תוצאת חיפוש

שמעון שטורך¹, נדב וילנר², אורורה טובי³, סימונה קרויטורו⁴, ולדימיר וולפסון⁴, אברהים מטר⁵, אלינור גרושקה⁶, מגד עודה⁷, אפרת וולפוביץ⁸, אלעד שיף², יצחק רוזנר⁹, אליאס טובי¹⁰, אהרן קסל¹⁰, עופר בן יצחק¹², בועז מושקוביץ¹¹, עופר נתיב¹¹

¹המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²מחלקה פנימית ב', ³היחידה לאולטרסאונד (על שמע), ⁴מחלקת הדימות, ⁵המחלקה לכירורגיה, ⁶המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ⁷מחלקה פנימית א', ⁸מחלקה פנימית ג', ⁹המחלקה לרימטולוגיה, ¹⁰המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, ¹¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ¹²המחלקה הפתולוגית מרכז רפואי רמב"ם, הקריה לבריאות האדם

הקדמה: נכון להיום, יש דיווחים מועטים בספרות על אופן התפלגות מחלות הכליה בישראל. בנוסף, על פי הספרות העולמית, שכיחות מחלות הכליה לסוגיהן נמצאת במגמת שינוי בעשרות השנים האחרונות. לידע האפידמיולוגי בנושא זה חשיבות רבה, ועל הרופא המטפל להכיר את האבחנות המבדלות הרלוונטיות להסתמנות הקלינית של המטופל. מובאת בזאת סקירה מקורית של התפלגות מחלות הכליה על פי ביופסיה באוכלוסיית המחקר, אשר לטעמנו משקפת באופן עדכני את התפלגות מחלות הכליה לפי ביופסיה במדינת ישראל.

מטרה: לחקור את שכיחותן של מחלות הכליה בחולים שעברו ביופסיית כליה, לפי גיל, מין, מוצא והסתמנות קלינית.

שיטות: בין השנים 2014-2000 בוצעו במרכז הרפואי בני ציון בחיפה 155 ביופסיות כליה במסגרת בירור מחלות כליה לפי ההוריות מקובלות. מרבית הביופסיות (65%) בוצעו בטכניקה המקובלת של דיקור עם מחט בגישה אחורית, ואילו שאר הביופסיות (35%) בוצעו בגישה ניתוחית זעיר פולשנית. ב-148 ביופסיות נתקבלה כמות רקמה שהספיקה לביצוע אבחנה פתולוגית.

תוצאות: ההוריות השכיחות ביותר לביצוע הביופסיה היו תסמונת נפרוטית, תסמונת נפריטית וחלבון בשתן (37.4%, 25.8% ו-24.5%, בהתאמה). מספר פקעיות ממוצע לביופסיית מחט היה 17.5 ואילו בגישה זעיר פולשנית היה המספר הממוצע 82.23, ושיעור הכישלון הטכני היה 7% לעומת 0%, בהתאמה – הבדלים שנמצאו מובהקים סטטיסטית. האבחנה הפתולוגית השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית הנבדקים הייתה Focal Segmental Glumerulosclerosis (להלן: FSGS), אשר היוותה כ-20% מכלל הדגימות, ולאחריה בסדר יורד: Chronic glumerulonephritis (להלן: Chronic GN), IgA Nephropathy, Lupus Nephritis, Minimal Change disease (להלן: MCD), Membranous Nephropathy, Tubular Interstitial Nephritis (להלן: TIN) (11.5%, 11.5%, 10.1%, 9.5%, 8.1% ו-6.1%, בהתאמה).

מסקנות: FSGS הייתה האבחנה השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית המחקר, בקבוצת החולים שעברו ביופסיה עקב תסמונת נפרוטית או חלבון בשתן, השכיחה ביותר בקרב גברים, והשכיחה ביותר בחולים מעל גיל 60 שנים. בחולים מגיל 30 שנים ומטה הייתה IgA nephropathy השכיחה ביותר.

דיון וסיכום: בשנים האחרונות, FSGS הולכת ותופסת מקום מרכזי מבחינת שכיחות ביחס לשאר מחלות הכליה, ומימצא זה תואם מחקרים עדכניים במדינות אחרות בעולם. הודגמה גם מרכזיותה של IgA Nephropathy, בעיקר באוכלוסייה הצעירה ובחולים שהסתמנו עם המטוריה. למיטב ידיעתנו אין נתונים על שכיחות מחלת FSGS בישראל, ומחקרנו מהווה נדבך חשוב בידע האפידמיולוגי הקיים.

זאהר בחוס, שראל הלחמי, בועז מושקוביץ, עופר נתיב

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

הקדמה: בשל ההפניה הגוברת והולכת בשנים האחרונות לבדיקות דימות, חלה עלייה באבחון גושי כליה קטנים. רוב גושי הכליה הקטנים הם אי תסמיניים, גדלים לאט, ואינם שולחים גרורות, עובדה שניתן לייחס להתנהגות ביולוגית טבה (Benign) יחסית. למרות ההתקדמות באמצעי הדימות, אין ביכולתנו כיום להבדיל בבדיקת רנטגן בין שאתות כליה טבות לממאירות, ובשאתות הממאירות אין ביכולתנו כיום להבדיל בין שאתות עם ביולוגיה מתונה לעומת כאלה עם ביולוגיה ממארת. על כן, יש התלבטות מתמדת בבחירה בין מעקב פעיל לבין כריתת השאת בניתוח.

מטרה: להציג תוצאות בינוניות-טווח של חולים עם גוש קטן בכליות שהיו במעקב פעיל במחלקה לאורולוגיה במרכז הרפואי בני ציון, ולדווח על פרמטרים שיכולים לנבא צורך בכריתת שאת בניתוח.

שיטות מחקר: בוצעה הערכה רטרוספקטיבית של 70 חולים שאובחנו במחלקתנו עם גוש בכליות הקטן מ-4 ס"מ העובר האדרה לאחר הזרקת חומר ניגוד, בין השנים 2012-2003. בכל החולים בוצעה הערכה בעת האבחון על ידי מדידת הקוטר המרבי של השאת כפי שהודגם בבדיקת טומוגרפיה מחשבית, ובוצעו מדידות נשנות במהלך המעקב.

תוצאות: נבדקו 70 חולים שלהם 78 גושי כליה קטנים אשר התאימו לקריטריונים להכללה במחקר. ממוצע הגיל בעת האבחון היה 68 שנים. ממוצע תקופת המעקב היה 34 חודשים. מתוך כלל הגושים, 54 גושים הראו גדילה ומתוכם שמונה גושים נכרתו. שמונת הגושים נכרתו בגישה משמרת-נפרון. שניים מתוך שמונת הגושים שנותחו היו נגעים טבים. קצב הגדילה היה גדול יותר בקבוצת המנותחים, כך גם הקוטר באבחון. באיש מהמטופלים לא התפתחה מחלה גרורתית ואף חולה לא נפטר משאת הכליה.

מסקנות: מעקב פעיל עשוי להוות חלופה לניתוח בחלק ניכר מהחולים עם גושים קטנים בכליה מבלי להגדיל את הסיכון האונקולוגי.

דיון: 4% בלבד מהגושים התקדמו בדרגת המחלה. באיש מהחולים לא נצפתה התקדמות לדרגה II ומעלה.

סיכום: רוב שאתות הכליה הקטנות אינן מתקדמות למחלה גרורתית, ומיעוט מהן מתקדמות בהדרגה עד למצב שבו נדרש ניתוח לכריתתן.

זאהר בחוס, גיל מאייר, שראל הלחמי, עופר נתיב, בעז מושקוביץ

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הקדמה: היצרות כרונית של השופכן ונצור שופכני מטופלים כיום בהטיית שתן באמצעות נקז כליה מלעורי (נפרוסטום) או תומכן שופכני (JJ Stent). על מנת למנוע היווצרות משקעים וחסימת הצינורות, יש צורך להחליף את התומכן או הנפרוסטום לעיתים קרובות.

מטרה: הצגת נתוני מעקב ארוך טווח של טיפול בתומכן שופכני חדשני, Allium Ureteral Stent (URS), לטיפול בהיצרות או בנצור של השופכן.

שיטות מחקר: התומכן השופכני Allium URS עשוי מניקל טיטניום (Nitinol), מוחדר לשופכן בקוטר צר, מתרחב עצמונית ושומר על קוטרו הרחב. התומכן עטוף בקו-פולימר (Co-polymer) המונע חדירת רקמה לתוכו ומשקעי שתן לאורכו. התומכן מוחדר תחת שיקוף בגישה אנטיגרדית או רטרוגרדית לאחר הרחבת החלק המוצר בשופכן.

התומכן השופכני הוחדר ל-107 שופכנים ב-92 חולים, בחמישה מרכזים שונים בעולם. שישים-ותשעה חולים נשאו נפרוסטום טרם הטיפול ו-38 חולים היו עם תומכן שופכני (JJS). האטיולוגיות להיצרות בשופכן היו: שאת בדרכי המין (חלקן לאחר קרינה), שאת בשלפוחית, פגיעות יאטרוגניות, היצרויות בהשקות שופכן-מעי, ניתוחי תיקון היצרות במוצא אגן-שופכן ונצור שופכני יאטרוגני.

תוצאות: בתקופת מעקב ממוצעת של 27 חודשים (95-1), תומכן אחד בלבד נחסם לאחר 11 חודשים. עשרים-ואחד חולים נפטרו ממחלתם עם התומכן. בקרב 11 חולים נצפתה נדידה של התומכן בטווח של עד שמונה חודשים מההחדרה, והתומכנים הוצאו. בארבעה חולים בהם הנדידה הייתה מוקדמת בוצעה החלפה של התומכן. בשמונה-עשר חולים התומכן הוצא בגישה אנדוסקופית לאחר כשנה כמתוכנן, ללא קושי או סיבוכים. חולים אלו היו אי תסמיניים, במהלך מעקב של עד 59 חודשים.

מסקנות: תוצאות ארוכות טווח אלו מעלות, כי הטיפול בתומכן שופכני מסוג Allium URS אפשרי, בטוח ויעיל. התוצאות הטובות, והקלות בהחדרתו ובהוצאתו, מעודדות נקיטה בטיפול זה בהוריות נוספות.

דיון: התומכן השופכני Allium URS נותן מענה לחלק ניכר מהבעיות הכרוכות בשימוש בתומכנים שופכניים רגילים לטיפול בהיצרות שופכן. נדידה של התומכן נצפתה ב-10.7% מהחולים, ובעיקר בחולים עם היצרות בשופכן האמצעי.

סיכום: הטיפול ב-Allium URS בחולים עם היצרות של השופכן המקורב או המרוחק מהווה חלופה טיפולית בטוחה ויעילה.

יקיר שגב, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

סרטן הערמונית הוא השאת השכיחה ביותר וסיבת המוות השנייה בשכיחותה עקב מחלות ממאירות בגברים. שאת זו מנוצל לניסיונות מניעה כימית ממספר סיבות. היא שכיחה מאוד ומתאפיינת בתקופת חביון ארוכה עד להסתמנות הקלינית. חלק מגורמי-הסיכון ידועים, קיים נגע טרום-ממאיר - PIN , וקיים סמן ביוכימי (PSA), הניתן למדידה בנסיוב והיכול להוות מטרת-ביניים להערכת תגובה. המטרה הראשונית היא למנוע מחולים ללא עדות למחלה, כולל אלו עם נגעים טרום-ממאירים, מללקות בסרטן פולשני. הזיהוי של אוכלוסייה בסיכון גבוה ללקות בשאת ממאירה מהווה אבן היסוד במניעה כימית (Chemoprevention). גורמי-הסיכון המוכרים הם גיל מבוגר, אנאמנזה משפחתית של סרטן ערמונית וגזע אפרו-אמריקאי. ברות והשמנה הם גורמי-סיכון חשודים. נגע טרום-ממאיר (PIN) בדרגה גבוהה יכול להיות נגע מקדים לסרטן הערמונית.

טיפול מונע בתרופות כולל מספר תרופות. נמצא, כי ל-Finasteride, מעכב סטרואידי של האנזים5-alpha reductase, יש היכולת להפחית באופן משמעותי סטטיסטית את שיעור השאתות בגברים עם רמות PSA תקינות וללא מימצא מחשיד בבדיקת הערמונית. עלייה בביטוי של פרוסטגלנדינים וגם של האנזים COX-2) Cycloxgenae 2) נמצאה ברקמות תאים של סרטן ערמונית. בעבודות אפידמיולוגיות הודגם, כי טיפול ב- NSAIDs, המעכבים COX-2, יכול להיות קשור בירידה בסיכון לסרטן הערמונית.

נמצא, כי צריכה מוגברת של מזון עשיר בעגבניות שעברו תהליך של בישול יכולה להביא לירידה בסיכון לסרטן ערמונית. ויטמין E נבדק בהקשר של סרטן ריאות בקרב מעשנים, ונמצא כי הוא מוריד סיכון לסרטן ערמונית באוכלוסייה זו. במחקרים קליניים הודגם, כי ויטמין D הוא בעל יכולת לעכב התהוותה של ממאירות בערמונית, ואילו צריכה מוגברת של סידן, ללא קשר למוצרי חלב, יכולה להגביר את הסיכון לסרטן ערמונית. אף שומן שמקורו מן החי יכול להגביר סיכון להתהוות סרטן ערמונית.

מחקר שייערך בעתיד יסייע לבסס רשימת גורמים תזונתיים שיכולים להשפיע באופן חיובי או שלילי על התהוות סרטן ערמונית, וכן לסייע בפיתוח תרופות שתסייענה בהקטנת הסיכון להתהוותה או להתקדמותה של המחלה.

שי גולן, אלנה סלומוב, ציפי קרא-עוז, יהודית סטינגר, יצחק סרוגו, אלן במברגר ועופר נתיב

הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, מח' ילדים, בית-חולים בני ציון, חיפה, המח' לאורולגיה, בית-חולים בני-ציון, חיפה, מעבדת נגיפים, בית-חולים רמב"ם, חיפה

בעוד שבסיפרות הקיימת מיוחסים מרבית אירועי הופעת דם בזרע בחולים (Hematospermia) לאטיולוגיה זיהומית, הרי שבידוד גורם מחלה מסוים מתרחש במיעוט מהחולים הללו. המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לקבוע את שכיחות המזהמים השונים בקרב מטופלים הפונים עקב הופעת דם בזרע למירפאת "מחלות המועברות ביחסי מין" (Sexually transmitted disease).

בין שנת 1995 לשנת 2005 נאספו נתוניהם של 30 נבדקים אשר התלוננו על הופעת דם בנוזל הזרע והופנו למירפאה, לאחר שאטיולוגיות לא זיהומיות נשללו על-ידי הרופא המפנה. מתוך הסכמה מדעת מילאו הנבדקים שאלון על תסמיניהם והרגליהם המיניים. הותקנו דגימות שתן ראשון של הבוקר, דגימות מדרכי המין והשתן ודגימות נסיוב לאיתור מזהמים כמו Chlamydia trachomatis, Ureaplasma urealyticum ו- Herpes simplex virus. בעיבוד מעבדתי שנעשה, זוהה מחולל זיהומי אפשרי ב-12 מתוך 30 הגברים שהופיעו עם דם בזרע. בין המזהמים שנמצאו עדויות להימצאותם היו  Herpes simplex virus (Type 2) ב-  5מהנבדקים (16.6), Chlamydia trachomatis ב-3 (10%), Ureaplasma urealyticum ב-2 (6.6%) ו- Enterococcus fecalis בבדיקת זרע של נבדק אחד. כמו-כן נמצאו אנטיגן נגיפי ונוגדנים כנגד Herpes simplex virus (Type 1) בנבדק אחד. כל החולים שאובחן בהם גורם זיהומי טופלו בתרופות. פרט לשני חולים לא נישנו התלונות. ההתקדמות הניכרת שחלה לאחרונה בשיטות איבחון מיקרוביולוגיות מאפשרת זיהוי מדויק יותר של מחוללים זיהומיים בחולים המופיעים עם דם בזרע, ובכך מעלה את יעילות הטיפול בהם.

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

מיכאל מילרד, גיא הידש, אלכסנדר קסטין, אליאס אסחאק, בעז מושקוביץ ועופר נתיב

המח' לאורולוגיה המרכז הרפואי בני-ציון והמרכז הרפואי עמק

כיום אין הסכמה גורפת  בהוריות לטיפול בחולים הלוקים באנגיומיוליפומה (אמ"ל)1 של הכיליה, ולא ברור האם יש צורך בטיפול התערבותי (תיסחוף בצינתור וניתוח) או שאפשר להסתפק במעקב בלבד. המטרה במחקר הייתה לבדוק את התוצאות ארוכות-הטווח בחולים שעברו ניתוח משמר נפרונים (נמ"נ)2 עקב אמ"ל של הכיליה.

בין השנים 1993-2001 עברו 13 חולים כריתה חלקית של הכיליה עקב אמ"ל של הכיליה במרכז הרפואי בני-ציון. התיקים הרפואיים של חולים אלו נסקרו רטרוספקטיבית, ונאסף מידע קליני והיסטופתולוגי. בין החולים 12 נשים וגבר אחד, והגיל הממוצע 55 שנה.

במטופל אחד הלוקה אחד הלוקה ב-Tuberous sclerosis אובחנו שאתות דו-צדדיות ורב-מוקדיות. מטופל אחר התקבל עם הסתמנות קלינית של הלם עקב דימום אחור-ציפקי ועבר נמ"נ דחוף. בסך-הכל לקו שמונה חולים בתסמינים שונים במהלך האיבחון. ממוצע גודל השאת היה 5.5 ס"מ (נע בין 2.5-13 ס"מ). באף אחד מהחולים לא היה צורך בכריתת כיליה מלאה. שני חולים עברו כריתה של יותר משאת אחת באותו ניתוח. במקרה אחד בלוטת יותרת-הכיליה הייתה מוקפת בשאת, ולכן נכרתה יחד עם השאת במהלך הניתוח. לא נרשמו סיבוכים נוספים. ארבעה חולים נזקקו למנת דם. משך האישפוז הממוצע היה תישעה ימים (טווח 9-12 יום). ממוצע משך המעקב היה 26 חודשים (טווח 6-62 חודשים), בתקופה זו לא נראו סימנים של הישנות השאת או החמרה בתיפקוד הכליות. חולה אחד לקה באמ"ל בכיליה הנגדית, חולה אחד לקה בבקע בצלקת הניתוח וחולה נוסף המשיך לסבול בכאבים במותן.

לסיכום, מתוצאות מחקר זה עולה, שניתוח משמר נפרונים הוא שיטה בטוחה ויעילה לטיפול באנגיומיוליפומה של הכיליה.

________________________________

1 אמ"ל – אנגיומיוליפומה

2 נמ"נ – ניתוח משמר נפרונים

גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, ²המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

גיל מאייר, מיכאל מילרד, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון

מובאת בזאת סקירה עדכנית של ההוריות, השיטות והתוצאות של ניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים (solid) של הכליות. לשם כך נאספו נתונים ממאמרים מהספרות הרפואית בנושא, תוך הסתייעות במאגר המידע Medline.

מהנתונים שנאספו עלה, כי שכיחות ההסתייעות בניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים בכליות נמצאת במגמת עלייה. שיעור ההצלחה הטכנית גבוה ביותר, ושיעור התחלואה והתמותה מהניתוחים נמוך. שיעור ההישרדות בחולים הלוקים בסרטן הכליה ללא שאת לאחר ניתוח משמר ריקמת כליה דומה לזה שלאחר כריתה נרחבת (radical) של הכליה, בעיקר אם השאת בשלב התפשטות נמוך. השיעור המדווח של מחלה רב-מוקדית הוא 15%, והוא תלוי בממדי השאת, בהיסטולוגיה שלה ובשלב התפשטותה. הסיכון למחלה רב-מוקדית פוחת (פחות מ-5%) אם קוטר השאת קטן מ-4 ס"מ. מומלץ לשקול הסתייעות בשיטות זעיר-פולשניות להרס השאת או לכריתתה בחולים נבחרים, ויש להמתין לשיפור שיטות הניתוח ולקבלת תוצאות מעקב ארוך-טווח.

לסיכום, ניתוח משמר ריקמת כליה מהווה אמצעי טיפול יעיל בחולים עם חשיבות מיוחדת בשימור תיפקוד הכליה. על-פי המידע שנצבר רואים המחברים יתרון מבחינת תיפקוד הכליה המושג על-ידי שימור ריקמת כליה תקינה, מבלי לפגוע בשליטה על השאת.

מיכאל מילרד (1), גבריאל דיקשטיין (2), עופר נתיב (1)

(1) המח' לאורולוגיה, (2) היחידה לאנדוקינולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

היישום הרב והזמינות של בדיקות דימות בלתי-פולשניות כמו טומוגרפיה מחשבית (ט"מ), תהודה מגנטית (ת"מ) ועל-שמע העלו את תדירות איבחון הנגעים בטוחה (adrenal), נוכחות גוש בטוחה, ללא רקע של ממאירות, מהווה אתגר איבחוני כשלעצמו, בייחוד כשידועה אנאמזה של ממאירות.

מימצא אקראי של שאת בטוחה (incidentaloma) מחייב המשך בירור ומעקב ובמצבים מסוימים, גם כריתה בניתוח. במספר עבודות נמצא, כי ב-3%-0.3% מבדיקות ט"מ של הבטן העליונה מאובחן נגע בטוחה. עבודות אלו נערכו ברובן בשנים הראשונות בהן הוכנסו לשימוש מכשירי הט"מ, עקב השיפור הטכנולוגי שחל עם השנים ניתן לצפות, כי שכיחות שאתות בטוחה כיום קרובה יותר לזאת המדווחת מעבודות שנערכו בנתיחות שלאחר המוות, בהן דווח על שיעור נגעים בטוחה שנע בין 1.45% ל-5.9%, רובם טבים.

Nephron-Sparing Surgery - Initial Experience with 50 Patients

Sarel Halachmi, Alexander Kastin, Boaz Moskovitz, Ofer Nativ

Urology Dept., Bnai Zion Medical Center, Haifa

During recent years the use of the new imaging techniques, ultrasonography and computerized tomography, has increased. The accessibility to these methods has changed the pattern of detection of renal lesions. Over 90% of renal masses are now discovered incidentally, while investigating nonurological symptoms. Therefor, most lesions are discovered in their early stages.

The gold-standard procedure for removing renal masses is radical nephrectomy, which ensures complete removal of an organ-confined lesion, but involves loss of functional tissue. This might be critical in patients with a single kidney, or reduced nephron function. There are several diseases characterized by multiple renal lesions, such as Von Hippel-Lindau and tuberous sclerosis in which radical treatment may lead to chronic dialysis in young patients.

Nephron-sparing surgery was developed in order to preserve as much functional tissue as possible while removing safely any suspicious renal lesion. This new technique, not involving radical surgery, should be evaluated in cases of renal tumors for its ability to achieve the same cancer cures rates. We present our experience with our first 50 patients who underwent nephron-sparing surgery for removal of renal lesions.
 

Transurethral Microwave Thermotherapy

Boaz Moskovitz, Shahar Madjar, Sarel Halachmi, Ofer Nativ

Dept. of Urology, Bnai Zion Medical Center, Haifa

The effectiveness of transurethral microwave thermotherapy (TUMT) for benign prostatic hypertrophy in poor surgical risk patients (ASA class IV) with indwelling catheters, was assessed. All had had an indwelling catheter for 1-12 months. Removal of the catheter was possible in 14 out of the 24 (58.3%). Urinary peak flow rates were 12.2±3.5 ml/sec at 3 months of follow-up and post-voiding residual urine volumes of less than 50 ml were recorded in 13 catheter-free patients. Our data suggest that TUMT is an effective procedure for management of high risk patients with indwelling catheters in whom surgery or anesthesia are contraindicated.

Percutaneous Ablation of Malignant Kidney Tumors in Rabbits by Low Frequency Radio Energy

Boaz Moskovitz, Ofer Nativ, Edmond Sabo, Yousef Barbara, Daniel Mordohovich, Yoseph Kaftori, Arie Shalhav, Benad Goldwasser

Bnai-Zion Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

Radio-frequency (RF) current has been used successfully to ablate normal human tissue. To investigate further the clinical application of this modality in tumors, we studied the potential of using RF percutaneously to destroy experimental kidney tumors. 35 outbred albino rabbits underwent direct-implantation of renal VX2 tumor during open surgery. After 21 days, ultrasonography was performed to show tumor presence and size. A shielded RF needle was designed to be inserted percutaneously through an introduction needle. An electrical insulation shield covering the RF needle was retractable, controlling the length of exposure of the RF needle inside the tissue. 22 days after tumor implantation, RF was applied via this special needle using a ZoMed International RF generator. In one group of rabbits the procedure was performed under direct vision during open surgery, while in another group treatment was percutaneous, the needle guided by palpation of the tumor. Rabbits were killed 3 days later and revealed 4-25 mm intra-tumoral RF-induced lesions. A direct relation was found between lesion size and the power and duration of RF applied (at 7.5 W, R=0.48, and P=0.32). Based on our preliminary results we can conclude that RF may have clinical applications in the near future for percutaneous local tumor control in parenchymal organs.