תוצאת חיפוש

הקדמה: מרבית מקרי סרטן שד ושחלה תורשתי קשורים למוטציות בגנים BRCA1  ו-BRCA2. בדיקה גנטית לשלוש מוטציות המייסד ב-BRCA כבדיקת סקר לכל אישה אשכנזייה, נכנסה לסל הבריאות בשנת 2020 ומאתרת נשאיות רבות. מידע על מאפייני התחלואה לפי כל מוטציה בישראל הוא מוגבל.

מטרות: בחינת הקשר בין מוטציות המייסד  185delAG ו- 5382insCב-BRCA1, ו-6174delT ב-BRCA2 בנשים בישראל למאפייני תחלואה בסרטן.

שיטות: במחקר עוקבה היסטורי על 3,478 נשאיות של מוטציות ב-BRCA שהיו במעקב ב-12 מרכזיים בישראל, המהווים את הקונסורציום לסרטן שד ושחלה תורשתי, נאסף מידע אפידמיולוגי במאגר ממוחשב. נבדקו מאפייני תחלואה עבור כל מוטציה. בוצעו מבחני חי בריבוע, מבחני t, ועקומות הישרדות Kaplan-Meier  להשוואה בין הקבוצות.

תוצאות: נאספו  נתונים על 2,145 נשאיות מוטציות ב-BRCA1, 1311  נשאיות  BRCA2, ו-22 נשאיות של מוטציה בשניהם. נשאיות BRCA1 לעומת BRCA2 אובחנו יותר כחולות בסרטן לסוגיו (53.1% לעומת 44.8%, p<0.001) בסרטן שחלה (17.1% לעומת 10.6%, p<0.001) ובגיל  צעיר יותר בסרטן שד וסרטן שחלה (45.4 לעומת 49.1 שנים, ו-52.8 לעומת 61, בהתאמה, p<0.001). לנשאיות BRCA1  לעומת BRCA2 יש שכיחות גבוהה יותר של סרטן שד (64.5%  לעומת 59% ( וסרטן שחלה (36.7%  לעומת  27.3%) במשפחה (p<0.001).  לנשאיותBRCA1 5382insC  יש יותר תחלואה בסרטן שד, ופחות תחלואה בסרטן שחלה לעומת נשאיות BRCA1 185delAG, 46.4% לעומת 38.6% ו-12.9% לעומת 17.6% (p<0.04), בהתאמה.

מסקנות: באוכלוסייה בישראל, בדומה לאוכלוסיות אחרות, נשאות של מוטציה ב-BRCA1 קשורה לשיעורי תחלואה בסרטן גבוהים יותר ובגיל צעיר יותר, בהשוואה לנשאיות BRCA2. לשתי מוטציית המייסד בגן BRCA1 השפעה שונה: בעוד שלנשאיות 5382insC יותר סרטן שד, לנשאיות  185delAG יותר סרטן השחלה. להתאמת טיפול מיטבי לכל נשאית BRCA, רצוי כי צעדים להפחתת הסיכון יתבססו על המידע לגבי המוטציה הספציפית.

ספי מנדלוביץ¹*, צבי סיימון²**, יוליה קונדל², טניה רבין², רפאל קטן², רפאל פפר²

¹הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון, ²המכון לאונקולוגיה, מרכז שיבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

*המאמר נכתב כחלק מן הדרישות האקדמיות לקבלת תואר M.D. בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע.

** למחבר ראשון ושני חלק שווה בכתיבת המאמר.

גמציטבין היא תרופה המחוללת בתאי סרטן הלבלב רגישות לנזק מקרינה. טיפול המשלב גמציטבין במינון מלא עם קרינה תלת-ממדית לשדה קרינה מצומצם, מהווה גישה חדשנית בטיפול בסרטן לבלב מתקדם בלתי ניתן לניתוח.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לסכם את התוצאות, הסבילות והרעילות של הטיפול המשולב.

נערך מחקר רטרוספקטיבי עם איסוף מידע מהתיקים, מירשם האוכלוסין ועיבוד סטטיסטי באמצעות SPSS. הקרינה שתוכננה באמצעות טומוגרפיה מחשבית כוונה לגוש השאתי, ללא הניקוז הלימפטי האזורי, וניתנה ב-15 מיקטעים של 2.4 Gy למנה כוללת של 36 Gy. התרופה גמציטבין ניתנה בתחילת כל שבוע במינון של 1,000 מ"ג/מ"ר².

השפעות-הלוואי במערכת העיכול העליונה דורגו על-פי אמות-המידה המקובלות. מבחינה שליטה מקומית הוגדרה התגובה לטיפול על-פי המדדים של RECIST, דהיינו, תגובה חלקית משמעותה ירידה של 30% לפחות בקוטר הארוך ביותר של המימצא.

מתוך 19 חולים, 18 סיימו את הטיפול ללא צורך בפסק זמן במהלך הטיפול המשולב. בהמשך פיתחו 4 חולים רעילות קשה בדרכי-העיכול העליונות. בעת ההערכה הראשונית ניצפתה תגובה חלקית טובה ב-37% והקלה קלינית חשובה ב-52% מהמטופלים. ההישרדות החציונית הייתה 11.7 חודשים.

גמציטבין במינון מלא עם קרינה תלת-ממדית לשדה מצומצם הוא טיפול הנסבל היטב. כמו-כן, הוא גורם לשיעור נמוך יחסית של רעילות קשה בדרכי-העיכול העליונות בהשוואה למישלב התרופה עם שדות הקרינה המקובלים, הכוללים הן את השאת והן את הניקוז הלימפטי. תגובה חלקית טובה ניצפתה ביותר משליש מהמטופלים; יציבות בגודל השאת המוקרנת בשאר החולים; וכן הקלה בכאב ושיפור קליני משמעותי בקרב מחציתם. כמחצית מהחולים שרדו למעלה משנה.

לסיכום, טיפול זה מתאפיין בסבילות טובה ובשיעור השפעות-לוואי קטן יחסית, המניב תוצאות זהות לסדרות אחרות של כימו-רדיותרפיה עדכנית ולעיתים אף עולה עליהן.

¹אליהו רקח, ²עפר מרימסקי, ³אברהם קוטן, ⁴שרה אפטר,⁵רפאל קטן

¹אוניברסיטת תל-אביב, ²המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, ³המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, ⁴מח' דימות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁵המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שאת משתית מערכת העיכול (Gastrointestinal stromal tumor - GIST) (להלן שממ"ע[1]) היא ממאירות נדירה של מערכת העיכול.עד לעת האחרונה לא היה בנמצא טיפול יעיל למחלה בשלב שבו לא ניתן לנתח את החולה, מאחר שהשאת עמידה לכימותרפיה ורדיותרפיה. Imatinib mesylate, תרופה ממשפחת מעכבי הטירוזין קינאזה, השיגה תגובה מרשימה ושיפרה את תוחלת-חייהם של החולים ב- שממ"ע. בעבודה זו נסקר הטיפול ב-Imatinib בחולי שממ"ע בישראל.

לשם כך נערך מעקב אחר 25 חולי שממ"ע שטופלו בישראל בין השנים 2001-2006. בחולה אחד (4%) הושגה הפוגה מלאה; ב-13 חולים (52%) הושגה הפוגה חלקית; ב-9 חולים (36%) הושגה התייצבות בהתפשטות המחלה; וב-2 חולים (8%) לא ניתן היה להעריך את התקדמות המחלה. חציון הזמן להישרדות החולים לא הושג עדיין. בשנים-עשר חולים (48%) עברה השאת שינויים רנטגניים המתאימים להתנזלות. באחד-עשר חולים (44%) הופיעה עמידות מאוחרת לטיפול (בטווח 7-54 חודשים). השפעות-הלוואי היו לרוב קלות. השפעות-לוואי קשות (דרגה 3-4 בסולם CTC) הופיעו ב-24% מהחולים. לא נמצא יתרון בעל משמעות סטטיסטית בשיעור הישרדות החולים או במשך הזמן עד להתקדמות המחלה בין חולים עם הפוגה חלקית לבין אלו שמחלתם נותרה יציבה  (P=0.39 ו P=0.71, בהתאמה).

לסיכום, טיפול ב- Imatinib mesylate מראה יעילות רבה בחולי שממ"ע והסבילות לתרופה טובה. תרופות דוגמת Sunitinib הנמצאת כעת בשלבי מחקר קליני מתקדם, יוכלו בעתיד להוות פיתרון טיפולי נוסף בחולי שממ"ע.

[1]שממ"ע- שאת משתית מערכת העיכול (Gastrointestinal stromal tumor)

בלה קאופמן, רפאל קטן

המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

מחלות ממאירות גורמות לשיעור התמותה הגבוה ביותר בישראל. לפי נתוני משרד הבריאות, כ-22% מהאוכלוסייה נפטרים מסרטן. לעומת זאת, שיעור התמותה ממחלות לב ומחלות זיהומיות, שהיו בעבר גורם תמותה עיקרי, פחת כיום. מאחר שמעט יותר מ-50% מאלו שאובחנו עם סרטן חודרני מבריאים ממחלתם, ניתן לקבוע כי 40% מהאוכלוסייה עתידים ללקות בסרטן במהלך חייהם.

עידו וולף¹, רפאל קטן¹, צבי סיימון¹, משה פפא², הרמה פידר³

¹המכון לאונקולוגיה, ²המחלקה לכירורגיה אונקולוגית, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-שומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות בדרכי העיכול, ובראשן שאתות הוושט, הקיבה, הלבלב והכרכשת, הן מהשאתות השכיחות והקטלניות ביותר. בשנים האחרונות חלו התפתחויות רבות בטיפול בשאתות אלו. בכירורגיה פותחו ויושמו שיטות ניתוח חדישות, ובהן ניתוחים לפרוסקופים אונקולוגיים ושינוי שיטת הניתוח בחלחולת. טיפולים אנדוסקופיים חדישים נמצאו כיעילים הן לריפוי, כמו כריתת נגעים שיטחיים, והן להקלה, לדוגמה, על-ידי פתיחת היצרויות בדרכי העיכול והמרה. גם בטיפול האונקולוגי חלו התפתחויות רבות, דוגמת שיפור שיטות הטיפול בקרינה, יישום תרופות כימותרפיות חדישות, הסתייעות בטיפולים ביולוגיים כדוגמת נוגדנים, ופיתוח שיטות לחיזוי התגובה לטיפול האונקולוגי. בסקירה זו מוצגים החידושים העיקריים שבטיפול תוך התמקדות בנושאים שחשיבותם משותפת לכלל הרופאים המטפלים בחולים אלה.