%) בסבירות נמוכה לת"ר.

        בקבוצה B נכללו 17 חולים, מתוכם 16 (94%) אובחנו ללא ת"ר, ובסריקת ריאות 1 (6%) היה בסבירות בינונית ו-15 (94%) היו בסבירות נמוכה לת"ר. חולה אחד (6%) בקבוצה זו אובחן כלוקה בת"ר, למרות שרמת DD הייתה בגדר התקין. חולה זה נמצא בסבירות גבוהה לת"ר בסריקת הריאות, והאבחנה אוששה גם באמצעות CT-אנגיוגרפיה.

        DD וסריקת ריאות הן בעלות רגישות דומה (96.7%) וערך מנבא שלילי גבוה (94.1% ו-97.8%, בהתאמה). לעומת זאת, הסגוליות של DD נמוכה (29.6%) בהשוואה לסריקת הריאות (81.5%). מתוצאות עבודה זו עולה, כי ניתן לבצע בדיקת DD לשלילת האפשרות של ת"ר, וכי יש הצדקה בביצועה טרם החלטה על סריקת ריאות.

        אפריל 2003

        נפתלי שטרן ואהוד גרוסמן
        עמ'

        החברה ליתר-לחץ-דם בישראל, בשיתוף עם האיגוד לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, האגודה לסוכרת והאיגוד לקרדיולוגיה

         

        נפתלי שטרן (1), אהוד גרוסמן (2),

         

        (1) המכון האנדוקריני, מרכז רפואי סוראסקי, (2) המח' לרפואה פנימית ד' והיחידה ליתר-לחץ-דם, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

         

        בעשור האחרון נרכש בעולם המערבי ניסיון רב בטיפול בחוסמי הקולטן לאנגיוטנסין II-(AT1R) כטיפול בלחץ-דם גבוה. פירסום תוצאותיהן של מספר עבודות רב-מרכזיות גדולות שנבחנה בהן השפעתן של התרופות בקבוצה זו על שיעור התחלואה והתמותה בקרב חולים עם יתר-לחץ-דם (יל"ד), הביא אותנו לבחון מחדש את מקומם של חוסמי ה- AT1R בטיפול ביל"ד.

        ראשית, לנוכח הפרופיל הבטיחותי הגבוה של חוסמי AT1R ומיעוט השפעות-הלוואי שלהם, אנו ממליצים כי הלוקים ביל"ד שנבחר עבורם טיפול בחוסמי ACE, אך לקו בשיעול כתוצאה מטיפול זה, יופנו לטיפול בחוסמי AT1R. שנית, תוצאות מחקרי ה-RENNAL וה-IDNT, מביאות אותנו להמלצה על חוסמי AT1R כתרופת הבחירה בחולים עם סוכרת מסוג 2, יל"ד ופרוטאינוריה (מעל 300 מ"ג/יום). שלישית, עמדתנו היא כי הן חוסמי ACE והן חוסמי AT1R מהווים תרופות בחירה לטיפול בחולי סוכרת מסוג 2, יל"ד ומיקרואלבומינוריה, בחולים אלו יש להגיע למינון המרבי המומלץ. לבסוף אנו ממליצים, כי בחולי יל"ד מבוגרים עם היפרטרופיה של חדר שמאל (LVH), יש לטפל בחוסם ACE או בחוסם AT1R. השפעתם המגנה של שתי קבוצות תרופות אלו נראית בעת הזו כעדיפה על-פני חוסמי ביתא או חוסמי סידן בחולה עם יל"ד והיפרטרופיה של חדר שמאל.

        מאי 1999

        אורנה לוינסון, שמואל אורן, חנה יגיל, מרינה ספוג'ניקוב, אלכסנדר וקסלר, רוזנה בלוק ויורם יגיל
        עמ'

        ACE Gene Polymorphism in a Diabetic Cohort and Diabetic Nephropathy

         

        Orna Levinson, Shmuel Oren, Chana Yagil, Marina Sapojnikov, Alexander Wechsler, Rosanna Bloch, Yoram Yagil

         

        Laboratory for Molecular Medicine, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba and Barzilai Medical Center, Ashkelon

         

        The renin-angiotensin system is thought to play an important role in the pathophysiology of kidney disease in diabetes. Previous studies have shown a possible association between the D allele of the angiotensin converting enzyme (ACE) gene, known to be associated with higher circulating levels of ACE, and increased risk of developing nephropathy in NIDDM. The present study investigated the distribution of ACE gene genotypes in the general population and patients with NIDDM, the association between the D allele and diabetic nephropathy, and the association between the ACE genotype and involvement of other target organs in NIDDM. The ACE genotype (insertion/deletion I/D) was determined in all subjects, subsequently divided into 3 groups based on their polymorphism (DD, DI and II). The presence of nephropathy was defined by an albumin-creatinine ratio of 30 mg/g or greater (mean of 2 first morning urine samples).

         

        In the general population most had the D allele (DD or ID) and a minority the II genotype. There was no association between genotype and hypertension, ischemic heart disease, hyperlipidemia, and cerebrovascular or peripheral vascular disease. In diabetics the genotype distribution was not different from that in the general population. Within the diabetic group, there was no association between genotype and hypertension, hyperlipidemia, duration of diabetes, or HbA1C levels. Nephropathy, found in 81 of the 156 with NIDDM, was not associated with genotype. Diabetic nephropathy was not associated with retinopathy, neuropathy, or ischemic heart, cerebrovascular or peripheral vascular disease. We conclude that in the population sampled, there was no association between the D allele of the ACE gene and the risk of developing nephropathy in NIDDM.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303