תוצאת חיפוש

העיוות השכיח ביותר בכף הרגל אצל ילודים הוא הטיית  כף הרגל כלפי פנים (Forefoot adduction deformity-FAD), כאשר החלק האחורי של כף הרגל תקין. אבחנת העיוות מבוססת בעיקר על בדיקה גופנית. אומנם דווח על שימוש באמצעי דימות,  אך לא הוכח כי יש לבדיקות אלו יתרון בקביעת האבחנה ובקביעת הוריות (אינדיקציות) לטיפול. קיימים מספר סיווגים שהוצעו בעבר כדי לאפיין את דרגת החומרה. הסיווגים מסתמכים על מידת הסטייה של כף הרגל ועל מידת גמישות העיוות. חשוב ביותר לבצע אבחנה מוקדמת ולקבוע טיפול מוקדם  על מנת לשפר את סיכויי הצלחת הטיפול.

עבור עיוותים קלים הטיפול הוא שמרני – מעקב או מתיחות של כף הרגל, ואילו הטיפול המקובל עבור עיוותים קשים ו/או נוקשים הוא על ידי סדרת גבסים. לאחרונה הוצעו מספר סדים (Orthoses) לטיפול בבעיה ואלו הדגימו תוצאות דומות, נוחות ושביעות רצון גבוהים יותר, עלות נמוכה יותר ופרופיל השפעות לוואי דומה. ניתוח לתיקון העיוות שמור בעיקר כאשר הטיפול השמרני נכשל ובילדים מבוגרים יותר.

מטרות סקירה זו הן לסכם את הידע הקיים בנושא, לתאר את הדרכים לאבחן ולסווג את העיוות, ולדווח על מגוון הדרכים לטפל בבעיה, כולל אפשרות לשימוש בסדים חדשניים. בנוסף, אנו מציעים פרוטוקול לטיפול בעיוות שמקובל במוסדנו. הפרוטוקול יסייע לרופאים ראשוניים, הן לאבחן ולטפל באופן עצמאי בעיוותים מתאימים והן לדעת מתי יש צורך להפנות את המטופל לרופאים מקצועיים.

סקירה זאת עוסקת בהפרעות הירופסיכיאטריות הנגרמות כתוצאה מזאבת אדמנתית מערכתית. זוהי מחלה אוטואימונית כרונית המשפיעה על כל מערכות הגוף ובכלל זה מערכת העצבים המרכזית. תסמינים ירופסיכיאטריים בזאבת אדמנתית מערכתית הם סיבוך שכיח ומשמעותי של זאבת אדמנתית מערכתית. לסיבוך זה השלכות משמעותיות על חומרת המחלה. לרוב לא מתבצעת בדיקה פסיכיאטרית יסודית בעת ההערכה הראשונית של המחלה, ואין בנמצא פרוטוקול או קווים מנחים ברורים לטיפול בתסמינים הפסיכיאטריים של הלוקים במחלה. זיהוי מוקדם של תסמינים נפשיים בזאבת אדמנתית מערכתית הוא קריטי, מאחר שללא טיפול עלולים להופיע סיבוכים פסיכיאטריים חמורים. קיים צורך במחקרים תרופתיים קליניים כדי לפתח קווים מנחים לטיפול בתסמינים הפסיכיאטריים בזאבת אדמנתית מערכתית.

הפרעה דו קוטבית היא מצב כרוני המאופיין במצוקה גדולה של החולים ובשיעורי התאבדות גבוהים (30%). רוב החולים לוקים בתחלואות גופניות נלוות המחמירות את התסמינים הפסיכיאטריים ומפחיתות את הסיכוי להפוגה (רמיסיה). יותר מ-70% מהחולים מציגים תסמינים קרדיו-מטבוליים – שיעור גבוה מאוד בהשוואה לחולים הלוקים בהפרעות פסיכיאטריות אחרות. מחלות קרדיווסקולריות הן הגורם העיקרי לשיעורי התמותה הגבוהים מהמחלה, כאשר הסיכון לתמותה מוקדמת עקב הפרעות אלו גבוה פי 2-1.5 מאשר באוכלוסייה הכללית ללא תסמינים פסיכיאטריים. שיעור גורמי הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית ולתמותה כתוצאה מתחלואה דומה לשיעורם אצל חולים הלוקים בסכיזופרניה. בנוסף למחלות קרדיו-מטבוליות, כמחצית מהחולים הדו קוטביים מציגים תסמינים רפואיים נוספים המחמירים אף הם את מהלך המחלה. מתוך נתונים אלו, הפרספקטיבה העדכנית היא כי הפרעה דו קוטבית אינה הפרעה נפשית בלבד, אלא הפרעה רב מערכתית המשפיעה על אברי גוף שונים. בהתאם, טיפול מיטבי בחולים צריך לכלול אבחון וניטור, ולאחר מכן טיפול בתסמינים הפסיכיאטריים והגופניים אשר ישפר את הפרוגנוזה של החולים.

עידו שטהל, אייל גנסין, ניר הוס, פבל קוטלרסקי, דורון נורמן, בצלאל פסקין

המערך לאורתופדיה, הקריה הרפואית לבריאות האדם, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

מחלת מיפרקים ניוונית (Osteoarthritis) מאופיינת בכאב, נוקשות והגבלה בתנועות, והיא אחת הסיבות השכיחות ביותר למוגבלות בתפקוד ולירידה באיכות החיים. המחלה פוגעת בכ-20% מהאוכלוסייה הבוגרת ובכ-50% מהמבוגרים מעל גיל 65 שנים, ושכיחותה צפויה לעלות עם העלייה בתוחלת החיים במדינות המערב. קיים מגוון רחב של טיפולים בשלבים מוקדמים של המחלה המאפשרים לדחות את החלפת המיפרק, המהווה פתרון קצה במחלה מתקדמת.

כיום, כאשר הטיפול נקבע על סמך רפואה מבוססת ראיות (Evidence based medicine), נודעת חשיבות רבה לאיכות המחקרים הנערכים ולמידע המתקבל ממטה אנליזות, כדי לאפשר קבלת החלטה מודעת ומושכלת של הרופא והמטופל כאחד.

מבין הטיפולים השמרניים שנמצאו יעילים על פי מטה אנליזות, פעילות גופנית מכל סוג מביאה לשיפור בתפקוד ובאיכות חיי המטופל. יעילותם של תוספי מזון המכילים כונדרואיטין דומה לטיפול בנוגדי דלקת שאינם סטרואידים ומלווה בפחות השפעות לוואי. מסקנות דומות התקבלו גם לגבי הזרקה לתוך המיפרק של חומצה היאלרונית. הזרקה לתוך המיפרק של פלסמה מעושרת בתאים (PRP) יעילה יותר מחומצה היאלרונית.

לא נמצא יתרון לניתוח ארתרוסקופי במחלה ניוונית של הברך בהשוואה למגוון טיפולים השמרניים, גם כאשר קיים קרע תסמיני בסהרון, וזאת לצד הסיכונים האפשריים לאחר פעולה פולשנית זו.לטיפול בנוגדי דלקת שאינם סטרואידים ואופיאטים יעילות חלקית המלווה בשכיחות גבוהה של השפעות לוואי. על כן יש לצמצם את הטיפול בהם, בעיקר באוכלוסיית המבוגרים והקשישים, ולבחון חלופות בטוחות יותר לטיפול בתסמיני המחלה.

נטע שינפלד, דנה בודניק, עודד רוזנברג, משה קוטלר, פנחס דנון

יחידת מחקר, בית חולים לבריאות הנפש באר יעקב, מסונף לאוניברסיטת תל אביב

התמכרות לחשיש היא אחת ההתמכרויות הנפוצות בעולם. מחד גיסא, הסיבות לצריכת חשיש מגוונות, ומאידך גיסא, טיפולים מועטים בלבד נחקרו ושיעור החזרה לצריכת חשיש גבוה. במחקר זה, בדקנו את היעילות של ארבע תרופות לטיפול בהתמכרות לחשיש: נלטרקסון, בופרופיון, אסציטלופראם וברומזפאם.

חומרים ושיטות: 59 נבדקים סווגו באופן אקראי לארבע קבוצות. כל קבוצה טופלה באחת מארבע התרופות במשך 120 יום. הנבדקים התבקשו לענות על ארבע סוגי שאלונים: שאלון המילטון לדיכאון, שאלון המילטון לחרדה, שאלון הערכת תפקוד כללית (GAF), ושאלון אנלוגי חזותי לכימות התשוקה לסם (Visual analogue scale). בנוסף לכך בוצעו בדיקות שתן אקראיות לאיתור THC.

תוצאות: נלטרקסון היה היעיל ביותר מבין ארבעת התרופות – רק ארבעה נבדקים הפסיקו את הטיפול. התרופות האחרות היו פחות יעילות – שישה נבדקים הפסיקו את הטיפול בבופרופיון, שבעה הפסיקו את הטיפול בברומזפאם ושמונה הפסיקו את הטיפול באסציטלופראם. בנוסף, נלטרקסון היה היעיל ביותר בהפחתת שיעורי החרדה והדיכאון, בהגברת יעילות התפקוד היומיומי ובהפחתת ההזדקקות הסובייקטיבית לסם.

עודד רוזנברג, נטע שינפלד, משה קוטלר, פנחס דנון

יחידת גרייה מוחית, מרכז לבריאות הנפש, בית החולים, באר יעקב, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בדיכאון על כל גווניו באוכלוסייה הבוגרת הוא נושא מאתגר. התגובה הקלינית של אוכלוסייה זו לטיפול קלאסי נמוכה מהמצופה. יעילות טיפולים שונים תלויה בגילם, במינן ובמצבם הגופני של המטופלים. השפעות הלוואי באוכלוסייה הבוגרת משפיעות על יעילות התרופה. המטרה בסקירה הנוכחית היא להציג אסטרטגיית טיפול שאינה תרופתית לאוכלוסייה הבוגרת. אסטרטגיות טיפול כמו טיפול בנזעי חשמל (ECT – נז"ח)A, גרייה מגנטית של המוח (TMS – גמ"מ)B, גרייה עמוקה של המוח (DBS – גע”מ)C וגריית העצב התועה  (VNS – גע"ת)D – כל אלה לא נחקרו דיין באוכלוסייה זו.

___________________

A נז"ח – נזעי חשמל

B גמ"מ – גרייה מגנטית של המוח

C גע”מ – גרייה עמוקה של המוח

D גע"ת – גריית העצב התועה

נז"ח נמצאו כטיפול היעיל ביותר בדיכאון באוכלוסייה הבוגרת. רק מעט מחקרים כפולי-סמיות עם מתן אינבו (Placebo) נערכו בתחום הגמ"מ. בתחום הגע”מ לא נעשו כלל מחקרים כפולי-סמיות. נראה כי נז"ח מהווים את מדד הזהב (Gold standard) לטיפול בחולים שמחלתם עמידה לתרופות, גם באוכלוסייה זו. אולם טיפול זה כרוך בהשפעות לוואי שיידונו בהמשך סקירה זו. נדרשים מחקרים נוספים וכפולי-סמיות עם מתן אינבו, שיכללו מספר רב יותר של נבדקים, על מנת לאשש תוצאות ראשוניות של גמ"מ וגע”מ. 
 

התסמינים האופייניים הנובעים מחשיפה לאירוע חבלה (Trauma) קיצוני מסווגים לשלוש קבוצות תסמינים: אירוע החבלה נחווה מחדש בהתמדה; קיימת הימנעות מגירויים הקשורים לחבלה; מופיעים תסמינים מתמידים של עוררות-יתר. מעבר למיסגרת התסמינים המקובלים של הפרעת הדחק הבתר-חבלתית (Post Traumatic Stress Disorder) קיים מערך של תסמינים נלווים שקשורים בחשיפה לדחק קיצוני ומתמשך כגון ניצול מיני בילדות, אלימות גופנית, כליאה במחנות ריכוז. עם הצטברות העדויות לתסמינים אלו החל ניסיון המשגה לתיסמונת מורכבת יותר, הנובעת מדחק קיצוני הכוללת, אך אינה מוגבלת לתסמינים של הפרעת דחק בתר-חבלתית. במיסגרת סקירה זו ברצוננו לגעת במספר סוגיות הקשורות להפרעת דחק בתר-חבלתית מורכבת, אשר כשמה היא מהווה נושא מורכב ושנוי במחלוקת. ראשית מוצג המושג של הפרעת דחק בתר-חבלתית מורכבת, דרך התפתחותה וכיצד הנושא בא לידי ביטוי בספרי האבחנות הפסיכיאטריות. שנית, נסקרת הסיפרות המקצועית הרלבנטית להפרעה זו, ולבסוף מוצג הפולמוס המתנהל בין העוסקים בחקר ההפרעות הבתר-חבלתיות בנוגע לתקפות, מהימנות והצורך באבחנה נפרדת לתסמינים אלו.

גדי לובין¹, טלי וישנה², משה קוטלר^2,3

¹ענף בריאות הנפש, צה"ל, ²המרכז הרפואי באר-יעקב, נס-ציונה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התאבדות היא מעשה טרגי, קיצוני וחריג, המעורר רגשות עזים. רופאים, פסיכולוגים, סוציולוגים, משפטנים, אנשי רוח ואחרים עוסקים בניסיון להתחקות אחר הגורמים לאובדנות, מתוך אמונה כי מציאתם תעזור להשפיע על שיעורה.

מיכלול ההקשרים הסיבתיים לאירוע אובדנות הוא מורכב ומגוון. לעמדה הערכית בסוגיית האובדנות בחברה שאליה משתייך האדם השפעה על עמדתו כלפי המימוש של מעשה אובדני. קשת העמדות בחברות שונות נעה בין גישה אוהדת הרואה בדבר מעשה נאצל, שבה שיעור האובדנות גבוה, לבין גישה הרואה באובדנות אירוע הראוי לביקורת קיצונית ואף לענישה. בחברה זו שיעור ההתאבדויות נמוך יותר. ההתייחסות החברתית להתאבדות קשורה, מטבע הדברים, גם לשאלת הכתובת האחראית לאירוע, בהיבט המוסרי, הציבורי והחוקי. האם עיקר האחריות מוטלת על החלל עצמו, או שזו מונחת על כתפי החברה ושליחיה (המטפלים), אשר הראו לכאורה אטימות לאיתותי אזהרה ונכשלו במניעה.

מועלית בסקירה זו הצעה להתייחסות מקצועית, תרבותית, ציבורית, חוקית ופסיקתית המשמרת את ממד האחריות האישית של אדם על מלוא הכרעותיו האישיות, ובכלל זה ההכרעה הקשה הבוחרת בחידלון, אשר נמנעת משיפוט ערכי ומביקורת על החלל. גישה כזו עשויה לצמצם שיעורי התאבדויות גבוהים יותר שלהם תורמת עמדה נייטרלית המסירה ממד אחריות אישית מהחלל.

בחלקו השני של המאמר ובהקשר ישיר אליו, אנו מתרכזים במעמד החוקי של המעשה האובדני, כפי שבא לידי ביטוי בחוק לטיפול בחולי נפש. זאת מתוך הנחה שרוח החוק והפסיקה המבטאים מטבעם את עמדת החברה, עשויים גם להשפיע על מגמות ותהליכים בתוכה. לפיכך, שינוי או תיקון החוק עשוי להיות בעל סיכוי להשפיע על הגישה כלפיה ועל היקף התופעה בטווח הארוך.

איתן חבר¹, מרדכי שני², משה קוטלר³, דב פסט⁴, אבנר אליצור⁴, יהודה ברוך¹

¹מינהל רפואה, משרד הבריאות, ²המרכז הרפואי שיבא, ³בית-החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, באר יעקב, ⁴משרד הבריאות

בריאות הנפש היא אחד התחומים הרפואיים המוזנחים ביותר בישראל מזה שנים רבות, ורפורמה בשירותים אלה היא כורח מתבקש. הטיפול הפסיכיאטרי עבר שינויים רבים לאורך השנים בעולם ובישראל, והדגש מתחלף בהדרגה מטיפול במערכות אישפוז לטיפול קהילתי. מעבר זה התאפשר עקב כניסתן של התרופות נוגדות-הפסיכוזה, ולנוכח התעוררותן של תנועות חברתיות, שדגלו בשילוב חולי הנפש בקהילה ובהגנה על זכויותיהם. אולם התשתית החברתית והרפואית האמורה להתמודד עם מעבר זה לוקה בחסר. מספר חולי הנפש עולה בהתמדה, השירותים הקהילתיים אינם מפותחים וחסרות אמות-מידה קליניות המגדירות את הצורך באישפוז.

על-מנת להתמודד עם בעיה זו, הוקמו בשנים האחרונות מספר צוותי עבודה במינוי של מנכ"ל משרד הבריאות, שהמליצו על רפורמה מקיפה בשירותי בריאות הנפש בישראל. עיקרי ההמלצות כוללים: 1) שינוי במיבנה שירותי בריאות הנפש תוך שימת דגש על טיפול קהילתי וצימצום ניכר של מיטות האישפוז הפסיכיאטריות; 2)תוספת תקציב ייחודית לצורך שיקום נכי הנפש. תוספת זו תאפשר את העברתם של חולים שמצבם הרפואי יציב מאישפוז ממושך "ומיותר" בבית חולים לשיקום בקהילה; 3) העברת האחריות על הביטוח הרפואי של חולי הנפש מהמדינה לקופות-החולים. העברה זו תאפשר לשלב את הטיפול בחולי הנפש במיסגרות המטפלות בחולים כלליים, ובכך לתרום לשיפור השירות ולהפחתת אות הקלון (הסטיגמה) על חולי הנפש.

תהליך הרפורמה יצא לדרך ובעבודה זו נסקור את השלבים, התהליכים, והקשיים שקדמו לתחילתו.

פנחס דנון(1), מרינה ששון(2), בשמת שלגי(2), ללי טוסן(2), יפה ספיר(2), משה קוטלר(3) 

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש ושיקום רחובות,  (2)בית-הספר המרכזי לעובדים סוציאליים בתל-אביב, (3)בית חולים נס-ציונה, באר-יעקב

תופעת ההימורים מוכרת עוד מראשית ההיסטוריה ומשלבת משחק, ניחוש ותחרות, אשר ביחד מובילים לפעולה מרגשת. ההבחנה בין הימורים חברתיים להימורים פתולוגיים באה לידי ביטוי במטרת ההימור, בזמן המושקע בהימורים ובהשלכות שליליות הנובעות מפעולת ההימור.

מחקר זה נועד לבדוק את הקשר שבין הימורים פתולוגיים לבין תסמיני דיכאון וחרדה. כמו-כן, מאפשר המחקר לספק תמונת-מצב אודות המאפיינים הדמוגרפיים של הנחקרים, לדווח על דפוסי בעיית ההימורים ולפרט את סוגי הטיפולים הניתנים להם.

במחקר נכללו מהמרים הנמצאים בטיפול במיסגרת המרכזים לטיפול בנפגעי הימורים ובמירפאה לבריאות הנפש בתל-השומר. נכללו במחקר 47 נבדקים והשאלונים מולאו באופן אנונימי. הסתייענו בשלושה שאלונים: שאלון עצמי חברתי- דמוגרפי יחד עם שאלון להערכת בעיית ההימורים, שאלון לדירוג דיכאון על-שם Hamiltonושאלון לדירוג חרדה על-שם Hamilton.

נמצא קשר סטטיסטי בין תדירות ההימורים לבין תסמיני חרדה, ובין ריבוי התמכרויות לבין תסמיני דיכאון וחרדה. לכן חשוב להתייחס להפרעות דיכאון, חרדה ונטיות אובדניות בקרב מהמרים. התוצאות הראשוניות מחיבות מחקר מעמיק באוכלוסייה זו.

חנוך מיודובניק, חגית כהן, משה קוטלר, ולדימיר לרנר

משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

הטיפולים המקובלים כיום בסכיזופרניה נמצאו יעילים ביותר כנגד הסימנים החיוביים של המחלה, אך עדיין נותרה בעיה של השפעות-הלוואי הממושכות הנובעות מטיפולים אלו, בשנים האחרונות פורסמו בספרות המדעית מספר דיווחים על ניסיונות טיפוליים בסימנים החיוביים של סכיזופרניה על-ידי מתן ויטמין 6B. כמו כן, דווח על שיפור בהפרעות תנועה בחולי פרקינסוניזם ובחולים שלקו בהשפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

למטרה זו נערך מחקר מבוקר כדי לבחון את השפעת תוסף ויטמין 6B הן על הסימנים החיוביים והשליליים של סכיזופרניה והן על הדיסקינזיה המאוחרת במקביל למדידת רמות ויטמין 6B בפלסמה.

לשם כך נערך המחקר באופן כפול-סמיות, צולב עם בקרה (double-blind crossover controlled study). במחקר זה נכללו 15 חולים הלוקים בסכיזופרניה ובהפרעה סכיזואפקטיבית, וטופלו בוויטמין B6 בניסיון להתגבר על השפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

בתוצאות המחקר הודגם כי תוסף וויטמין B6 יעיל בשיפור הפרעות התנועה הדיסקינטיות בחולי סכיזופרניה המטופלים בתרופות נוגדות-פסיכוזה. השיפור בהשפעות-הלוואי  הדיסקינטיות ניצפה כשלושה עד ארבעה שבועות מתחילת הטיפול בוויטמין 6B כשזה ניתן במינון 300 מ"ג ביום. בבדיקה של השפעת הטיפול בוויטמין B6 על הסימנים החיוביים והשליליים של המחלה (תוך הסתייעות בסולמות הערכה PANS ו- CGI) לא הוכחה יעילות הטיפול.

לסיכום, לנוכח הממצאים שצוינו לעיל, נדרש המשך המחקר באוכלוסיות גדולות, לטווח ארוך ובמישלב עם תרופות אחרות, כדוגמת התרופות החדשות נוגדות-הפסיכוזה, ובמינונים גבוהים מאלה שניתנו במחקר הנוכחי.
 

רוברטו מסטר(1), אריה באואר(2), פאולה רושקה(3), חורחה גלזר(4), אלכסנדר גרינשפון(5), אליה רזניק(6), משה קוטלר(1,7)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המח' לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) המח' לפסיכיאטריה המשפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המח' למניעה ולטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, (5) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, (6) היח' למחקר, המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (7) המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היה מספר המכורים לאלכוהול או לסמים קטן מאוד. לא היו בנמצא שירותי פסיכיאטרייה ייחודיים לאוכלוסיית מטופלים זו ואף לא היה צורך בכך. היו מספר גורמים למצב זה: על-פי המסורת היהודית (הן בישראל והן בקהילות יהודיות בחו"ל), היתה השכיחות של צריכת אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים נמוכה מאוד, וזמינותם של משקאות חריפים וסמים היתה מיקטית (minimal) אף היא (מספר הפאבים, הבארים, ומקומות הבילוי והשתייה – היה מוגבל). הנטיות התרבותיות והדתיות גם הן לא עודדו התנהגות מתמכרת.

בוריס נמץ, אליעזר ויצטום ומשה קוטלר

בסקירה זו מובא הפולמוס הסוער בנושא מעמדו ותוקפו הקליני של הזיכרון הטראומטי המשוחזר. קיימות שתי אסכולות של קלינאים וחוקרים בהתייחסות לזיכרונות משוחזרים הקשורים להתעללות בילדות. האסכולה הראשונה מאמינה באותנטיות של זיכרונות משוחזרים ללא תנאי. לעומתה, האסכולה השנייה, של אלה המתנגדים לאותנטיות הגורפת של זיכרונות כאלה, טוענת לקיומה של תיסמונת הזיכרון המדומה. אנשי אסכולה זו מגדירים אותה "כפסיכופתולוגיה קשה המתבטאת בזיכרונות מדומים על התעללות מינית שהתרחשה בילדות, וכמצב שבו זהותם האישית ויחסיהם הבין-אישיים של הלוקים בה מתרכזים סביב הזיכרונות על התעללות מינית וחוויה טראומטית בילדות, אף-על-פי שזיכרונות אלה אינם נתמכים בכל עדות אובייקטיבית".

בסקירה זו מובאות עמדות האסכולות השנויות במחלוקת, ונסקרת הספרות המחקרית והמשפטית העדכנית בנושא, ביחד עם המלצות למטפלים.

חגית כהן, אורי לבנטל, מיכאל מטר, משה קוטלר,

המרכז לבריאות הנפש באר-שבע, היח' למצבי דחק וחרדה נפשית, החטיבה לפסיכיאטריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הטיפול בתכשירים נוגדי-פסיכוזה עלול לגרום למיגוון רחב של השפעות-לוואי ואף לאירועים נדירים של מוות פתאומי. החל משנות השישים מתנהל בספרות הרפואית ויכוח סביב השאלה אם קיים קשר משמעותי בין נטילת תכשירים נוגדי-פסיכוזה לבין מוות פתאומי. ידוע, כי שיעור התמותה בקרב חולים סכיזופרניים גבוה פי 5 בהשוואה לאוכלוסייה בריאה בטווח גילים מקביל. עם זאת, הקשר בין נטילת תכשירים נוגדי-פסיכוזה למוות פתאומי עדיין שנוי במחלוקת, מאחר שקשה להוכיחו.

נוכח הדיווחים על חולי סכיזופרניה שטופלו בתרופות נוגדות-פסיכוזה ונפטרו מסיבות לא ברורות, ונוכח האפשרות הפשוטה והבלתי-חודרנית לבדיקת הפעילות האוטונומית ההיקפית בשיטת השיערוך של טווח השונות בקבצ הלב, החלטנו לבדוק את שונות קצב הלב בקרב אוכלוסיית חולים סכיזופרניים המטופלים בתכשירים נירולפטיים. המטרה בעבודה היתה להשוות בין תרופות נוגדות-פסיכוזה מהדור הישן כמו הלופרידול (haloperidol), לתרופות מהדור החדש, כמו קלוזפין לאולנזפין (clozapine, olanzapine) לגבי השפעותיהן על מערכת הלב וכלי-הדם.

ממצאי מחקר זה מצביעים על כך, שבקרב חולים סכיזופרניים המטופלים בתכשיר הקלוזפין, נמדדו פעילות סימפאתטית מוגברת, דיכוי פעילות ווגלית והארכה של QTc. מאחר שדיכוי פעילות פאראסימפאתטית ידוע כמוריד סף לפירפור חדרים, ייתכן, אם כי עדיין לא הוכח, שירידה בפעילות ווגלית זו מעורבת בעלייה בשיעור התמותה על רקע מחלות קרדיוואסקולריות בחולים סכיזופרניים המטופלים בתכשירים נוגדי-פסיכוזה.

לסיכום, שיערוך טווח (spectrum) של אות שונות בקצב הלב יכול להוות מדד חשוב להשפעות של תרופות נוגדות-פסיכוזה שונות על פעילות מערכת העצבים האוטונומית ועל מערכת ההובלה בלב, וכן לסייע בבחירת התרופה המיטבית לחולים הלוקים בהפרעות קצב, במחלות לב ובמצבים פתופיסיולוגיים שונים.

לתכשיר הקלוזפין מקום חשוב באסטרטגיה הפארמאקולוגית של הטיפול במחלת הסכיזופרניה. אולם השפעות-הלוואי הן הקרדיווסקולאריות והן דיכוי לשד-העצם, מצריכות מעקב וניטור קפדניים, העשויים להפחית את הסיכון למוות.

Autonomic Dysregulation in Post-Traumatic Stress Disorder: Power Spectral Analysis of Heart Rate Variability

Hagit Cohen, Uri Loewenthal, Mike A. Matar, Hanoch Miodownik, Zeev Kaplan, Yair Cassuto, Moshe Kotler

Mental Health Center, Israel Ministry of Health; Anxiety and Stress Research Unit, Faculty of Health Sciences; Dept. of Life-Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Spectral analysis of heart rate variability (HRV) has been shown to be a reliable noninvasive test for quantitative assessment of cardiovascular autonomic regulatory response, providing a dynamic map of sympathetic and parasympathetic interaction. In a prior study exploring the state of hyperarousal that characterizes the post traumatic stress disorder (PTSD) syndrome, we presented standardized heart rate analyses in 9 patients at rest, which demonstrated clear-cut evidence of a baseline autonomic hyperarousal state.

To examine the dynamics of this hyperarousal state, standardized heart rate analysis was carried out in 9 PTSD patients, compared to a matched control group of 9 normal volunteers. 20-minute ECG recordings in response to a trauma-related cue, as opposed to the resting state, were analyzed. The patients were asked to recount the presumed triggering traumatic event, and the control subjects recounted a significant stressful negative life event.

Whereas the control subjects demonstrated significant autonomic responses to the stressogenic stimulus of recounting major stressful experiences, the patients demonstrated almost no autonomic response to the recounting of the triggering stressful event. The patients demonstrated a degree of autonomic dysregulation at rest comparable to that seen in the control subjects' reaction to the stress model.

The lack of response to the stress model applied in the study appears to imply that PTSD patients experience so great a degree of autonomic hyperactivation at rest, that they are unable to marshal a further stress response to the recounting of the triggering trauma, as compared to control subjects. A subsequent study of the effect of medication on these parameters showed that they are normalized by use of selective serotonin re-uptake inhibitors (SSRI's).

Neither the clinical implications of these findings, nor their physiological mechanisms are clear at present. We presume that they reflect a central effect, as the peripheral automatic effects of SSRI's are relatively negligible.