תוצאת חיפוש

הקדמה: סחרחורת היקפית התקפית טבה (Benign Paroxysmal Positional Vertigo – BPPV) מטופלת היטב באמצעות תמרון מתאים. אולם עד מחצית מהמטופלים חווים הישנות במהלך השנתיים לאחר ההתקף הראשון. כיום אין פתרון למניעת היווצרות הבעיה או הישנותה.

מטרות: לבדוק האם שינוי בהרגלי שינה יכול להשפיע על הישנות הבעיה.

שיטות מחקר: המטופלים נשאלו על הרגלי שנת הלילה שלהם. לאחר הטיפול בעזרת תמרון על שם אפלי, הם התבקשו לשנות את מנח שנתם כל שעתיים במהלך הלילה.

תוצאות: 266 מטופלים אובחנו עם סחרחורת היקפית התקפית טבה בתעלה החצי מעגלית האחורית. ממוצע הגיל היה 57 שנים (טווח גילים 87-14). סך הכול נכללו 167 מטופלים עם הפרעה בתעלה אחורית-ימנית ו-99 מטופלים עם הפרעה בתעלה אחורית-שמאלית. שיעור של 50% מהמטופלים (134 איש) דיווחו על כך שהם ישנים על צד ימין בדרך כלל. מהם, 112 (84%) אובחנו עם הפרעה בתעלה האחורית-ימנית. 33% (87 איש) מהמטופלים דיווחו שהם ישנים בדרך כלל על צד שמאל. מהם, 56 (64%) אובחנו כסובלים מהפרעה בתעלה אחורית-שמאלית. בקרב המטופלים אשר לא הביעו העדפה ביחס לתנוחות השינה שלהם (17%=45 איש) שיעור ההפרעות בתעלות מימין ומשמאל היו כמעט שווה (24 מימין ו-21 משמאל). שיעור של 4% מהמטופלים (11 איש) חזרו לטיפול בשל הישנות הבעיה. תשעה מתוכם היו עם בעיה באותה התעלה. כל המטופלים שסבלו מהישנות הבעיה לא מילאו אחר ההנחיה לשנות את תנוחת שנתם כל שעתיים.

מסקנות: במחקרנו נמצא מספר קטן משמעותית של מקרים חוזרים מהמקובל בספרות. תוצאותינו מצביעות על מעורבות של הרגלי שנת הלילה בהתפתחות של סחרחורת היקפית התקפית טבה, יחד עם דרך אפשרית לצמצום הישנות הבעיה על ידי שינוי הרגלי השינה. יש להמשיך ולחקור קשר זה לשם פיתוח התערבויות נוספות בקרב מטופלים הסובלים מהישנות הבעיה.

התייבשות היפרנתרמית היא מצב בלתי שכיח שהטיפול העיקרי בו הוא הזלפת נוזלים. במקרים בהם רמות הנתרן גבוהות מאוד, טיפול זה מהווה, באופן פרדוקסלי, סכנה ממשית לחיי החולה. לעיתים נדירות אנורקסיה נרבוזה רסרקטיבית שמתבטאת בהגבלה קיצונית של שתיה עלולה לגרום לעליה ברמות הנתרן.

בפרשה זו נציג נערה הסובלת מאנורקסיה נרבוזה שאושפזה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים במצב של בלבול חד, עם רמות נתרן קיצוניות של 203 מיליאקויולנט לליטר מלווה בהיפרגליקמיה עד 700 מיליגרם לדציליטר, תחת טיפול בתמיסות מלחים היפוטוניות הושגה ירידה הדרגתית ברמות הנתרן של 8 מיליאקויולנט לליטר ליממה עד חזרה לערכים תקינים, תוך התנרמלות ספונטנית ומהירה של ערכי הסוכר ללא צורך בטיפול באינסולין וללא נזק נוירולוגי

הקדמה: בעשורים האחרונים נעשה שימוש הולך וגובר בקנביס ותכשיריו למטרות רפואיות ("קנביס רפואי"), ובראשן טיפול בכאב כרוני. דיכאון וחרדה נפוצים בקרב מטופלים הסובלים מכאב כרוני ומהווים גורם סיכון לשימוש לרעה במשככי כאבים אופיואידיים. עם זאת, טרם נחקרה תרומתם להתפתחותו של שימוש לרעה בקנביס רפואי.

מטרות: לבדוק את הקשר בין חומרת דיכאון וחרדה לסיכון לתלות בקנביס בקרב חולי כאב כרוני המטופלים בקנביס רפואי.

שיטות מחקר: במחקר השתתפו 324 נבדקים הסובלים מכאב כרוני ומטופלים בקנביס רפואי, ללא טיפול מקביל באופיואידים. דיכאון נמדד באמצעות שאלון בריאות המטופל (PHQ-9) המבוסס על הקריטריונים לאבחנה של דיכאון רבא (מג'ורי) לפי ה-DSM-IV, חרדה נמדדה באמצעות שאלון חרדה מוכללת (GAD-7) ותלות בקנביס לפי ה-DSM-IV נמדדה באמצעות שאלון AUDADIS-IV. לצורך בדיקת ההשערות בוצעו רגרסיות לוגיסטית עם בקרה על משתנים סוציו-דמוגרפיים וקליניים.

תוצאות: שכיחותה של תלות בקנביס הייתה גבוהה יותר בקרב נבדקים במרבית הרמות של חרדה ודיכאון לעומת אלו ללא חרדה ודיכאון. עם זאת, לאחר בקרה על משתנים מתערבים נמצא כי נבדקים שענו לקריטריונים של דיכאון חמור היו בסיכון גבוה (יחס צולב מתוקן=5.86) לתלות בקנביס לעומת נבדקים ללא דיכאון, ואילו נבדקים בכל רמות החרדה השונות לא היו בסיכון גבוה לתלות בקנביס בהשוואה לנבדקים ללא חרדה.

מסקנות: דיכאון חמור עשוי להיות גורם סיכון לתלות בקנביס רפואי בקרב חולי כאב כרוני.

דיון וסיכום: לנוכח השימוש הנרחב שנעשה בקנביס רפואי, יש להמשיך ולאתר אוכלוסיות אשר עשויות להימצא בסיכון לפתח שימוש בעייתי בחומר זה.

דפנה סובל¹, נעמה קונסטנטיני², עומר אור³

¹מחלקת ילדים הדסה עין כרם, המרכז הרפואי הדסה, ²המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי הדסה, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי הדסה

ספורט טיפוס הצוקים צובר תאוצה בישראל. בשנים האחרונות, אנו צופים בהתעוררות של ענף הספורט הייחודי עם פתיחת אולמות אימון נוספים בערים והכשרת מסלולי טיפוס חדשים במצוקי הארץ. במאמר זה, אנו מדווחים על פרשת חולה, ספורטאי בן 15 שנים העוסק בטיפוס צוקים, אשר סבל מכאב כרוני באצבע 3 בכף יד ימין ללא אנמנזה של חבלה. לאחר בירור אובחן שבר מאמץ בגליל האמצעי המערב את פלטת הצמיחה (SH3) ואת ה-Proximal interphalangeal joint. הטיפול כלל מנוחה מלאה במשך חודשיים עד חיבור רנטגני עם חזרה הדרגתית לפעילות. עם התפתחות הענף, עולה הצורך בהכרת הפציעות האופייניות, שיטות האבחון ודרכי הטיפול בהן. למרות היותו נחשב ספורט אתגרי, מרבית הפציעות הן של שימוש יתר, בעיקר בגפיים העליונים. הפציעה השכיחה היא ברצועות המייצבות (Pulley) של הגידים המכופפים באצבעות כף היד. האבחנה בפציעה זו מתבססת על אנמנזה מתאימה, בדיקה גופנית וסקירת על שמע. פציעות נוספות פחות שכיחות הן בשרירים הפנימיים בכף היד וגירוי של הגיד המיישר של האצבעות. הטיפול המומלץ במרבית הפציעות הוא שמרני, המקנה תוצאות טובות עם חזרה הדרגתית לפעילות. במצבים חמורים יותר ניתוח הוא טיפול הבחירה.

Treating Hospitalized Children in Severe Pain with Oral Methadone

Yoram Shir, Victor Shvelzon, Gila Rosen

Pain Treatment Service, Dept. of Anesthesiology, Hadassah University Hospital, Jerusalem

Pain relief is usually inadequate in hospitalized patients, especially in children, either after surgery or with various medical conditions. Among other reasons, this is due to suboptimal use of available analgesic drugs. In the past 2 years oral methadone has become our opioid of choice for severe pain in hospitalized children who can take oral medication. More than 70 babies and children, aged 8 months to 9 years, who suffered mainly from pain due to burns or cancer, were treated by the in-hospital pain service. They received 0.1% methadone syrup, 0.2-0.4 mg/kg/day, for from a few days to more than a month. In most there was significant pain relief with no serious side-effects. In some, treatment could be changed to parent-controlled analgesia after a few days, with no adverse effects. We describe 5 of the children who present the advantages of oral methadone over other opioids.