תוצאת חיפוש

קרן דופלט¹, זהבה יהב², יעקב אורקין^2,3, יעקב בכנר³, נדב דוידוביץ'¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²מרכז משה פריבס לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המחלקה לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: חינוך רפואי של סטודנטים לרפואה, המושתת על עקרונות הרפואה החברתית, יכול לתרום לצמצום פערים בבריאות.

מטרות: השוואה בין בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל בתחומים הבאים: (1) תפיסת הרופאים את האוריינטציה השולטנית (דומיננטית) בלימודי הרפואה (מחקרית לעומת חברתית), (2) שיעור הבוגרים העובדים/עבדו בפריפריה גיאוגרפית (דהיינו, דרומית לגדרה וצפונית לחדרה), (3) שיעור הרופאים המעורבים בפעילות חברתית.

שיטות: מחקר חתך, שהתבצע באמצעות שאלון מקוון שנשלח במהלך חודש מאי 2011 לכ-12,000 רופאים שכתובות הדוא"ל שלהם מעודכנות בהסתדרות הרפואית.

תוצאות: במחקר השתתפו 1,050 רופאים בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל המתגוררים בה ועוסקים ברפואה. מהם, 36% בוגרי האוניברסיטה העברית, 26% בוגרי אוניברסיטת ת"א, 22% בוגרי הטכניון ו-16% בוגרי אוניברסיטת בן גוריון. כמחצית מבוגרי הטכניון ובן גוריון עובדים כיום או עבדו בעבר בפריפריה בהשוואה לפחות משליש מבוגרי הפקולטות לרפואה בירושלים ובתל אביב. כמחצית מבוגרי בן גוריון פעילים בקהילה לעומת 38%-34% בקרב בוגרי שאר האוניברסיטאות. מבין הרופאים הפעילים בקהילה, כשליש מבוגרי בן גוריון (32%) העריכו כי לחינוך הרפואי שקיבלו הייתה השפעה רבה עד רבה מאוד על מעורבותם בתוכניות בקהילה, לעומת 15%-8%  בקרב שאר קבוצות הבוגרים. בוגרי האוניברסיטה העברית דירגו באופן גבוה משמעותית את לימודיהם כבעלי אוריינטציה מחקרית. לעומתם, דירגו בוגרי אוניברסיטת בן גוריון את הלימודים כבעלי אוריינטציה חברתית גבוהה, וגילו עמדות חיוביות יותר באשר לתפקיד הרופא לפעול לצמצום פערים בבריאות.

דיון וסיכום: חינוך רפואי בעל אוריינטציה חברתית יוצר תהליך סוציאליזציה, המחזק ערכים אנושיים (הומאניים) בקשר מטפל-מטופל, ומסייע בגיבוש עמדות חיוביות בקרב הרופאים לעתיד באשר לתפקידם החברתי. המימצאים מדגישים את הצורך בפיתוח תוכניות לימודים מוכוונות חברתית ובחיזוק הפקולטות לרפואה בפריפריה.

גבע ושיץ¹, נדב דוידוביץ'², יוסף פליסקין^2,1

¹המחלקה להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

חוות דעת שנייה מהווה כלי לאשרור או שינוי של טיפול המוצע על ידי רופא. לחו"ד שנייה יכולה להיות השפעה קריטית על האבחנה, התוכנית הטיפולית והפרוגנוזה. לפנייה מושכלת לחו"ד שנייה חשיבות רבה, הן ברמת החולה – באופטימיזציה של הטיפול ובהפחתת סיכונים מיותרים, הן ברמת הרופא – בבקרת איכות החלטות ובצמצום החשיפה לתביעה משפטית, והן ברמת קופות החולים ובתי החולים – בחיסכון בהוצאות של ניתוחים וטיפולים לא הכרחיים. מאידך, יישום לא מושכל של כלי זה עלול להביא להוצאות מיותרות לחולה ולמערכת הבריאות. בשנים האחרונות, בוחרים חולים רבים לפנות לרופא נוסף כדי לקבל חוות דעת שנייה על מחלתם ועל דרך הטיפול הכדאית. חברות ביטוח רפואיות פרטיות וציבוריות בארה"ב מנסות לבקר את הוצאות הניתוחים, בעודדן ואף בדורשן לקבל חוות דעת נוספת לפני ניתוח. למרות שחוות דעת רפואית שנייה מהווה שיטה שכיחה בעולם הרפואה ומיושמת במשך שנים רבות, הידע בנושא מועט יחסית. מרבית ספרות המחקר בנושא עוסקת בתועלת ובכדאיות הקלינית של הפעלת מדיניות חוות דעת שנייה, בחקר הסיבות לחיפוש חוות דעת שנייה על ידי חולים ובמאפיינים של אותם חולים, בטכנולוגיית המידע כאמצעי לקידום חוות דעת שנייה, ובסוגיות אתיות ומשפטיות. עם זאת, יש מקום להעמיק את הידע המחקרי בנושא מנקודת מבטם של הרופאים ובדפוסי פעולה וחסמים של הרופאים ביחס למתן חוות שנייה, השפעתה על יחסי רופא-חולה, וכדאיותה הכלכלית של חוות דעת שנייה. במאמר זה מובא סיכום של ספרות המחקר בנושא חוות דעת שנייה, מתוך מודעות לחשיבות שיש לכלי זה ברמת מדיניות בריאות, ולצורך בעדכון ציבור הרופאים בספרות המחקר בתחום.

קרן דופלט, נדב דוידוביץ', גבי בן-נון

המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון

בשמונה ביוני 2010 התקיים כנס בנושא 'התמודדות עם פערים בבריאות: הנגב כמקרה מבחן', בחסות המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון.
 

מורן בודס¹, נדב דוידוביץ², רן בליצר^3,4

¹החוג לניהול מצבי חירום ואסון, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³אגף תכנון ומדיניות בריאות, הנהלה ראשית, שירותי בריאות כללית, ⁴המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מחלת השפעת בחזירים מוכרת משנת 1918. במרוצת ארבע העשורים שלאחריה הצליחו מדענים לבסס את הבנתם על המחלה, ולבודד את הנגיפים המסוגלים לעבור מחזירים ולהדביק בני אדם. על פי רוב, נגיפי שפעת התוקפים חזירים, בדומה לאלו התוקפים עופות, אינם מדביקים בנקל בני אדם, אך יכולתם של נגיפי השפעת לעבור שינויים גנטיים תכופים עלולה לגרום להופעתם של זני שפעת חדשים בעלי פוטנציאל מגפתיות גבוה. הבעייתיות מתחדדת לנוכח יכולתם של החזירים לשמש "מיכלי ערבול" לנגיפי שפעת ממקור אדם ועופות, אשר עלולה להוביל להופעתם של זני שפעת אלימים במיוחד.

תחלואת בני אדם בנגיפי שפעת ממקור חזירים תועדה בעבר הן בתחלואה אקראית והן בהתפרצויות. ההתפרצות המפורסמת ביותר בהקשר זה התרחשה בשנת 1976 בארה"ב, אשר בסיומה חוסנו כ- 45 מיליון אזרחי ארה"ב – מהלך שעורר ביקורת ציבורית נוקבת.

התפרצות מגפת השפעת הנוכחית (S-OIV, H1N1) הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כפנדמיה של שפעת. הכרזה זו מביאה אל קיצה את השאלה "מתי תפרוץ הפנדמיה הבאה?", ומניחה את היסודות לבחינת תוכניות ההערכות וההתמודדות שגובשו לשם כך. נודעת חשיבות רבה בהמשך איסוף המידע על ההתפרצות הנוכחית ועדכון הנהלים בהתאם.

נדב דוידוביץ¹, חגי לוין^1,2, שמואל רשפון^3,4

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²עוף בריאות הצבא, חיל הרפואה, צה"ל, ³לשכת הבריאות המחוזית, מחוז חיפה, ⁴בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

בתאריך ה-15 במאי 2008 התקיים כנס בנושא "חשיבה מחודשת על משפט ואתיקה של בריאות הציבור". בריאות הציבור היא דיסציפלינה בעלת גישה של אוכלוסייה, המתמקדת במניעת תחלואה ובקידום בריאות, ועיקר פעילותה בקרב בריאים. לעומת זאת, הרפואה הקלינית נוקטת בגישה פרטנית, ועיקר פעילותה בקרב חולים. מספר אירועים בולטים בעולם, כדוגמת התפרצות מחלת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), התפרצות מחלת ה-SARS, אסונות טבע, השפעת ההתחממות הגלובלית על בריאות הציבור, התפרצות שפעת העופות וההיערכות לפנדמיה של שפעת – כל אלה העלו לפני השטח שאלות אתיות ומשפטיות מורכבות. במקביל, ובהשפעת שינויים אלו, חלה רפורמה במשפט של בריאות הציבור במקומות שונים בעולם. ייחודיות תחום בריאות הציבור והשינויים שקרו בתחום בעשורים האחרונים, מחייבים חשיבה מחודשת על העקרונות האתיים והמשפטיים של בריאות הציבור, כתחום העומד בפני עצמו, אשר משלים את האתיקה והמשפט של הרפואה הקלינית.

אפרת שרייר¹, נדב דוידוביץ'², סלמאן זרקא^3,1

¹ענף בריאות הצבא, מקרפ"ר, צה"ל, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרווחה ובריאות, בית הספר לבריאות הציבור

אבן היסוד המרכזית למניעת גורמי סיכון לתחלואה היא קידום הבריאות. קידום בריאות הוא עיסוק רב-תחומי הכולל מקצועות שונים. בתוך מכלול זה ממלא הרופא תפקיד חשוב במניעה ובייעוץ לאורח חיים בריא, במטרה להפחית את שיעורי התחלואה והתמותה. מנגד, קיימים גורמים רבים המונעים מהרופא מלעסוק בייעוץ לאורח חיים בריא. המטרה בסקירה זו היא לבחון את מקומו של הרופא כמקדם בריאות. סקירה זו תתמקד באורח חיים בריא ובעיקר בייעוץ לתזונה נכונה, לגמילה מעישון ולפעילות גופנית. בסקירה יש התייחסות ליכולת הרופא ולמסוגלות העצמית שלו לקדם בריאות, סוג הייעוץ הניתן, הזמן המוקדש, יעילות הייעוץ, הדגם לייעוץ בזמן המפגש הרפואי, וגורמים מעכבים ותומכים לייעוץ על ידי הרופא. הבנת העמדות, עוצמת הראיות לגבי יעילות הייעוץ, הגורמים המעכבים והתומכים במתן ייעוץ על ידי רופאים בתחום הרפואה המונעת – תסייע בהסרת מכשולים קיימים ובפיתוח תוכניות הכשרה, אשר תעודדנה רופאים לעסוק במניעה ראשונית ושניונית גם בזמן המפגש הרפואי.

אורן וכט¹, יורם שניר², נדב דוידוביץ¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב באר שבע, ²המחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מחבר מכותב:

נדב דוידוביץ

בשנים האחרונות עלה לדיון בעולם נושא נוכחות בני משפחה בזמן החייאה ובזמן ביצוע פעולות חודרניות. באופן מסורתי, בני משפחה לא הורשו להיות נוכחים בזמן החייאה. ההיגיון שעמד במשך השנים מאחורי הפרדת בני משפחה מקרוביהם בזמן החייאה היה, כי צפייה בבן משפחה בזמן החייאה – תהליך הכרוך בביצוע פעולות חודרניות – היא חוויה קשה ומיותרת עבור בני המשפחה, וכי בני משפחה הצופים בהחייאה יעברו חוויה טראומתית ויפריעו לצוות המטפל. אולם בשנים האחרונות חל שינוי במגמה, וקיימת פתיחות לאפשרות של הכנסת בני משפחה בעת החייאה. שינוי מגמה זה חל לנוכח שינוי גישה רחב יותר כלפי החולה ובני משפחתו, בעקבות ראייה של המשפחה כחלק חשוב מרשת התמיכה בחולה מחד-גיסא, ובעקבות התפתחות הצרכנות הרפואית מאידך-גיסא. בעקבות זאת אף נערכו מספר מחקרים בנושא ונכתבו הנחיות לשיתוף בני משפחה במהלך החייאה.

משרד הבריאות הישראלי לא פִּרסם עד היום הנחיות בנושא נוכחות משפחה בזמן החייאה, ולפיכך נותרת נוכחות המשפחה בזמן החייאה לשיקולה של הנהלת המוסד הרפואי או של הצוות הרפואי המטפל.

נוכחות בני משפחה בזמן החייאה עולה בשנים האחרונות כנושא חשוב לדיון וכחלק מתפיסת טיפול מבוסס חולה. יש לדעת מחברי מאמר זה לקדם דיון ומחקר בנושא זה גם במערכת הבריאות בישראל, לבדוק מדוע נוכחות בני משפחה בזמן החייאה אינה אפשרות קיימת בישראל, ואם קיימים מאפיינים ייחודיים במערכת הבריאות בישראל המונעים שינוי זה. כמו כן קיים הצורך לבחון עמדות של הצוות הרפואי, חולים ובני משפחותיהם, ומהן המשמעויות החברתיות, הלוגיסטיות, האתיות והמשפטיות של שיתוף בני משפחה בעת החייאה.
 

מייקל הוארטה¹, נדב דוידוביץ'²

¹המרכז הרפואי ברזילי ולישכת הבריאות המחוזית, אשקלון, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות

בין התאריכים 21-22 באוקטובר 2004 התקיים הכנס המדעי הראשון של איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, אשר עמד בסימן "רפואה, בריאות וציבור": מימשקים בין בריאות הציבור הרפואה הקלינית". מיקצוע בריאות הציבור הוא רחב-היקף, וכולל בתוכו היבטים קליניים ברמת הפרט בצד היבטים מערכתיים ברמת האוכלוסייה, ורפואה מונעת בצד רפואה טיפולית. מגפת עודף המשקל, העלייה המתמדת בשיעורי המחלות הכרוניות, הופעתן של מחלות זיהומיות חדשות ומתחדשות, ואיכות הסביבה והשפעתה על בריאות האוכלוסייה, כל אלה הם מהנושאים המרכזיים המעסיקים כיום את רופאי בריאות הציבור, ובהם ניכר המיפגש בין הרפואה המונעת והרפואה הקלינית. בכנס שהתקיים השנה התמקדו המשתתפים בסוגיות הקשורות למימשק בין שני תחומים אלה, ובאחריותו של רופא בריאות הציבור כלפי הקהילה ומקומו הייחודי בתוך מערכת הבריאות והחברה הישראלית. נושא מיוחד נוסף שנדון היה הקשר שבין בריאות וסביבה, התופס מקום רב יותר בדיונים בישראל ובעולם, כחלק מתפיסת הפיתוח בר-הקיימא.

נדב דוידוביץ'¹, תמר שוחט², מיכאל דן³,

¹המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²לישכת הבריאות, מחוז תל-אביב, משרד הבריאות, ³היח' למחלות זיהומיות, בית-חולים וולפסון

מחלות המועברות ביחסי-מין מהוות אתגר כלל עולמי בתחום בריאות הציבור. על-פי הערכה של אירגון הבריאות העולמי, מידי שנה נדבקים בעולם כ-333 מיליון בני-אדם במחלות מין הניתנות לטיפול (לא כולל תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש [AIDS]), ושיעור התחלואה נמצא במגמת עלייה בייחוד בקרב אוכלוסיות בסיכון. בדומה למדינות אחרות בעולם, שיעור התחלואה במחלות אלו נמצא בישראל במגמת עלייה.

המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מידע מעודכן בנושא האפידמיולוגיה, האיבחון, הטיפול והמניעה בישראל של מחלות המועברות ביחסי-מין. לנוכח המידע על העלייה המשמעותית בישראל בשיעור התחלואה ממחלות המועברות ביחסי-מין, התקבלה החלטה במשרד הבריאות לפתוח לראשונה מירפאות המתמחות בטיפול במחלות אלו ובמניעתן, כמקובל במדינות רבות בעולם. לנוכח שיעורי התחלואה הגבוהים במיוחד במחוז תל-אביב ובמחוז חיפה, נפתחו בשנה שעברה שתי מירפאות בערים אלו, המתמחות בטיפול במחלות המועברות ביחסי-מין והמאוישות בצוות רב-מקצועי הכולל רופאי עור ומין, גינקולוגים, אפידמיולוגים, אחיות, עובדים סוציאליים ומקדמי בריאות.

גלית פוסמן^1,2, רן בליצר^1,3, מייקל הוארטה¹, נדב דוידוביץ'^1,4, רון פרימר¹, אלכס לבנטל^7,6, איתמר גרוטו^1,5,

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²מכבי שירותי בריאות, ³אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המח' לרפואת המשפחה, ⁴אוניברסיטת בן-גוריון, המחלקה לניהול מערכות בריאות, ⁵אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המח' לאפידמיולוגיה ולרפואה מונעת, ⁶שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁷האוניברסיטה העברית בירושלים, בית-ספר לבריאות הציבור בראון

בעוד שטיפול מונע אנטי-נגיפי לאחר חשיפה תעסוקתית ל- HIV נחשב כיום לאמצעי מניעה מקובל, טיפול המונע בנסיבות לא-תעסוקתית (ובעיקר לאחר מגע מיני), עודנו נחשב לפי גופים בינלאומיים לטיפול ניסיוני. בישראל, להבדיל מארה"ב, אך בדומה למספר מדינות אירופה , קיימים קווים מנחים ברמה הלאומית למתן טיפול מונע לאחר חשיפה אפשרית לנגיף ה- HIV במגע מיני. מבחינה מדעית הטיפול עודנו נחשב טיפול ניסיוני, אם כי בשנים האחרונות גדל ומתרחב גוף הידע המדעי לגבי יעילותה של התערבות זו. ניתן להצדיק טיפול מנוע לאחר מגע מיני בלתי מוגן בשל רמת הסיכון להעברת HIV הדומה לזו שבחשיפה תעסוקתית. שיקולים נוספים הם ההיגיון הביולוגי שבמתן הטיפול המונע, יעילותו במחקרים על בעלי-חיים, לאחר חשיפה תעסוקתית ובמניעת העברת HIV מאם לילדה, ותוצאות מחקרי עלות-תועלת. בשל השפעות-הלוואי והסיבוכים הפוטנציאליים הכרוכים בטיפול זה, חובה לקבל החלטה פרטנית ולנהל דיון בכל מקרה לגופו, כאשר נסיבות החשיפה, מאפייני הנחשף ועמדתו לגבי הטיפול מהווים שיקולי מפתח בהחלטה זו. בעבודה זו נסקר את ניסיוננו המחקרי אשר נצבר עד כה בנושא זה, את השיקולים המרכזיים המנחים את הרופא בבואו להחליט על מתן טיפול מונע לאחר חשיפה במגע מיני, ואת הקווים המנחים המקובלים כיום בישראל וברחבי העולם.

רן בליצר^1,2, נדב דוידוביץ'^1,3, מייקל הוארטה¹, דני כהן⁴, איתמר גרוטו¹

¹חיל רפואה, ²המח' לרפואת המישפחה, ביה"ס לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ⁴המחלקה לאפידמיולוגיה ולרפואה מונעת, ביה"ס לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

החיסון כנגד אבו"ש הוא החיסון הוותיק ביותר המוכר לאנושות, ובמשך כ-90 שנים היה החיסון היחיד. לאורך הדורות נוסו שיטות רבות, ו-10 מהן היו מקובלות במהלך המאה ה-20. במדינת ישראל היו נהוגות שתי שיטות חיסון עיקריות בתקופה אשר קדמה להכחדת המחלה בשנת 1978: לחיצות/דקירות מרובות במחט רגילה והזרקה בלחץ, בעוד שבמרבית מדינות העולם נתקבלה שיטת החיסון במחט מפוצלת כשיטת הבחירה. על אף הניסיון הרב שהצטבר במרוצת השנים, הידע המחקרי המצוי כיום בידינו לשם בחירת השיטה העדיפה, מועט ביותר. בשנת 2002, כאשר מדינת ישראל הייתה למדינה הראשונה בעולם המבצעת במאה ה-21 מבצע חיסון נרחב כנגד אבו"ש, אומצה שיטת הדקירות המרובות במחט רגילה כשיטת הבחירה (בעזרת מכשיר טפטוף שפותח בישראל ונקרא "הליקופטר"). בארה"ב נבחרה, כבעבר, שיטת החיסון במחטים המפוצלות. במאמר זה נסקור את שיטות החיסון השונות, נציג את המידע המחקרי המצוי כיום כדי להשוות בין השיטות, ונדון בפערי המידע הקיימים כיום, פערים העשויים להשפיע על בחירת שיטת החיסון המתאימה לחיסון המוני בשעת חירום.