תוצאת חיפוש

סוגיית ההזנה הכפויה של אסירים שובתי רעב מעוררת שאלה מוסרית כבדת משקל באשר לאיזון הראוי בין ערך האוטונומיה של החולה לבין ערך החיים. אישור החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר ("מניעת נזקי שביתת רעב") בקיץ האחרון, וקיומן של שביתות רעב של עצירים מנהליים בטחונים שאירעו בעת זו, עוררו מחדש פולמוס רב שנים באשר לסוגית שובתי הרעב.

מן הצד האחד ניצבת עמדתם של מלומדים שונים וארגון ההסתדרות הרפואית בישראל, שלפיה יש להגן על ערך האוטונומיה, הבא לידי ביטוי ברצונו החופשי של שובת הרעב להמשיך בשביתתו עד מוות, ולכן חל איסור להזינו בכפייה בניגוד לרצונו גם במחיר מותו. מן הצד השני ניצבת עמדת החוק החדש, שלפיה הערך המוסרי של שמירת חיי האדם והחובה המקצועית-אתית של הרופא להציל חיים גוברים על כיבוד האוטונומיה של החולה במצבים שבהם נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייו, ומצדיקים בתנאים מסוימים אף הזנת מטופלים בכפייה.

מאמר זה מבקש לתמוך בעמדה האחרונה, לבאר עקרונותיה, ולהבהיר יסודותיה הערכיים-מוסריים, אנושיים, משפטיים ומקצועיים. במאמר נערך עיון ביקורתי בחוק הישראלי, בפסיקת בתי המשפט בישראל, בשיטות משפט אחרות הנהוגות בעולם, בדין הבין לאומי ובהצהרות בין לאומיות של ארגון הרפואה העולמי, המעניק משנה תוקף לעמדה מוסרית זו.

בנוסף, מתוך הכרה בפולמוס הסוער השורר בסוגיית הזנת אסירים שובתי רעב בכפייה, מוצע במאמר מנגנון חוקי המכבד את מצפונם של הרופאים ומאפשר לכל רופא לפעול בהתאם לתפיסתו הערכית, כמקובל בחוקים אחרים הנוגעים לסוגיות אתיות שנויות במחלוקת וכבדות משקל מסוג זה.

שמעון גליק

הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

בניגוד למדיניות המקובלת כיום בעמדה של הסתדרות הרפואית העולמית, הנתמכת בעמדה של הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הישראלית, ברצוני לטעון בעד האכלת אסירים שובתי רעב בכפייה, כשמצבם הרפואי מגיע לסכנה של מוות או לנזק בלתי הפיך במצבם הבריאותי. הסיבה לכך היא התרבות בישראל, הנותנת עדיפות מרבית לחיי אדם על פני אוטונומיה, ועל תרבות של ערבות הדדית. גישה זאת נתמכת בפסיקה של שופטת בית משפט מחוזית, שהפנתה שובת רעב להאכלה כפויה, בפסיקת בג"ץ בכפיית ניתוח על אסיר מסרב, ובחוק זכויות החולה.

שמעון גליק

הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

בעת האחרונה חודשו במספר מדינות ניסיונות לאסור ביצוע מילה בתינוקות. עמדה זו, המבוססת על פגיעה באוטונומיה של התינוק ועל הנזקים שנגרמים מהניתוח, אינה נתמכת בנתונים בספרות הרפואית. במחקרים מבוקרים הודגמו יתרונות ברורים לניתוח זה בילודים: ירידה משמעותית בזיהומים בדרכי שתן, בזיהומים מנגיפים כמו HIV ו-HPV, בהתפתחות מחלות מין אחרות, בסרטן הפין, וירידה אפשרית גם בסרטן הערמונית וצוואר הרחם.

הסיבוכים הם לרוב מזעריים, בעיקר כאשר הניתוח מבוצע בגיל צעיר. בנוסף, אין הוכחות לכך שביצוע מילה פוגע בהנאה מיחסי מין. לכן, לא רק שאין שום הצדקה לניסיונות לאסור ביצוע מילה בתינוקות, אלא שקיימות סיבות רפואיות טובות לעודד ביצוע מילה בתינוקות זכרים.

שרה אילן, שמעון גליק, אלן גוטקוביץ

הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

אמירת האבחנה לחולי אלצהיימר ושיטיון (דמנציה) מערבת רגשות ומעוררת דילמות אתיות. נימוקים נגד אמירת האמת לחולה כוללים: אי ודאות באבחנה, קשיים של החולה בהבנת האבחנה, אי רצון של החולה לדעת, השלכות חברתיות שליליות, תגובות נפשיות שליליות ואובדן תקווה. נימוקים בעד אמירת האמת כוללים: אוטונומיית החולה, יחסי אמון עם הרופא, הסתגלות נפשית, תכנון העתיד, ותמיכה לחולה ובני משפחתו. מחקרים מלמדים, כי מרבית החולים רוצים לדעת את האבחנה ללא תלות בגילם. לעומתם, בני משפחה ורופאים רבים אינם חושבים שנכון למסור את המידע לחולה. רופאים חווים קושי למסור את האבחנה לחולה ופחות ממחציתם מוסרים את האבחנה לחולה, הפרוגנוזה נמסרת לחולה לעיתים נדירות, בעוד שהמידע נמסר על פי רוב לבני המשפחה. תגובת החולה למסירת האבחנה מושפעת מהרגישות במסירת המידע, הפגיעות הנפשית של החולה, סגנון ההתמודדות של המשפחה והתנסויות קודמות עם שיטיון. התגובות נעות מהכחשה, כעס, פחד, צער, דיכאון ועד התמודדות חיובית. מהמחקרים עולה, כי השאלה הנכונה היא איך לומר ולא האם לומר. גם הגישה ביהדות מתייחסת כיום לאמירת האמת לחולה כאפשרות כשאין בה פגיעה בחולה. גילוי האבחנה הוא תהליך מורכב שיש להתחילו כאשר קיים חשד להפרעה קוגניטיבית. גילוי האבחנה של אלצהיימר ושיטיון צריך להיעשות בהתאם לרצון החולה, תוך רגישות למצבו הייחודי. זהו תהליך דינמי המחייב מהרופא רגישות, גמישות ודיסקרטיות. יידוע החולה בזמן יאפשר לו להיות משתתף פעיל בהחלטות ביחס לטיפול בו  ולתכנן את עתידו.

שמעון גליק¹, דן שוורצפוקס²

¹מרכז הרב יעקובוביץ לאתיקה רפואית יהודית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה בנגב, באר שבע, ²קריה למחקר גרעיני, דימונה, חטיבה לרפואה פנימית, מחלקה פנימית א', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה בנגב-באר שבע

שביתות כפתרון לסכסוכי עבודה מהוות ביטוי של "החזק צודק" או "כל דאלים גבר". בניגוד לשביתות שבהן הנזק בשביתה כוון באופן אישי נגד המעביד, שביתות במגזר הציבורי אינן גורמות נזק אישי למעביד, אלא לצד שלישי ה"חף מפשע", המהווה רק "קלף מיקוח". קשה להצדיק גישה כזאת, ואכן בג"ץ בנסיבות אחרות הביע הסתייגות משימוש בבני ערובה לצורך השגות מטרות אחרות.

שביתת רופאים היא עוד יותר חמורה בגלל הפגיעה בחיי אדם, ובגלל שהתנהגות זו מהווה הפרה של שבועת הרופא, וגורמת נזק למרקם היחסים בין הרופא והחולה. חובה לפתור את נושא תגמול הוגן לרופאים על ידי בוררות חובה או על ידי מנגנון אחר, בדומה לשופטים או לחיילי צה"ל.

שמעון גליק

הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

ביקורת על הספר: הסכמה מדעת לטיפול רפואי - חובת הגילוי באספקלריה של טובת החולה, מאת ד"ר עפרה גולן, עו"ד, הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ

ליאור טולקין, שמעון גליק

מח' פנימית, בית-חולים הדסה הר-הצופים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה

בשנים האחרונות חלה התעוררות בסיפרות בנושאי אתיקה של רופאים וסטודנטים לרפואה. מתוצאות המחקרים עולה, כי העתקה בבחינות על-ידי סטודנטים לרפואה היא תופעה קיימת, וכי קיימת זיקה בין גישה להעתקות לבין התנהגות בפועל, וכן בין העתקה של סטודנטים בבחינות לחוסר אמינות שלהם במחלקות בדברים הנוגעים לטיפול בחולים.

המטרה במחקר היא לבדוק את עמדת הסטודנטים לרפואה להעתקה, את התנהגותם המוצהרת, את המאפיינים התרבותיים המשפיעים על עמדותיהם, לנתח אותם ולהסיק מסקנות מעשיות לגבי חינוך לאתיקה בפקולטה לרפואה.

שיטות איסוף הנתונים נעשה בעזרת שאלונים אנונימיים שחולקו ל- 193 סטודנטים משנים א' ו-ב' בלימודי הרפואה באוניברסיטת בן- גוריון, חלקם בתוכנית הישראלית וחלקם בתוכנית הבינלאומית (בעיקר אמריקאית). בשאלון התבקש הסטודנט להתייחס להתנהגויות שונות הקשורות להעתקה ולהתנהגות עם חולים, ולדרג התנהגויות אלו מבחינה מוסרית בסולם מ- 1-6. בהמשך נתבקש הסטודנט לשער כיצד יתנהג במצבים של דילמות מוסריות. לבסוף נתבקש הסטודנט לענות על שאלות בקשר לפרטים דמוגרפיים. התוצאות עברו ניתוח סטטיסטי. תוצאות שאלונים מלאים הוחזרו על-ידי 141 סטודנטים (73%).

רוב הסטודנטים מתייחסים להעתקה במבחן כהתנהגות פסולה (93%) וכן להעתקה בעבודת גמר (85%). העתקה במבחן נתפסת כחמורה יותר מאשר העתקה בתרגיל בית. רוב הסטודנטים מתייחסים לזיוף נתונים בקשר לחולים כהתנהגות פסולה (98%). נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה להעתקות בין סטודנטים ישראלים לבין סטודנטים אמריקנים. סטודנטים אמריקנים מתייחסים להעתקה בתרגיל בית, לשיחזור שאלות מבחינה קודמת ולמתן תשובה לחבר בעת מבחן בצורה חמורה יותר מאשר סטודנטים ישראלים.

העתקה נתפסת כחמורה יותר בקרב סטודנטים נשואים. ככל שהסטודנט דתי יותר,  כך עמדתו כלפי העתקות שלילית יותר. ככל שסטודנט נהג יותר להעתיק בבית-הספר התיכון, כך הוא נוטה לחשוב שהעתקה אינה פסולה מוסרית, שאינה מזיקה לאיש ושימשיך להעתיק בהווה אם יהיה בטוח שלא ייתפס. נמצא קשר שלילי בקרב הסטודנטים הישראלים בין תחושת היחס שאליו הם זוכים מצד הפקולטה לבין העמדה שמוצדק להעתיק. לא נמצא קשר בין מין, גיל, ארץ לידת ההורים, שירות בצבא וסוג בית-הספר התיכון שבו למדו לבין העתקות.

לסיכום, גישתם של סטודנטים להעתקות מושפעת ממאפיינים תרבותיים ותת-תרבותיים שלהם.  דיונים אתיים שיתחשבו במאפיינים אלו בבניית קוד אתי ובניתוח דילמות מוסריות, עשויים לשפר את ההתנהגות האתית של סטודנטים בבחינות. שיפור בהתנהגות האתית בפקולטה לרפואה עשוי להביא לשיפור בהתנהגות האתית בכלל.

שמעון גליק

משרד הבריאות, מדור הבטחת איכות, ירושלים

מובאת במאמר זה פרשת חולה בין שנתיים וחצי שהגיע לחדר-המיון עם אמו, אחות מוסמכת, מלווה בחבר שלה, בגלל שבר בעצם-הבריח. במהלך 14 הימים שלאחר התקבלותו נבדק הילד על ידי מספר רב של רופאים ממקומות שונים (חדרי מיון של 3 בתי-חולים, רופאי ילדים ורופאים אותופדיים במירפאות שונות) בגלל שברים או פגיעות שונות, עד לאישפוזו בתרדמת עקב דימום במוח ופגיעות אחרות. כל פגיעה טופלה בנפרד, ואבחנה של התעללות בילד לא נשקלה. הילד לא הופשט לגמרי, ומספר רמזים שיכלו להוביל לקביעת אבחנה נכונה לא נמצאו. דרושה רגישות יותר גבוהה לאיבחון התעללות בילדים. נודעת חשיבות רבה לקבלת אנאמנזה מפורטת, לביצוע בדיקה גופנית מקיפה ולפיתוח תקשורת בין-מוסדית טובה יותר – כל זאת כדי לאבחן התעללות בילדים כבר בשלבים המוקדמים.