תוצאת חיפוש

יגאל הלביץ¹, גדעון נשר² , גבריאל שמעון ברויאר²

¹היחידה לטיפול נמרץ כללי, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²האגף לרפואה פנימית, היחידה לריאומטולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

הקדמה: חוק החולה הנוטה למות מתייחס לחולים שצפוי כי ימותו בתוך חצי שנה או בשלב הסופני – בתוך שבועיים.

מטרות: ערכנו מחקר  פרוספקטיבי, שנבדקה בו יכולת הניבוי של הצוות הרפואי והסיעודי לגבי תוחלת החיים של המטופלים לטווח זמן של שבועיים.

שיטות: בין התאריכים 1 בנובמבר 2008 ועד 6 בינואר 2009, התבקשו אנשי הצוות באגף לרפואה פנימית למלא שאלון קצר בעילום שם לגבי כל חולה שבטיפולם תוך 72 שעות מהתקבלותו לאשפוז. השאלון כלל את הגדרת תפקידו של איש הצוות והאם לדעתו החולה ישרוד במשך שבועיים. בהמשך נבדקו גיליונות המאושפזים, נאסף מידע דמוגרפי ונבדקה תוחלת החיים של החולים בפרק זמן זה.

תוצאות: נאספו שאלונים המתייחסים ל-599  חולים. נתונים ודאיים לגבי תמותה או חיות בפרק הזמן שהוגדר התקבלו לגבי 466 מתוכם. הנתונים של חולים אלו נלקחו לצורך העיבוד הסטטיסטי. אנשי הסיעוד מילאו שאלונים לגבי 259 מן חולים, מתמחים לפני בחינת שלב א' מילאו לגבי 436 חולים, מתמחים אחרי בחינת שלב א' ורופאים בכירים מילאו שאלונים לגבי 75 ו-329 חולים, בהתאמה. סך הכול נפטרו 69 חולים בתוך שבועיים ממועד מילוי השאלון. הרגישות של הערכת הסיכון לתמותה תוך שבועיים הייתה נמוכה (0.38), אך הסגוליות הייתה גבוהה מאוד (0.95). הערך המנבא החיובי היה 0.61 לכלל הצוות. בקרב המעריכים מבין הרופאים, הערך המנבא החיובי עלה במקביל לוותק ולבכירות במקצוע, אולם הערך המנבא החיובי היה הגבוה ביותר בקרב הצוות הסיעודי (0.73). הערך המנבא השלילי היה 0.89 לכלל הצוות, ללא הבדלים ניכרים בין ארבע הקבוצות שנבדקו.

מסקנה: לצוות המטפל יש יכולת מוגבלת להעריך בתחילת האשפוז את תוחלת החיים של חולים שהתקבלו למחלקה באגף לרפואה פנימית לפרק זמן של שבועיים.

שרון צינס-רוסו, דוד שוסיוב, איתן כרם

מחלקת ילדים, בית החולים של הדסה והאוניברסיטה העברית, הדסה הר הצופים, ירושלים

שכיחותה של מחלת גנחת הסימפונות (להלן גנחת) נמצאת במגמת עלייה בשנים האחרונות. מחלה זו מתבטאת בהתקפים נשנים של קוצר נשימה, שיעול או צפצופים אשר נובעים מתהליך דלקתי בדרכי הנשימה. לעיתים מצריכים התקפים אלו טיפול בחדר מיון ואף אשפוז.

בסקירה זו, נתמקד בטיפול הקבוע בחולים שנועד להשיג שליטה בהתקפים ולהפחית מעוצמתם. הטיפול המונע בגנחת בילדים כולל תרופות רבות, והעיקריות שבהן הן קורטיקוסטרואידים בשאיפה ומעכבי הקולטן לליקוטריאנים. כאשר לא מושגת שליטה, ניתן להוסיף תרופות אגוניסטיות לקולטני ביתא-2 אדרנרגיים בעלות טווח פעילות ארוך, הניתנות אך ורק במישלב עם קורטיקוסטרואידים בשאיפה, וכן תכשירים אחרים כגון נוגדנים כנגד IgE ועוד. הטיפול המונע במחלת הגנחת מבוסס על שיטת עלייה בדרגה וירידה בדרגה (Step up, step down). אם הטיפול המונע נכשל, יש לברר בראש ובראשונה את מידת ההיענות לטיפול: האם הטיפול נלקח באופן נכון, האם קיימים גורמים המעצימים את המחלה והאם ייתכן שהגורם לתסמינים איננו גנחת.

גילוי נאות: המחבר השלישי (א' כ') קיבל בעבר תשלום עבור הרצאות מחברות תרופות לגנחת.

יששכר בן-דב

למרות הבנתנו את האופי הדלקתי של גנחת הסימפונות ולמרות שיפור הטיפול בפרט (בעיקר במתן תכשירי סטרואידים בשאיפה), דווח על גלי עלייה בשיעור התמותה מהמחלה גם במדינות המפותחות. במרבית הנפטרים היה מהלך מחלה ממושך ויציב לטיפול, אך חלקם נפטרו בסמוך לתחילת ההתקף לחולים שהיו על סף מוות ושרדו (גם לנפטרים) היו מאפיינים משותפים ומכאן התקווה כי מרבית מקרי המוות ניתנים למניעה), וביניהם מיעוט טיפול בסטרואידים, ריבוי טיפול במרחיבי-סימפונות, ריבוי ביקורים בחדרי-מיון, הפרעות פסיכיאטריות ותנודות יומיות גדולות בתיפקודי הריאות. אולם הסמן הייחודי יותר לניבוי סיכון לתמותה הוא אירוע על סף מוות בעבר. אין הצלחה רבה באיתור סמנים גנטיים לסיכון, ואולם הירידה בתיפקודי ריאות ביחס לריכוז התגר (מטילכולין) היא גבוהה, תחושת הנשמת בתגובה לגירוי נתון והתגובה הנשימתית להיפוקסיה הן נמוכות. שני המאפיינים האחרונים אינם רק סמנים, אלא ככל הנראה תורמים לקטלניות האירוע. כאשר מאותר חולה בסיכון מן הצורך להתאים טיפול מיטבי על-פי קווים מנחים, לשאוף לתיפקודי ריאה תקינים (כמקובל), וככל הנראה, אם כי גישה זו עדיין לא הוכחה, גם להגביר את הטיפול, וזאת למטרות נוספות הכוללות מיזעור התנודות היומיות בתיפקודי הריאות ואת יתר-התגובתיות של הסימפונות (מטרות שאינן מהוות קו מנחה ברור בחולה הרגיל).

יש לצייד את החולה במכשיר למדידת peak flow ולהדריך את החולה ומשפחתו בהעלאת מינון הסטרואידים בשאיפה, ליטול סטרואידים בדרך פומית, להזריק באופן עצמאי אפינפרין ולפנות לביקורת רפואית דחופה, כל אחד בנסיבות שיוגדרו היטב (רצוי בכתב) על-פי המהלך וערכי ה- peak flow. צורת טיפול זו מצריכה קשר הדוק בין המטופל לרופא, קשר שאינו תמיד בר-השגה בקבוצה זו.

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי ומרינלה בקרמן

למרות כל הידע וההתקדמות בהבנת הפתופיסיולוגיה של גנחת-הסימפונות, עדיין חולי גנחת נפטרים בשל התקף גנחת קשה. במחקרים על מוות ועל סף מוות בחולי גנחת-הסימפונות עלה שקיימות שתי קבוצות של נפטרים: בקבוצה הראשונה, שנכללו בה רוב הנפטרים מהמחלה ושכונתה 'סוג I', דווח על ביקורים תכופים בחדר-המיון ואישפוזים נשנים, אי היענות לטיפול ובעיות פסיכו-חברתיות רבות. בקבוצה זו היתה התקדמות ההתקף הקטלני איטית וקשורה לנוכחות של אאוזינופילים בדרכי הנשימה. בקבוצה השנייה, שכונתה 'סוג II', היתה התקדמות ההתקף הקטלני מהירה ביותר (<1 שעה) וקשורה לנוכחות ניטרופילים בדרכי הנשימה. בקבוצה זו נכלל מיעוט מהנפטרים.מובאות במאמר זה שתי פרשות חולי גנחת, המייצגים את שתי קבוצות החולים, שנפטרו עקב התקף קטלני.