תוצאת חיפוש

הקדמה: תסמונת חסימת הצאייה (ODS) היא מצב רפואי מורכב אשר מתאפיין בבעיות מבניות ותפקודיות של רצפת האגן עם השפעות משמעותיות על איכות החיים. יש מידע מועט על השימוש ברובוט דה וינצ'י כפלטפורמה לטיפול ניתוחי בהפרעה זו. בעבודה זו, נסקור את תוצאות ניתוחי קיבוע חלחולת שבוצעו בסיוע רובוט למטופלים הלוקים בתסמונת חסימת הצאייה. המטרה הראשונית היא בחינת שיעור ההחלמה מהניתוח ומטרה משנית היא בחינת שיעור סיבוכים בתר-ניתוחיים, מספר ימי אשפוז, אשפוזים חוזרים ושיעור ההישנות לאחר ניתוח.

שיטות מחקר: אנליזה רטרוספקטיבית בוצעה על מאגר ניתוחים שנאסף פרוספקטיבית על מנותחים שעברו ניתוח רובוטי כטיפול ל-ODS בין 11/2011 ל-10/2022. כל הניתוחים בוצעו במרכז הרפואי שיבא על ידי כירורג קולורקטלי מומחה באמצעות מערכת ה- Da Vinci™ robotic system  (IntuitiveTM, Sunnyvale, California, USA). באנליזה זו בוצעה סטטיסטיקה תיאורית והנתונים מוצגים כחציון וטווח.

תוצאות: מתוך 33 מטופלים שנכללו במחקר, 84.9% היו נשים. הגיל החציוני היה 67 שנים (טווח 85-19). ציון ASA (American Society of Anesthesiology) היה 2 (טווח 3-1) וציון Charlson להערכת מחלות רקע עמד על 3 (טווח 4-0). מדד מסת גוף (BMI) חציוני היה 23.2 (טווח 15.6-33.4) ק"ג/מ"ר.  שמונה מטופלים (24.4%) עברו ניתוח בעבר ל-ODS. מרבית המטופלים שנכללו במחקר (69.7%) עברו ניתוח קיבוע חלחולת קדמי רובוטי עם הנחת רשת. התערבויות ניתוחיות נוספות כללו קיבוע חלחולת  משולב קדמי ואחורי (9.1%), ניתוח קיבוע חלחולת קדמי משולב עם קיבוע כיפת הנרתיק לסקרום (12.1%) או ניתוח קיבוע חלחולת אחורי בלבד (9.1%). לא תועדו חולים שנזקקו לטיפול מעבר לניתוח לפרוסקופי או פתוח. משך הניתוח החציוני עמד על 135 (טווח 270-70) דקות. היה אירוע יחיד של סיבוך תוך ניתוחי של פגיעה בחלחולת במהלך בתירה (דיסקציה) קדמית (3%). לא תועדו מקרים של איבוד דם משמעותי.  שישה מטופלים נותחו באמצעות מערכת ה-Da Vinci Xi™ (18.2%), בעוד שהיתר (81.8%) נותחו באמצעות מערכת הDa Vinci Si™. סיבוכים בתר ניתוחיים אירעו בשני מטופלים (6.1%), ומשך האשפוז החציוני עמד על 4 ימים (טווח 6-2). שלושה מטופלים (9.1%) אושפזו בשנית בתוך 30 ימים מהניתוח, ושני מטופלים (6.1%) חוו הישנות של צניחת חלחולת. משך המעקב החציוני היה 60 (116-4) חודשים.

מסקנות: ניתוחים בסיוע רובוט לקיבוע חלחולת בגלל תסמונת חסימת הצאייה (ODS) הם בטוחים, מאפשרים התאוששות מהירה של המטופל, עם אחוז הצלחה גבוה במעקב ארוך טווח.

הקדמה: שתל לדני לתיקון צניחת איברי אגן בנשים הדגים בעבר יתרון אנטומי בשילוב סיבוכים ניתוחיים שהעמידו את יעילותה בסימן שאלה.

מטרות: לתאר שימוש בשתל לדני חדש לתיקון ניתוחי של צניחת איברי אגן מתקדמת של המדור הקדמי והעילי בנשים עם גורמי סיכון להישנות הצניחה.

שיטות מחקר: נערך מעקב רטרוספקטיבי אחר תוצאות השימוש ברשת מסוג SRS בנשים עם צניחה בדרגה ≥2 של המדור הקדמי והעילי של רצפת האגן, שנמצאו בסיכון מוגבר להישנות הצניחה. נערכה סקירת התיק הרפואי ושאלון טלפוני. נאספו הנתונים הדמוגרפיים והקליניים מהתיק הרפואי ובדיקה חוזרת של הנשים שנחשדו בשאלון הטלפוני להשנות הצניחה.

תוצאות: שישים נשים נותחו במהלך השנתיים שבין אוקטובר 2020-2018. ארבע נשים (6.6%) עברו ניתוח חוזר עקב הישנות הצניחה במדור האחורי והעילי. לא תועדו סיבוכים במהלך הניתוח. ארבע נשים (6.6%) תועדו עם דמומת (המטומה) בשדה הניתוח שטופלה במעקב אולטרסאונד בלבד. לא תועדו כאבי אגן כרוניים או ביחסי מין. 6 (10%) נשים שענו בשאלון הטלפוני על תחושה של בלט לדני נבדקו, ונמצא שהבלט נובע מצניחה של המדור האחורי ולא של המדור הקדמי והעילי שטופל על ידי רשת ה-SRS. מסקנות: שימוש ברשת ה-SRS הדגים שיעור הצלחה של  93.3% במעקב ממוצע של 14 חודשים לאחר הניתוח, ללא סיבוכים במהלך הניתוח וסיבוכים קלים במעקב לאחריו.

דיון: מעקב אחר השימוש ברשת ה-SRS מאשש את ההנחה שהימנעות מעגינה של שתל לדני עשויה לשמר את היתרונות של שימוש בשתל לדני, ללא הסיבוכים הניתוחיים הנובעים מטכניקות עגינה לאגן .

לסיכום: רשת ה- SRS יכולה לשמש חלופה ניתוחית בטוחה בעלת אחוזי הצלחה גבוהים בתיקון צניחה מתקדמת של המדור הקדמי והעילי בנשים עם גורמי סיכון להשנות הצניחה.

האורתופדיה (גם – כירורגיה אורתופדית) היא תחום ברפואה העוסק במחלות, ליקויים, זיהומים, שאתות וחבלות במערכת השלד, המפרקים והשרירים שבגוף האדם.

המונח אורתופדיה (מיוונית Orthos – יישור, Pais – ילד) נטבע לראשונה בשנת 1741 על ידי המנתח הצרפתי ניקולס אנדרי (Nicolas Andry de Bois-Regard) מאזור ליון שבצרפת לתיאור תיקון ומניעת עיוותים של עמוד השדרה בילדים. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 נפרדה האורתופדיה מהכירורגיה הכללית והפכה להתמחות נפרדת ברפואה.

התפתחות רבה בתחום האורתופדיה הושגה בעקבות המלחמות השונות והתוצאות הבלתי נמנעות שלהן – הפציעות הקרביות, ובעקבות התפתחויות שונות ברפואה כמו הבנת חשיבות הסטריליות בניתוחים, האפשרות לערוך ניתוחים בהרדמה כללית, התחלת השימוש באנטיביוטיקה, התפתחות הארתרוסקופיה והמכשור הסיבי-אופטי, ואפשרויות הדימות השונות.

המאמר נועד לסקור ציוני דרך בהתפתחות האורתופדיה משחר ההיסטוריה בימי מצרים העתיקה ועד ימינו, ואת צעדיה הראשונים של האורתופדיה בארץ ישראל.

הקדמה: ניתוח החלפת ברך, מוכר כמוביל בשכיחותו בתחום החלפות המפרקים עם שיעורי הצלחה גבוהים במחלה ניוונית ראשונית (Primary Osteoarthritis). מאידך, חולים עם מחלה שניונית מורכבת (Secondary Osteoarthritis), נדחקו לשולי המענה הרפואי ונאלצו להשלים עם מגבלתם, או להיחשף לסיכונים מרחיקי לכת בניתוחים קונבנציונאלי.

עשורי חיים מוקדמים, ניתוחי עבר, מורכבות טכנית, תחלואה ניתוחית מוגברת, שונות רבה בפתולוגיה ואנטומיה, ותוצאות קליניות ירודות, הן מניין סיבות חלקי.

הטמעת טכנולוגית ברפואה הובילה שינוי תפיסתי ויישומי עם פתיחת חלון טיפולי רחב למגוון מחלות מפרק ברך שניוניות בעזרת משתלים מותאמים אישית PSI Patient Specific Implant)) .

מטרות: הערכת יעילות ,בטיחות ומגבלות השימוש בטכנולוגיית (Patient Specific Implant) PSI כאלטרנטיבה לניתוחים קונבנציונליים במצבים מורכבים של החלפת ברך. הערכת תוצאות קליניות, היבטים טכניים ודימות.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה פרוספקטיבי, מבוסס על שאלוני WOMAC (The Western Ontario and McMaster Universities Osteoarthritis Index) לפני ואחרי הניתוח. נערך סיקור פרטני למאפייני החולה המיועד לטיפול בשיטת PSI ובוצע ניתוח של היבטים טכניים.

תוצאות המחקר: נצפתה עקומת שיפור קליני של 31 נקודות (p=0.021) בשאלוןWOMAC  במעקב של לפחות 12 חודשים. הדגמת האופן שבו טכנולוגיית PSI מייתרת הוצאת מתכות ומאפשרת איזון ציר מכאני של גף תחתון בנוכחות עיוותים גרמיים חוץ מפרקיים .

מסקנות: באוסטאוארתריטיס שניוני עם עוותים גרמיים, נוכחות מתכות קיבוע, או מחלות מיוחדות, טכנולוגיית PSI מצמצמת בסדרי גודל את מורכבות הניתוח, התחלואה, פוטנציאל הסיבוכים, ומניבה תוצאה קלינית ותפקודית משופרת .

דיון וסיכום: לראשונה, מוגש בידול, מיקוד ואפיון קבוצת חולים עם אוסטאוארתריטיס משני מורכב, שבו PSI מסתמן כקפיצת מדרגה טכנולוגית בניתוחי TKR לחולים במצב קליני מורכב.

הקדמה: ניתוח לקיבוע מוקדם של שברי צוואר ירך בתוך 48 שעות מקובל כאמת מידה לטיפול רפואי נאות. מערכת תגמול על פי קבוצה מותנית אבחנה ובה מרכיב תגמול עבור עמידה בזמן מטרה של 48 שעות לניתוח, מיושמת במוסדנו בשנים האחרונות כדי לייעל את הטיפול הרפואי ולקצר את משך ההמתנה לניתוח.

מטרות: בעבודה זו, בחנו את ההשפעה של יישום שיטת התגמול על משך ההמתנה לניתוח קיבוע של שברי מיפרק הירך באוכלוסיה המבוגרת במחלקתנו ועל שיעור התמותה והתחלואה במהלך האשפוז.

שיטות: גיליונות רפואיים של 150 מטופלים מגיל 69 שנים ומעלה (גיל ממוצע 81 שנים), שעברו ניתוח לקיבוע שברים בצוואר הירך במחלקתנו לפני יישום שיטת התגמול ואחריה, נסקרו באופן רטרוספקטיבי. נאספו מדדים דמוגרפיים וקליניים כולל משך ההמתנה לניתוח, משך האשפוז, סיבות לעיכוב הניתוח מעבר ל-48 שעות וסיבוכים במהלך האשפוז.

תוצאות: משך ההמתנה הממוצע לניתוח התקצר מ-77 שעות טרם יישום שיטת התגמול ל-28 שעות לאחר היישום (p< 0.001). טרם יישום שיטת התגמול המתינו 84% מהמטופלים לניתוח מעבר ל-48 שעות, לעומת 24% בלבד לאחר יישום השיטה (p<0.001). כשליש מהניתוחים עוכבו מעבר ל-48 שעות מסיבה של אי זמינות חדר ניתוח טרם יישום שיטת התגמול, לעומת כ-1% בלבד שעוכבו מסיבה זו לאחר יישום השיטה (p<0.001). שיקולים רפואיים היוו סיבה לדחיית הניתוח מעבר ל-48 שעות ב- 41% מהמטופלים טרם יישום שיטת התגמול, לעומת 20% בלבד לאחר יישום השיטה (p=0.005). שיעור התמותה והתחלואה סביב הניתוח לפני ואחרי יישום שיטת התגמול נותר דומה.

מסקנות: יישום שיטת תגמול על פי קבוצה מותנית אבחנה, הכוללת מרכיב תגמול עבור עמידה בזמן מטרה לניתוח, הוביל לקיצור משמעותי ומובהק במשך ההמתנה לניתוח קיבוע שברים במיפרק הירך באוכלוסיה המבוגרת במחלקתנו, ולקיצור משך האשפוז לאחר הניתוח. שיעור התמותה והתחלואה במהלך האשפוז לאחר הניתוח נותר דומה לפני יישום שיטת התגמול ואחריה.

חגית כהן^1,2, זאב קפלן², יוסי זהר³

¹יחידת המחקר לטראומה וחרדה, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, משרד הבריאות, ²החטיבה לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³מרכז רפואי שיבא, משרד הבריאות, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת הדחק הבתר חבלתית או בקיצור תסמונת בתר חבלתית (Posttraumatic Stress Disorder - PTSD), היא מחלת נפש המתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע הנתפס כמציב סכנה גופנית או נפשית לחייו או לשלמותו של הנחשף. גורמי סיכון להתפתחות התסמונת הם מיגדר, סוג האירוע החובלני, חשיפה מוקדמת לאירועים חובלניים, מנת משכל וכשל בהפרשת גלוקוקורטיקואידים בתגובה לאירוע הדחק.

גלוקוקורטיקואידים ממלאים תפקיד מרכזי בתיווך, בבקרה ובתזמון של התגובות הפיזיולוגיות והתנהגותיות החיוניות על שמירה של הומאוסטזיס. הגלוקוקורטיקואידים מאפשרים לאורגניזם להתכונן, להגיב ולהתמודד עם גורמי דחק הן פיזיים והן רגשיים. הפרשה תקינה של גלוקוקורטיקואידים בעקבות חשיפה לגורמי דחק, הפרופורציונאלית לעוצמת הדחק, מאפשרת תגובה תקינה, חזרה ל"שיגרה" ולהומאוסטזיס. למעשה, נמצא כי הפרשה משובשת של גלוקוקורטיקואידים בעקבות חשיפה לדחק נמצאה לא רק מעכבת החלמה על ידי שיבוש תהליכים פיזיולוגיים קצרי טווח, אלא גם יכולה לפגוע בעיבוד או בפרשנות של המידע המועבר מסביבת הדחק, ופגיעה כזו עשויה לגרום לשיבוש לטווח ארוך טווח באינטגרציה של תהליכי זיכרון. בעוד שהדעה הרווחת גורסת כי לאחר חשיפה לאירוע דחק נמדדות רמות גבוהות של קורטיזול (בדם ובשתן), הרי שבעקבות מספר מחקרים דווח כי רמות קורטיזול נמוכות בשעות הראשונות לאחר האירוע החובלני מנבאות התפתחות תחלואה בתר חבלתית. על כן, ייתכן שטיפול בקורטיזול מיד לאחר חשיפה לאירוע חובלני עשוי להגביר את תהליכי ההתמודדות וההחלמה ולצמצם תחלואה נפשית.

קבוצת המחקר שלנו חוקרת בשנים האחרונות את תפקיד הגלוקוקורטיקואידים בתגובות דחק במודל חולדות מתוקף וחדשני לתסמונת הבתר חבלתית. תוצאות המחקרים המובאים במאמר זה, הן במודל מתוקף בחולדות והן תוצאות ניסויים ראשוניים קליניים, מספקים ראיות ראשוניות התומכות כי תיתכן מניעה שניונית באמצעות קורטיזול למניעת התפתחות תסמונת הדחק הבתר חבלתית.

גיא רובין¹, מיכאל רייכל¹, מיכאל טנצמן¹, נמרוד רוזן^2,1

¹המחלקה לאורתופדיה, בית חולים העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: איחוי חוליות מותניות נועד להפחית כאב ומוגבלות בחולים הסובלים מכאבי גב כרוניים. קיימות מספר שיטות ניתוח לביצוע קיבוע בין-חולייתי. קיבוע באמצעות PLIF stand alone מדווח בספרות הרפואית ותוצאותיו שנויות במחלוקת.

מטרה: להעריך את מידת האיחוי הבין חולייתי בגישת PLIF stand-alone (B-TWIN, Disc-O-Tech) על פי צילומי רנטגן.

שיטות: מינואר 2003 ועד דצמבר 2006 טופלו במחלקה לאורתופדיה, בית חולים העמק, עפולה, ארבעה-עשר חולים שסבלו מכאבי גב תחתון. הם עברו ניתוח לאיחוי בין חולייתי בגישת PLIF ללא תוספת של ברגים לרגלית החוליה. על מנת להעריך את מידת האיחוי, בוצעה השוואה בין צילומי עמוד שִדרה מותני בכיפוף וביישור. כישלון באיחוי הוגדר כהבדל של מעל 4 מעלות.

תוצאות: ארבעה-עשר חולים, חמישה גברים ותשעה נשים, בגיל ממוצע של 56 שנה (43-72 שנה), עברו 15 איחויים בין חולייתיים. בארבעה-עשר איחויים (93%) נמצא איחוי תקין של חוליות עמוד השִדרה. כמו כן, נמצאה נטייה לתוצאות טובות יותר בקבוצת הנשים לעומת קבוצת הגברים, ונטייה לתוצאות טובות יותר בקבוצת החולים עם היצרות חולייתית לעומת קבוצת החולים עם החלקה ניוונית וקבוצת החולים עם מחלת דיסק ניווני.

מסקנות: איחוי בין חולייתי מותני באמצעות PLIF ללא תוספת ברגים לרגלית, מהווה חלופה ניתוחית יעילה להשגת איחוי בין חולייתי בחולים הסובלים מכאבי גב תחתון. שיטה זו מאפשרת מחד-גיסא קיבוע קשיח מספיק ליצירת איחוי בין חולייתי, ומאידך-גיסא קיבוע גמיש דיו למניעת מחלה בגובה שכן. 

נחום בגלייבטר(1), עודד זמיר(1), מיכאל מילגרום(2), אליהו אשכנזי(2), רונית גרינבוים(1), יזהר פלומן(2) והרברט פרוינד(1)

המח' לכירורגיה(1) ויחידת הגב(2), בית החולים האוניברסיטאי הדסה הר-הצופים והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

קיבוע קדמי של עמוד השידרה המותני (קקעש"מ)(1) (Anterior Lumbar Interbody Spinal Fusion–ALIF) מבוצע כטיפול במצבים כמו ספונדילוליסטיזיס, מחלות ניווניות של דיסקים בעמוד-השידרה או בעקבות כישלון קיבוע אחורי של עמוד-השידרה המותני. לביצוע קקעש"מ פורסמו גישות ניתוח שונות הן דרך דופן הבטן הקדמית וחלל הצפק והן בגישה אחור-ציפקית (retro-peritoneal approach).

עניין בביצוע הליכים אלה בגישה לאפרוסקופית התעורר כבר בתחילת שנות התשעים. בעקבות זאת פותחו שיטות ניתוח מתאימות, פותח מיכשור לאפרוסקופי ייעודי ונוצר שיתוף-פעולה בין מנתחים לאפרוסקופיים ומנתחי עמוד-שידרה. פירות מאמץ זה הניבו סידרת פירסומים על כריתות לאפרוסקופיות של דיסקים בעמוד-השידרה המותני, עם או ללא קיבוע. במאמר זה מסוכם ניסיוננו ב-23 הניתוחים הלאפרוסקופיים הראשונים לקקעש"מ שביצענו בבתי-החולים של הדסה.

Ilizarov Reconstructive Surgery in Complex Problems of the Musculoskeletal System

H. Shtarker, G. Volpin, A. Lerner, H. Stein, S. Wientroub, D. Hendel

Depts. of Orthopedic Surgery, Western Galilee Hospital, Naharyia, Rambam Medical Center, Haifa, Dana Children Hospital, Tel Aviv-Sourasky Medical Center, and Rabin Medical Center (Golda Campus, and Hasharon Hospital), Petah Tikva

The Ilizarov technique is an important modality of reconstructive surgery for limb deformities, such as malunion and nonunion of fractures, persistent osteomyelitis, and bone loss following complex limb injuries, as well as in limb- lengthening procedures. It has received wide recognition in the Western world over the past decade. In MEDLINE we found 537 articles published between 1971-1995 that describe the use of this technique. Of these, only 18 were published between 1971-1975, while 261 were published between 1991-1995.

The present paper describes the developments and updates in this method, as a result of the large experience gained by the authors in a number of centers in Israel using this technique. The Ilizarov apparatus is a circular frame that allows accurate control, much more than any other external fixator, during correction of limb deformities and limb-lengthening. It is minimally invasive, and open techniques and use of internal hardware and bone grafts are not needed.

Based on our experience, we suggest that this method requires careful preoperative planning and meticulous surgical technique. More important, cooperation between surgeon and patient throughout the lengthy treatment is a prerequisite to ensure complete success, even in the most complicated cases.

Open Reduction and Internal Sternal Fracture Fixation

Y. Kluger, Y. Paz, N. Gebart, B. Sagie, A. Kremer

Rabin Trauma Center and Dept. of Cardiothoracic Surgery, Tel Aviv-Souraski Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We describe a 63-year-old woman who sustained a sternal fracture after a motor vehicle crash. Due to persistent pain, open reduction and internal fixation of the sternal fracture were performed; recovery was uneventful.

Early Results with Threaded Spinal Cage Fusion Systems

Ely Ashkenazi, Stephen T. Onesti

Neurosurgery Depts. of Hadassah-University Hospital, Jerusalem and Montefiore Medical Center, New York

Lumbar interbody fusion is a surgical technique used to treat symptomatic lumbar disc disease. Low back disorders are the most common of the musculoskeletal disorders causing a tremendous burden of disability. One of the causes of low back pain and radiculopathy is spinal instability, which can be treated by spinal fusion. In the past year, threaded cage systems have become available for segmental lumbar fusion for degenerative disc disease. These systems offer several biomechanical advantages over traditional lumbar fusion and instrumentation techniques, and are better tolerated.

From December 1996 until June 1997 we operated and fused spines of 17 patients, using 2 different fusion systems (anterior and posterior approaches). We present our early results.

Importance of Internal Fixation for Talar Neck Fractures

Daniel Levin, Chaim Zinman

Orthopedic Dept. B, Rambam Medical Center and Rappaport Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology, Haifa

Fracture of the talus, which articulates with 4 other bones in the ankle and foot, must be properly diagnosed, classified and treated to avoid the common complications of post-traumatic osteoarthritis and avascular necrosis. Knowledge of blood supply and anatomy is imperative, since the surgical approach must not damage the few vascular structures that remain intact after the trauma. We present 5 cases of fractures at the neck of the talus. All underwent internal fixation, 1 after closed reduction and 4 after open reduction. In all the results were satisfactory, although 1 patient developed avascular necrosis of the talar body.

Conversion Total Hip Replaceafter Failed Internal Fixation of Intertrochantric Fracture

M. Kligman, M. Roffman

Dept. of Orthopedic Surgery, Carmel Medical Center, Haifa

Between 1933-1995, 16 patients underwent conversion-total hip replacement after internal fixation of an intertrochanteric fracture failed. Clinical results were unsatisfactory compared to primary total hip replacement. There was a high incidence of intra- and postoperative complications, including femoral fracture, wound infection, and aseptic loosening. This study should increase the surgeon's awareness of the difficulties encountered in conversion of failed intertrochanteric fractures to total hip replacement.