הדס רזין, היית'ם דלאשה, אסף נס, מיכה רפופורט
עמ' 668-670
כיב קשה ריפוי בכף הרגל של חולה סוכרת קרי "כף רגל סוכרתית", הוא אחד הסיבוכים הקשים של מחלת הסוכרת, הכרוך בעלות אישית וציבורית עצומה. סיבוך זה ניתן למניעה, והמניעה הטובה ביותר היא זיהוי מוקדם של רגל בסיכון גבוהה ונקיטת אמצעי הגנה. בכל רגע נתון כ-40% ויותר מהחולים המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית ובמחלקות הכלליות הם חולי סוכרת. כל חולה סוכרת המתאשפז במחלקות הכלליות (פנימית, כירורגית, גריאטרית, שיקום, פסיכיאטריה) עובר אומדן סיכון לכף רגל סוכרתית על ידי הצוות הסיעודי (חוזר מנכ"ל משרד הבריאות [1]). שיעור של 50% מחולי הסוכרת המאושפזים מדורגים ברמת סיכון גבוהה לסיבוך של רגל סוכרתית [2]. האומדן במהלך האשפוז מהווה חלון הזדמנויות התערבותי במטרה לטייב את מצבו של החולה. נכון להיום האומדן "נשאר במגירה" ואינו מופיע במכתבי השחרור הסיעודי והרפואי, ולכן אין לו משמעות מעשית – הרופא בקהילה אינו מודע לסיכון הגבוה ואינו נוקט בפעולה למניעת הסיבוך הקשה. במסגרת פרויקט איכות מחלקתי שביצענו לאחרונה במחלקתנו הראינו שניתן להעלות משמעותית עד כדי 23% את היקף מכתבי השחרור הרפואיים שבהם מופיעה מידת הסיכון לכף הרגל. בכוונתנו להמשיך את הליך הטמעה ולבדוק את ההיענות בקהילה להמלצה המופיעה במכתב השחרור