תוצאת חיפוש

סוזנה מוסטפא, מונא מוסטפא, יחיאל בורק, עווד ח'מאיסי ניבאל, מיכאל דויטש, ליאור לבנשטיין

מחלקת נשים ויולדות, הקריה רפואית רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הקדמה: שכיחות הניתוחים לתיקון צניחה של אברי האגן נמצאת במגמת עלייה. ההערכה היא, שאחת מכול שלוש נשים שעברו ניתוח יידרשו לניתוח נשנה בפרק זמן של עד חמש שנים. מבין הסיבות המיוחסות להישנות הצניחה ניתן לכלול הוריה של ניתוח לא מתאים או לחלופין כשל בגישת הניתוח. ניתוח סקרוקולפופקסי תואר לראשונה לפני כ-55 שנים. על מנת לבצע את הניתוח בגישה לפרוסקופית נדרשת מיומנות כירורגית גבוהה. לאחרונה הוכנס ליישום הרובוט בניתוחים גינקולוגיים.

המטרה במחקר: דיווח על ניסיוננו בביצוע ניתוח סקרוקולפופקסי בסיוע רובוט.

שיטות המחקר: איסוף נתונים רטרוספקטיבי אודות 100 נשים ראשונות שעברו במוסדנו ניתוח סקרוקולפופקסי בסיוע רובוט. נתונים דמוגרפיים, אנמנזה רפואית, משך זמן הניתוח/איבוד דם במהלך הניתוח, סיבוכים במהלך הניתוח ובתקופת ההחלמה בפרק זמן קצר שלאחר הניתוח נאספו מגיליון המטופלות.

תוצאות: גיל ממוצע 60 שנה (77-45 שנים). משך ממוצע של זמן הניתוח היה 177 דקות (טווח של 299-114 דקות), וכמות דם ממוצעת מוערכת במהלך הניתוח הייתה 41 מ"ל (טווח פחות מ-300-25 מ"ל).  שיעור כלל הסיבוכים במהלך הניתוחים היה 4% ותקופת האשפוז לאחר הניתוח נמשכה בממוצע יממה אחת (טווח 6-1 ימים). 

לסיכום: ניסיוננו אודות 100 ניתוחים ראשונים לתיקון צניחה של דפנות הלדן בסיוע רובוט, מעיד על כך שניתוח סקרוקולפופקסי הוא בעל שיעור סיבוכים וכמות דימום נמוכים יחסית, ואף משך האשפוז לאחר הניתוח קצר יחסית. לצורך הערכה של יעילות השיטה נדרש מעקב ארוך טווח אחר המטופלות.

קרן אולשטיין-פופס¹, שלמה מעין¹, יואל שופרו², אלכס סימון², עווד סרור³, נורית מדור⁴, דנה וולף⁴, מרגלית לורבר⁵

¹המרכז לרפואת איידס, ²מחלקת נשים ויולדות, ³מעבדת הזרע לזיהומים נגיפיים, ⁴המעבדה לווירולוגיה קלינית, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים,  ⁵היחידה למחלות אוטואימוניות, המרכז הרפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה – הטכניון, חיפה

הקדמה: כיום, נשא HIV או חולה איידס המקבלים טיפול מתאים יכולים לצפות לחיות חיים תקינים ופעילים, עם צפי לתוחלת חיים הדומה לזו של אדם בריא. בעקבות כך, התעורר הרצון בקרב חולים ונשאים להקים משפחה. אך כדי להימנע מהדבקת בן או בת זוג שאינם נשאי הנגיף, יש צורך בטיפולי פוריות מבוקרים. בסקירה זו נדון באפשרויות הקיימות לזוגות שבהם הגבר נשא והאישה אינה נשאית להשיג הריון, תוך הפחתה משמעותית של הסיכון להדבקת בת הזוג.

שיטות: באוכלוסיית הזוגות שלנו הוכללו זוגות שבהם הגבר נשא HIV והאישה אינה נשאית. לשם ביצוע טיפולי הפוריות, מבצעים בשלב ראשון שטיפות זרע, בשלב השני בדיקת נוכחות הנגיף בנוזל הזרע, בשיטת PCR, ובהמשך הזרעה של האישה בזרע השטוף.

תוצאות: עד כה נרשמו לפרויקט 55 זוגות. מתוכם, 16 הם גברים המקיימים יחסים עם גברים, שבעה הם חולי המופיליה, ושמונה הם ממוצא אתיופי. גיל הנשים הממוצע הוא 33 שנים. לשבעה (12%) גברים הייתה ספירת זרע נמוכה מכדי לאפשר ביצוע הזרעה. עד כה נבדקו 34 דגימות לנוכחות HIV. רק אחת נמצאה חיובית (3%). 22 זוגות עברו הזרעה אחת לפחות, 16 (72%) הרו הריונות קליניים, מתוכם שלושה לאחר ניסיון הזרעה אחד בלבד. אף אישה לא נדבקה ב-HIV  במעקב סרולוגי.

לסיכום: מתוך הזוגות החיים עם HIV שעברו שטיפות זרע והזרעות במרכז הפוריות בהדסה, מעל 70% הרו. שיעור הצלחה זה גבוה מהשיעור המדווח בספרות. לא דווח על סיבוכים משמעותיים, ולא היה אף אירוע של הדבקת בת הזוג ב-HIV.

ג'מאל עווד¹, בלה שינדל², יאיר שינדל¹

¹המח' לרפואה פנימית ו', ביה"ח לגליל המערבי, נהריה, ²מירפאת סוכרת, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה

האירגון האמריקאי לסוכרת (The American Diabetes Association - ADA) – ממליץ, שאם לא הושג איזון של הסוכרת בחולים NIDDM תוך שלושה חודשים על ידי תזונה דלת-סוכר והתעמלות, יש להתחיל בטיפול תרופתי. בדרך כלל מומלץ להתחיל בתרופה פומית אחת המורידה את רמת הסוכר, כמו, לדוגמה, (s‘SLP) sulfonylureas, (MTF) metformin, (ACS) acarbose או אינסולין.

בבחירת התרופה, יש לדעת את הפתוגנזה העיקרית שהביאה להיפרגליקצמיה, מנגנון הפעולה של התרופה, מחירה, השפעות-הלוואי, אופן מתן התרופה ומידת הדחיפות להורדת רמת הסוכר, דהיינו, ההסתמנות הקלינית של החולה.

התרופות מקבוצת ה- sulfonylureas הן השימושיות ביותר היום כטיפול התחלתי. Metformin מקבוצת ה- biguanides הוא תרופה מהקו הראשון לטיפול בחולי NIDDM הלוקים בהשמנת-יתר ועמידות לאינסולין. התרופה יעילה במיוחד במישלב עם תרופה מקבוצת ה- sulfonylureas, במיוחד במצבים בהם ה- s‘SLP בלבד לא הביאו לאיזון החולה.

התרופה החדשה יחסית acarbose מקבוצת האלפא glucosidase מפחיתה בצורה ברירנית את עליית הגלוקוזה לאחר הארוחה, ואין לה כמעט השפעה על רמת הסוכר בצום. שתי הקבוצות שהוכנסו לשימוש רק לאחרונה הן:

קבוצת ה- thiazolidinedione (troglitazon, rosigltazon) מגבירה את רגישות הרקמות ההיקפיות לאינסולין, כלומר, "מעוררת" תגובה חזקה יותר לאינסולין בשריר, בריקמת השומן ובכבד.

קבוצת ה- meglitinides (repagilinide) מגבירה את הפרשת האינסולין מהלבלב בדומה לקב' ה- s‘SLP, אלא שהשפעתה מהירה יותר וקצרה יותר, ומתאימה להפחתת רמות הגלוקוזה בנסיוב לאחר ארוחה.