הקדמה: פרוטאינוריה מוגדרת כהפרשת חלבון בשתן של מעל 150 מ"ג/יום ויכולה להיגרם ממגוון רחב של מחלות כליה ראשוניות או מחלות מערכתיות. פרוטאינוריה חולפת תוארה במספר מצבים קליניים ויכולה להיות קשורה לפגיעה באבוביות הכליה (טובולרית). ההשערה שנבדקה במחקר היא האם אצירת שתן יכולה לגרום לפרוטאינוריה חולפת במהלך האשפוז. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם למטופלים עם אצירת שתן יש שיעור/ חומרה קשה יותר של פרוטאינוריה בהשוואה למטופלים עם צנתר (catheter) ללא אצירת שתן והאם הפרוטאינוריה חולפת במעקב קצר טווח.

שיטות מחקר: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי מבוקר מקרה שכלל 50 מטופלים עם אצירת שתן חדה ו-50 בקבוצת בקרה. פרוטאינוריה נמדדה בשלוש מדידות עוקבות של איסופי שתן 24 שעות לחלבון, במשך שבעה ימים. השכיחות, החומרה והשינויים הכמותיים הושוו בין שתי הקבוצות.

תוצאות: לא היה הבדל סטטיסטי בין הקבוצות בגיל [83.1±7.9 לעומת 84.4±9.4 (p=0.44)], בתחלואה עיקרית, בטיפולים תרופתיים כרוניים ובסיבות אשפוז.

פרוטאינוריה פתולוגית נצפתה בכל החולים עם אצירת שתן וב 94% מהמטופלים בקבוצת הביקורת. חומרת הפרוטאינוריה היתה דומה בין הקבוצות באיסוף הראשון, השני, והשלישי (638±419, 828±743, 728±944 לעומת 620±639, 648±741, 732±841 מ"ג ל24 שעות, p=0.88, 0.23, 0.99 בהתאמה) פרוטאינוריה לא השתנתה באופן משמעותי במהלך שבוע מעקב באשפוז בבית החולים בשתי קבוצות המחקר(p=0.19)

מסקנות: המחקר הראה שיעור גבוה של פרוטאינוריה משמעותית בחולים קשישים בעלי מחלות רקע מרובות המאושפזים עקב מחלה חדה עם או בלי אצירת שתן. פרוטאינוריה איננה חולפת במהלך שבוע לאחר הכנסת צנתר בחולים עם אצירת שתן.

דיון וסיכום: מחקרנו הדגים ממצאים חדשים שיכולים להשפיע על ההבנה והתועלת במדידת פרוטאינוריה במטופלים באשפוז חד (acute). פרוטאינוריה במסגרת אשפוז יכולה להיות גורם סיכון, או אולי גורם מנבא לתחלואה כלייתית או כללית. יש צורך במחקרים נוספים ארוכי טווח להערכה האם פרוטאינוריה חולפת או מתמידה לאחר שחרור מבית חולים, והאם יש לכך משמעות פרוגנוסטית לטווח ארוך.

הקדמה: השתלת מסתם ותין ביולוגי באמצעות צנתר בתוך המסתם הטבעי Transcatheter Aortic Valve) (Implantation [TAVI], היא שיטת הטיפול בחולים עם היצרות הוותין (Aortic Stenosis - AS) קשה הנמצאים בסיכון ניתוחי גבוה. ניתן לבצע את הפעולה בשלוש גישות: טרנספמורלית, טרנסאפיקלית וטרנסאקסילרית. ניהול סב ובתר ניתוחי של חולים העוברים TAVI מאתגר שכן חולים אלו לרוב מבוגרים, סובלים מתחלואה נלווית משמעותית ושיעור התמותה הצפוי להם בניתוח קונבנציונלי גבוה. אין בספרות הסכמה לגבי שיטת ההרדמה המועדפת בחולים אלו, ובשנים האחרונות מקובל לבצע את הפעולה בהרדמה מקומית וטשטוש, אך התימוכין לגישה זו דלים.

מטרות: השוואת הרדמה כללית לעומת מקומית בחולים העוברים TAVI.

שיטות המחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים לגבי 100 החולים הראשונים שעברו TAVI (נובמבר 2008- יוני 2011) במרכז הרפואי רבין בשל היצרון ותין קשה ותסמינית, והוריית נגד נגד לניתוח קונבנציונלי להחלפת מסתם.

תוצאות: 46 חולים עברו את הפעולה בהרדמה כללית ו-54 בהרדמה מקומית בשילוב טשטוש. שישים-ושלושה חולים עברו פעולה בגישה טרנספמורלית, 23 בגישה טרנסאפיקלית ו-11 בגישה טרנסאקסילרית. לא נמצא הבדל משמעותי בתמותה בטווח הקצר והארוך בין הקבוצות, אך משך האשפוז היה ארוך יותר לאחר הרדמה כללית. שיעור גבוה יותר של חולים נזקקו לנוראדרנלין ומנות דם בפעולות שהתבצעו תחת ההרדמה הכללית, ואילו בהרדמה מקומית נצפו יותר הפרעות הולכה, סיבוכים וסקולריים וחום לאחר הפעולה. בהשוואה בין הגישות בחולים שנותחו בגישה טרנספמורלית בלבד, מרבית ההבדלים איבדו את מובהקותם. לפיכך, נראה כי ניתן ליחס הבדלים אלו לגישה הניתוחית ולא לשיטת ההרדמה.

מסקנות: אין עדיפות ברורה להרדמה כללית לביצוע TAVI, והרדמה מקומית בשילוב טשטוש נראית כאפשרות יעילה ובטוחה בחולים מתאימים.

הקדמה: פקקת ורידים נדירה בילדים, אך סיבוכיה רבים ואף קטלניים. הקשר בין גורמי הסיכון לפקקת ומשך הטיפול והסיבוכים, נגזרו עד כה על פי מידע בספרות ופרוטוקולים ייעודיים לחולים מבוגרים, לנוכח הסדרות הקטנות יחסית שדווחו עד עתה בילדים.

מחקרים אחרונים על היארעות פקקת ורידים ואירוע מוח (stroke) בילדים הראו כי ייתכן קשר בין היארעות פקקת ונוכחות גורמי סיכון גנטיים לקרישיות יתר, בייחוד כשמשולב בהם גורם סיכון חולף (כגון אשפוז ממושך, מחלה ממארת, צנתר מרכזי).

מטרת המחקר: בדיקת קוהורט שאובחן במרכז שלישוני, כדי לאפיין את מקרי הפקקת ולהעריך את חשיבותם של גורמי הסיכון והשפעתם על סוג הטיפול ומשכו.

שיטת המחקר: איסוף רטרוספקטיבי של נתונים שנאספו באופן פרוספקטיבי במרכז הרפואי שיבא.

תוצאות ומסקנות: בשנים 2017-2014 נאספו בבית החולים לילדים בתל השומר 76 מתוך 150 חולים בפקקת ורידים חדה שהופנו למוסדנו ועברו מעקב מלא. מרביתם אובחנו עם פקקת ורידים בגף העליון. גורמי הסיכון השכיחים היו נוכחות צנתר ורידי מרכזי וסרטן. קרישיות יתר אובחנה בשליש לערך מהמטופלים. מרבית הילדים טופלו בהפרין נמוך משקל לפחות למשך שלושה חודשים, וכ-13% מהם ממשיכים בטיפול נוגד קרישה ממושך מעל שנתיים מתחילת המעקב. גורמי סיכון גנטיים לקרישיות יתר או לנוכחות סרטן לא השפיעו על התוצאה הטיפולית בקבוצת הילדים שחקרנו.

דיון וסיכום: הנתונים בקבוצת המחקר מתאימים לספרות הפדיאטרית ומעידים על כך שמרבית אירועי הפקקת בגיל צעיר קשורים להימצאות צנתר מרכזי וסרטן ולפיכך מופיעים בגף העליון. סוג הסרטן או נוכחות קרישיות יתר לא השפיעו על תוצאות הטיפול, אם כי היו קשורים למשך הטיפול. ניתן לראות כי לגורמי הסיכון חשיבות בפתוגנזה של פקקת ורידים בילדים והם משפיעים על ההחלטות לטיפול ממושך נוגד קרישה.

הקדמה: היארעות פקקת ורידי הגף העליון (פג"ע) לאחר צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי (צממ"ה) איננה נדירה. אולם גורמי הסיכון הקשורים למצב זה אינם ידועים במלואם. יתרה מזאת, יעילותו של טיפול מונע קרישה כנגד סיבוך זה אינה מבוססת דיה.

מטרות: אפיון גורמי הסיכון הקשורים להופעת פקקת ורידי הגף העליון לאחר החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי וכן חקר השפעת טיפול נוגד קרישה מונע על היארעות סיבוך זה.

שיטות מחקר: איסוף נתוניהם של מטופלים שעברו החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי בשנת 2016 בבית החולים הדסה.

תוצאות: חמש מאות מטופלים עברו החדרת החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי במהלך המחקר. מתוכם ל-199 (39.8%) ניתן טיפול נוגד קרישה מונע סביב החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי. שיעור גבוה יותר מהמטופלים שלא קיבלו טיפול נוגד קרישה מונע לקו במחלה ממארת פעילה (P<0.001). מכלל המטופלים, 25 (5.0%) פיתחו פקקת ורידי הגף העליון לאחר החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי. חציון הזמן להתפתחות פקקת ורידי הגף מרגע החדרת צנתר מרכזי דרך וריד היקפי היה שמונה ימים. גורמי הסיכון שנמצאו קשורים להתפתחות פקקת ורידי הגף העליון היו נוכחות של מחלה ממארת פעילה (P=0.04) ורמות גבוהות של C-reactive protein (P=0.02). מתן טיפול מונע נוגד קרישה לא השפיע על התפתחות פקקת ורידי הגף העליון (p=0.98).

מסקנות: פקקת ורידי הגף העליון היא סיבוך שכיח יחסית לאחר החדרת צנתר מרכזי דרך וריד היקפי. מחלה ממארת פעילה וערכים גבוהים של C-reactive protein נמצאו קשורים להתפתחות סיבוך זה. נדרשים מחקרים עתידיים כדי לאשש את הממצאים אלו ולבחון את התפקיד של מתן הטיפול נוגד קרישה מונע במניעת התפתחות פקקת ורידי הגף העליון.

הקדמה: שליה חודרנית מוגדרת כמצב שבו קיימת השרשה לא תקינה של השליה בעקבות חדירת סיסי השליה אל תוך שריר הרחם ואף לאיברים סמוכים.

בשנים האחרונות, בעקבות העלייה בשיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן, נרשמה עלייה בהיארעות מצבי שליה חודרנית. הביטוי הקליני במצבי שליה חודרנית הוא דימום משמעותי בעת הניסיון להפרדת השליה מהרחם בסיום הלידה, וכן פגיעה באיברים סמוכים במהלך הניתוחים תוך סיכון בריאותה וחייה של המנותחת.

קיימות גישות שונות לטיפול במצבים אלו, מתוך מגמה להפחית את הדימום ולשמר את הרחם. במקרים בהם לא ניתן להפריד את השליה החודרנית ולעצור את הדימום הפתרון האחרון הינו כריתת רחם.

מטרות: להשוות את התוצאות בין הניתוחים משמרי הרחם ולאחר הפרדת השליה (גישה א') לעומת כריתתו (גישה ב') לטיפול בשליה חודרנית.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה, בין השנים 2015-2004, בשני מרכזים רפואיים, לצורך השוואת הגישות הכירורגיות ותוצאותיהן. הנתונים נאספו מתיקי מטופלות, דוחות ניתוחים וממצאים היסטופתולוגיים באבחנה של שליה חודרנית.

תוצאות: נאספו נתונים בקרב 148 הרות עם שליה חודרנית, 49 (33%) מתוכן עברו כריתת רחם.

בבדיקת נתוני המטופלות שעברו כריתת רחם נמצא, כי אורך הניתוח היה קצר יותר – 68 לעומת 113 דקות (P<0.0001). שיעור אובדן דם היה מועט יותר, 965 מ"ל לעומת 1,658 מ"ל (P=0.006) ובהתאם נזקקו לפחות מנות דם ומוצריו, בממוצע מנה בודדת לעומת שבע מנות (P=0.000). כל אלו הובילו להפחתה בימי אשפוז – שמונה ימים לעומת 15 ימים (P=0.004). כמו כן, בקבוצת כריתת הרחם אותרה מטופלת אחת עם עליית חום לאחר הניתוח (2.7%) לעומת 22 מטופלות (20.2%) שלא עברו כריתת רחם ופיתחו חום לאחר הניתוח (P=0.009). נתוני אפגר הילודים בדקה 1 וב-5 דקות נמצאו אף הם גבוהים יותר בגישה ב' לעומת גישה א' – 9,8 ו-10,9, בהתאמה (P=0.027, P=0.000).

מסקנות: כריתת רחם ללא ניסיון הפרדת השליה, היא הגישה הבטוחה יותר והעדיפה במצבי שליה חודרנית עקב שיעור סיבוכים נמוך ומשך אשפוז קצר בהשוואה לניתוח משמר רחם.

דיון: כתוצאה מעלייה בשכיחות ניתוחים לחיתוך הדופן בשנים האחרונות, עלתה באופן ניכר היארעות שליה חודרנית שהיא סיבוך מסכן חיים, ומכך חשיבות גיבוש השיטה הטיפולית המיטבית במצבים אלו. כיום קיימות גישות שונות במרכזים רפואיים שונים. בעבודה דו מרכזית זו מסוכמים יתרונות כריתת רחם בהשוואה להפרדת שליה ושימור רחם בשיטות שונות, המאפשרים לסייע בייעוץ טרום ניתוחי למטופלות עם שליה חודרנית.

לסיכום: כריתת רחם עם השליה היא הגישה הניתוחית המומלצת בנשים עם שליה חודרנית שאינן מעוניינות בשימור רחם.

צבי שמעוני

מחלקה פנימית ב', בית חולים לניאדו, נתניה, הפקולטה לרפואה  רפפורט, הטכניון, חיפה

הכנסת צנתר לשלפוחית השתן – למרות נחיצותה של פעולה כזו במצבים מסוימים – מהווה גורם סיכון ראשי לזיהום בדרכי השתן הנרכש באשפוז. פרט לכך, קיימים סיבוכים נוספים כגון: פציעת השופכה, דימום מדרכי השתן וחוסר יכולת להיגמל מהצנתר. הכנסת צנתר לשלפוחית בקשישים כרוכה באשפוז ממושך יותר ובעלייה בשיעור התמותה. למרות קיומם של קריטריונים להחדרת צנתר לשלפוחית השתן, קיימים פערים גדולים בשיעור הכנסתו בין בתי חולים שונים. במחלקות הפנימיות נע שיעור ההכנסה בין 20%-8%  והוא עולה עם הגיל. יתרה מכך, מסתבר כי עד 50%  מכלל הכנסות הצנתרים לשלפוחית השתן אינן מוצדקות. לפיכך, נעשים מאמצים גדולים לצמצם את שיעור הצנתור מחד גיסא, ולצמצם את ימי הצנתר לאחר הכנסתו מאידך גיסא. ניסיונות אלו נמצאו יעילים בחלקם. שורש הבעיה נעוץ בכך שהקריטריונים כוללניים למדי וניתנים לפירושים שונים. הגדרה מדויקת של קריטריונים  אלו בשילוב עם בקרה יומיומית, עשויים להפחית משמעותית את שיעור הכנסת הצנתר לשלפוחית השתן, ללא גרימת נזק נוסף.

אבישג לייש-פרקש,  עמוס כץ,  ולדימיר חלמייזר

היחידה לאלקטרופיזיולוגיה, המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, באר שבע

גילוי נאות: ד"ר ולדימיר חלמייזר מועסק כיועץ לחברת מדטרוניק.

פרפור פרוזדורים הוא הפרעת הקצב השכיחה ביותר, והפרעה זו נמצאת במגמת עלייה מתמדת. פרפור פרוזדורים קשור בעלייה בשיעור התחלואה והתמותה. שמירת קצב סינוס קשורה בירידה בסיכון לתמותה, אולם טיפול תרופתי שומר מיקצב מוגבל ביעילותו וכרוך בהשפעות לוואי המעלות את שיעור התמותה וכך מנוטרלת השפעתו המיטיבה. בשנים האחרונות פותח טיפול בפרפור על ידי צריבה (אבלציה) – בידוד של ורידי הריאה. שיעור ההצלחה עומד על 93%-60%, ושיעור הסיבוכים הכולל עומד על 6%. לאחרונה  חל שיפור בשיטות הצריבה, וקיימת הבנה טובה יותר של הפתוגנזה של הפרפור. הללו הביאו לתוצאות טובות יותר של צריבה לריפוי הפרעת הקצב, עם שיעור סיבוכים נמוך וסביר לפעולת ריפוי זו. בנוסף, פורסמו מאמרים המעידים על יעילות הטיפול בצריבה גם בחולים מבוגרים ללא מחלות רקע מרובות. בהנחיות הקליניות האירופאיות המעודכנות, טיפול בצריבה של פרפור פרוזדורים בדרגה IA סווג עבור חולים שטיפול חד תרופתי כשל בהם, ובדרגה IIA סווגו חולים המעוניינים בכך כקו טיפול ראשון. התחום מתפתח במהירות והצנתרים החדשים לצריבה שהוכנסו לשוק  (הצנתרים המעגליים : PVAC  ו- nMARQ  וצנתר הבלון: Cryo Cath) מעניקים כלים יעילים יותר ובטוחים לריפוי חלק ניכר מחולי פרפור פרוזדורים, ובכללם החולים המבוגרים. הם מפחיתים זמן פעולה, מאפשרים להימנע מהרדמה כללית בזמן הפעולה ובטוחים לשימוש גם על ידי מרכזים פחות מיומנים. כך הפעולה הופכת בטוחה יחסית וזמינה יותר לחולים בטווח גילים רחב יותר מבעבר,  וחולים שלא טופלו עד כה ביעילות או שנאלצו להמתין בתור לטיפול עשויים לקבל פתרון למחלתם. נראה שאנו נמצאים בעיצומו של שינוי בקונספט הגישה לטיפול בפרפור פרוזדורים – מעבר מחלופת טיפול תרופתי לריפוי בצריבה.

אילנה גרוס^1,3, קולין בלוק¹, שמואל בננסון¹, מתן יואל כהן², מאיר ברזיס^2,3

¹הצוות למניעת זיהומים, המחלקה למיקרוביולוגיה קלינית ומחלות זיהומיות, המרכז הרפואי הדסה, ירושלים, ²המרכז לאיכות ובטיחות קלינית, המרכז הרפואי הדסה, ירושלים, ³בית הספר לבריאות הציבור והפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הקדמה: זיהום בדם הקשור לצנתר מרכזי מהווה מקור משמעותי לתחלואה, תמותה ותוספת עלויות. חולים המאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ נמצאים בסיכון לרכישת זיהום זה. מעקב מתמשך אחר שיעורי הזיהום ובקרת הליך החדרת צנתרים מרכזיים באמצעות רשימת תיוג (Check list), ממלאים תפקיד מפתח בהפחתת שיעורי הזיהומים ושיפור איכות הטיפול.

מטרות: לבדוק שיעורי היארעות זיהום בדם הקשור לצנתר ורידי מרכזי ומידת היענות הצוות המטפל לביצוע פעולות הנדרשות במהלך החדרת צנתר מרכזי, לפני ואחרי התערבות ביחידות לטיפול נמרץ.       

שיטות: המחקר נערך בשש יחידות לטיפול נמרץ בבית חולים הדסה במשך 15 חודשים. בשלב הראשון נערך מעקב אחר שיעורי זיהום בדם ב-20 חולים עם צנתרים מרכזיים. במקביל, נערכו תצפיות על היענות הצוות המטפל להנחיות הנדרשות בעת החדרת צנתר מרכזי. בשלב השני, בוצעה התערבות חינוכית אשר במהלכה נתנו הדרכות לצוות, נכתבו הנחיות להחדרת צנתר מרכזי והוצגה רשימת תיוג לבקרת הליך החדרת הצנתרים. בשלב השלישי, נערך מעקב חוזר אחר שיעורי זיהום בדם בקרב 336 חולים עם צנתרים מרכזיים, תוך נקיטת אותה שיטת מחקר.

תוצאות: לאחר ההתערבות, נצפתה ירידה מובהקת בשיעור זיהום בדם הקשור לצנתר מרכזי באוכלוסיית המחקר מ-9.66 ל-3.63 זיהומים ל-1,000 ימי צנתר – הפחתה של 62.4% בסיכון לרכישת זיהום (P<0.001). בעקבות ההתערבות, חל שיפור באיכות הליך החדרת הצנתרים המרכזיים ועלה שיעור ההיענות של הצוות המטפל לביצוע הפעולות הנדרשות.

מסקנות: תוכנית התערבות פשוטה ולא יקרה מפחיתה את שיעורי הזיהום בדם הקשור לצנתר מרכזי, ומובילה לשיפור בהליכי החדרה של צנתרים אלה.

דיון וסיכום: מעקב מתמשך אחר שיעורי זיהומים בדם ושימוש ברשימת תיוג בכל הכנסת צנתר מרכזי, עשויים למנוע תחלואה ותמותה, להפחית את משך האשפוז ולחסוך בעלות כלכלית הקשורה לצנתרים מרכזיים.

דוד נויפלד¹, זאב קורזיץ², ז'ק ברנהיים², ברוך שפיץ¹

¹המחלקות לכירורגיה א' ו-ב', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²המכון לנפרולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הקדמה: הדיאליזה הצפקית (Peritoneal dialysis) היא שיטה מבוססת לטיפול בחולים עם אי ספיקת כליות סופנית. הלפרוסקופיה יכולה לסייע הן להחדרת הצנתר באופן ראשוני והן לטיפול בצנתר קיים שתפקודו נפגם.

מטרות: מטרתנו במאמר זה היא לסקור את ניסיוננו ביישום לפרוסקופיה לניהול צנתרים לדיאליזה צפקית (פריטוניאלית).

שיטות: ערכנו סקירה של גיליונות חולים שעברו החדרת צנתר באיוך (מודיפיקציה) של שיטת Y-Tec תוך פיקוח לפרוסקופי מלא. כמו כן, נסקרו גיליונותיהם של חולים שבהם נעשה ניסיון לתקן צנתר קיים שתפקודו נפגם, וזאת תוך הסתייעות בלפרוסקופיה.

תוצאות: 29 חולים עברו 43 הליכים  שכללו החדרת צנתר חדש באיוך של טכניקת Y-Tec,  טכניקת Y-Tec  המלווה בו זמנית בביתוק הדבקויות שלעיתים אף כרוכה בכריתת הפדר, בביתוק הדבקויות ובמיקום מחדש של הצנתר, בשטיפת צנתר שנסתם ובמיקומו מחדש. בכל החולים שנזקקו למיקום מחדש של הצנתר, בוצע עיגון של הצנתר לדופן הבטן התחתונה באמצעות תפר או שניים.  חוסר תפקוד של צנתר לאחר ניתוח מתקן נצפה בחולה אחד. בחולה זה בוצע ביתוק נרחב של הדבקויות והוא סבל מזליגת דם תוך בטנית כתוצאה מהפעולה הנרחבת. בחולה אחר התפתחה התנקבות של המעי שקרתה בעת ביתוק הדבקויות וחמקה מעיני המנתח. חולה זה עבר תיקון בלפרוטומיה דחופה.

מסקנות: האיוך הלפרוסקופי של שיטת Y-Tec בטוח, ומהווה אחת האפשרויות בהחדרה הראשונית של צנתר הדיאליזה. בנוסף, ניתוח בגישה לפרוסקופית יכול לעזור באבחון ובטיפול בצנתר דיאליזה צפקית שחדל לתפקד.

ראיד סלים^1,2, נועה זפרן¹, אלכסנדר צ'ולסקי³, אליעזר שלו^1,2

¹המחלקה לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי "העמק", עפולה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ³המחלקה לרדיולוגיה, מרכז רפואי "העמק", עפולה 

שליה נעוצה היא אירוע נדיר יחסית שבו השליה משתרשת בצורה פתולוגית בשריר הרחם. הסיבוך המשמעותי בנשים אלו הוא דימום, בעיקר במהלך הלידה. הדימום מתגבר במיוחד עם ניסיון הפרדה של השליה. הגישה הטיפולית המומלצת ברוב הנשים עם שליה נעוצה היא ניתוח לכריתת הרחם. בניסיון להפחית את כמות הדימום במהלך הניתוח, מיושם לאחרונה טיפול בצנתר בלוני לחסימה ו/או תסחוף כלי הדם באגן כטיפול מסייע. במקרים ברירניים תואר הטיפול בצנתר בלוני במקביל לטיפול השמרני, שמטרתו הייתה שימור הרחם. קיימים דיווחים סותרים לגבי היעילות והבטיחות של טיפול בצנתר בלוני כטיפול מסייע בנשים עם שליה נעוצה. המטרה בסקירה הנוכחית היא בדיקת מקומו של צנתר בלוני לחסימה ו/או לתסחוף של כלי דם באגן לצורך טיפול בנשים עם שליה נעוצה שטופלו שמרנית או עברו ניתוח לכריתת הרחם.

רונית גרון¹, אולגה טנחילבסקי¹, בתיה קריסטל^1,2

המח' לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

כעשרים עד שלושים אחוזים (20%-30%) מהחולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית מקבלים דיאליזה דרך צנתר בווריד מרכזי (Catheter Tunneled Cuffed TCC -). הסיבוכים העיקריים הם בקטרמיה ופקקת. זיהומים שמקורם ב- TCCמעלים באופן משמעותי את שיעור התחלואה והתמותה. בעשרים-וארבע השעות הראשונות שלאחר הכנסת הצנתר נוצר ביופילם בדופן הפנימי. החיידקים הנמצאים בביופילם רגישים לריכוזים פארמקולוגיים של אנטיביוטיקה. בעבודות קודמות הודגם, כי טיפול בתמיסה המכילה חומר אנטיביוטי עם נוגד-קרישה לסגירת הצנתר בין הדיאליזות יעיל בטיפול בזיהומים שמקורם בצנתר ובמניעתם.

המטרה במאמר הנוכחי היא לדווח על ניסיוננו בטיפול בתמיסה לסגירת צנתר מסוגTauroLock^TM  (Taurolidine&Citrate 4%) על מניעת בקטרמיות בחולים המבצעים דיאליזה דרך TCC.

בדיווח נכללו 13 חולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית ביחידתנו. קבוצה א' – 5 חולים עם TCC קיים ואנאמנזה של אירוע בקטרמיה אחד לפחות טרם הכללתם במחקר; קבוצה ב' – 8 חולים עם TCC חדש. בסיום כל דיאליזה נסגרו הצנתרים באמצעות תמיסת TauroLock^TM .

בתוצאות הודגם, כי שכיחות  הבקטרמיות ירדה מ-9.5 אירועים לכל 1,000 ימי חולה טרם ההכללה במחקר ל-1.15 אירועים לכל 1,000 ימי חולה במשך סך 867 ימי הטיפול של כל החולים בקבוצה א'. בקבוצה ב', במשך 1,179 ימי הטיפול, לא ניצפה אף אירוע של בקטרמיה.

עקב הפרעה בעבירות (Patency) הצנתר, נדרשה תוספת הפרין לתמיסת TauroLock^TM בשלושה חולים בקבוצה א' (60%) וב-7 חולים בקבוצה ב' (87.5%). בנוסף, סגירת הצנתר באמצעות אורוקינאזה נדרשה בחולה אחד ובשלושה בקבוצה א' ו-ב', בהתאמה.

לסיכום, תמיסתTauroLock^TM  הפחיתה משמעותית את שכיחות הזיהומים שמקורם בצנתר מרכזי קיים ומנעה אופן מוחלט זיהומים בצנתרים חדשים. יש לבדוק מישלב של TauroLock^TM והפרין מיד עם הכנסת הצנתר, למניעת בעיות בעבירות הצנתר.

אלכסנדר קנטרובסקי (1), רונן רוב (2), איסק פורטנוי (1)

(1) היח' לכירורגיית כלי-דם, (2) המח' לאורולוגיה, מרכזי רפואי הלל יפה, חדרה

במאמר הנוכחי מדווח על שיטה לעצירת דימומים כתוצאה מחבלות חודרות באמצעות צנתר על-שם פולי (להלן, צנתר פולי). שיטה זו מתאימה לטיפול באזורים שבהם קיים קושי בהפעלת לחץ מקומי. מובאת בזאת פרשת חולה שלגביו יושמה שיטה זו.

למרות דיווחים קודמים בסיפרות הרפואית, השימוש בצנתר על-שם פולי למטרה זו אינו מוכר דיו בישראל. בחולים מתאימים יכולה הפעולה להיות מצילת חיים, ולכן על כל מטפל בטראומה חלה החובה להכירה.

ו' סליבא, ל' גולדשטיין, א' ניצן, מ' אליאס 

מח' פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה 

צינתור הוורידים המרכזיים הוא פעולה שכיחה לגבי חולים בלתי יציבים מבחינה המודנימית, לגבי חולים הנזקקים לטיפול ממושך, כגון: טיפול כימי, טיפול אנטיביוטי, הזנה לתוך הווריד או לצורך המודיאליזה זמנית. החדרת הצנתר דרך הווריד התת-בריחי היא הגישה המועדפת למטרת המודיאליזה, במיוחד משום שאינה מגבילה את ניידות החולה. רוב הסיבוכים הכרוכים בפעולה זו אינם משמעותיים, אך לעתים יכולים הם לסכן חיים ולחייב התערבות בניתוח.

להלן פרשת חולה בת 77 שלקתה באי-ספיקת כליות מתמידה, הותקן אצלה צנתר לווריד התת-בריחי השמאלי והוחל טיפול בהמודיאליזה. שלושה שבועות לאחר מכן בזמן טיפול בהמודיאליזה החלה להתלונן על כאב בבטן ימנית עליונה וכאב בחזה מימין. בצילום בית-החזה נראה נוזל צידרי בכמות בינונית עד גדולה, מימין. בדיקור הנוזל נראה נוזל דמי מתאים לדיימת בית-החזה.

כרמי ברטל, יניב אלמוג

היחידה לטיפול נמרץ פנימי-ביניים, החטיבה לרפואה פנימית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

פעולת ההחדרה של צנתר עורק הריאה (צע"ר) מבוצעת באופן תדיר בבתי חולים רבים בעולם; מדי שנה, נעשה שימוש בלמעלה משני מיליון צנתרים. הנתונים ההמודינאמיים המתקבלים בשיטה זו נועדו למדידה, ניטור ושינוי מדיניות טיפולית בחולים קשים המאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ או בחולים הלוקים באי-יציבות המודינאמית. כיום, הייעודים העיקריים בטיפול בצע"ר הם ניטור חולים הלוקים באוטם שריר הלב המלווה באי-יציבות המודינאמית וניטור חולים בעלי סיכון ניתוחי גבוה, הזקוקים לניתוח לב.

[...]

בסקירה זו, מובאים ההיגיון בטיפול בצע"ר, הצרכים אותם הוא יכול לספק, העובדות שהביאו לקונגרס ההסכמה, עיקרי המדיניות שנקבעה, לאן מועדות פנינו ו"האני מאמין" שלנו.

Accidental Severance of a Venous Catheter: Diagnostic and Therapeutic Approach

Harel Gilutz, Aharon Gavriel, Shmuel Yurfest

Cardiology, Heart and Lung, and Vascular Surgery Depts., Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The most common invasive procedure performed in hospitals ithe insertion of a vascular access device. This procedure has the rare complication ofcatheter emboli. Accidental cutting of a peripheral catheter, the use of duplex ultrasound to locate the cut and the extraction of the catheter through a venesection is described. If peripheral extraction fails, percutaneous extraction or thoracotomy should be tried, in that order. The immediate precautions have an impact on the final results.