תוצאת חיפוש

הקדמה: קדחת Q היא מחלה זואונוטית הגורמת לרוב למחלה זיהומית חדה, ובחלק מהחולים מתפתחת בהמשך מחלה כרונית. האבחנה מבוססת על סרולוגיה, ובמחלה כרונית יש צורך בחיפוש אחר מוקד הזיהום באמצעי הדמייה שונים בכדי לטפל באופן מיטבי בחולים.

מטרות: לדווח על חולים עם קדחת Q כרונית, שטופלו במרפאה במרכז הרפואי הלל יפה - גורמי הסיכון, מהלך המחלה והטיפול בהם, ומאפיינים סרולוגיים.

שיטות: המחקר מחקר תצפיתי תיאורי - איסוף נתונים מתיקי חולים שהיו במעקב המרפאה למחלות זיהומיות בין התאריכים 5.2016 – 1.2018 עקב קדחת Q כרונית. הגדרת המחלה נעשתה על פי הסתמנות קלינית מתאימה בנוכחות כייל נוגדנים של Phase 1 IgG ≥ 800. נאספו נתונים קלינים, מעבדתיים ודימותיים בזמן האבחון, במהלך הטיפול ובסיומו.

תוצאות: במהלך המחקר היו במעקב המרפאה שישה-עשר חולים עם קדחת Q כרונית, כולם טופלו באנטיביוטיקה, שלושה מהם גם נותחו. גורמי הסיכון למחלה כרונית היו מחלה משמעותית של מסתמי הלב ב-11 חולים (69%), וגורם סיכון וסקולרי בחמישה חולים (31%). בקרב 13 חולים (81%) בוצע אקו תוך ושטי ובשמונה חולים (50%) בוצע מיפוי בשיטת 18F-FDG/PET-CT, אך מקור הזיהום זוהה בשבעה חולים בלבד, בארבעה זוהה זיהום במסתמי הלב ובשלושה אותר זיהום וסקולרי. חולים ללא מוקד זיהומי מוכח קיבלו טיפול הניתן בהוריה של זיהום במסתמי הלב.

דיון: בחולים במחקר עם קדחת Q כרונית היה זיהום מסתמי הלב שכיח יותר מזיהום וסקולרי. במיפוי 18F-FDG/PET-CT אובחן מוקד הזיהום בארבעה חולים. ב-56% מהחולים לא נמצא מוקד לזיהום חרף בירור נרחב.

סיכום: הצגנו חולים עם קדחת Q כרונית המטופלים במרפאה ייחודית במרכז רפואי אחד בישראל. קיים קושי באבחון מקור הזיהום, ונראה כי השימוש העולה ב-18F-FDG/PET-CT מאפשר לקבוע אבחנה מדויקת בחולים שלא נמצא בהם מוקד הזיהום בבדיקת אקו תוך ושטי.

מחלת הברונכיאקטזיות מוגדרת מבחינה אנטומית כהתרחבות בלתי הפיכה של הסימפונות, ומאופיינת מבחינה קלינית כשיעול ופליטת ליחה עם נטייה לזיהומים חיידקיים. בניגוד לגנחת הסימפונות (Asthma) ו-COPD, שנאסף לגביהן במשך שנים מידע אודות מאפיינים ויעילות של טיפולים סגוליים, מחלת הברונכיאקטזיות לא נחקרה דיה. בשנים האחרונות זוכה מחלת הברונכיאקטזיות לתשומת לב מחודשת בקרב קהילת רופאי הריאות, והיא הופכת להיות נושא למחקרים בסיסיים וקליניים רבים. קיימות עדויות אודות טיפולים יעילים במחלת הברונכיאקטזיות, בכללן פיזיותרפיה, טיפול אנטיביוטי ממושך – מערכי ונשאף, וטיפול בהתלקחות. כמו כן גובשו המלצות אודות בירור אטיולוגי.

בישראל לא קיימים טיפולים רשומים במשרד הבריאות ובסל הבריאות למחלת הברונכיאקטזיות, ועובדה זו מקשה על הרופאים המטפלים לתת טיפול מיטבי לחולים. מטרת נייר העמדה היא לפרט את עמדתם של איגודי רופאי הריאות וריאות-ילדים לגבי בירור וטיפול בחולים עם ברונכיאקטזיות של הריאה ("ריאתיות") שאינן מלייפת כיסתית (Cystic fibrosis). במאמר זה מובאים עיקרי נייר העמדה המיועדים לרופאים כלליים. המסמך המלא מפורסם באתר איגוד הריאות.

מיכל שטיינברג^,31, סוניה שנייר^,31, אופיר לבון^2,3, יוחאי אדיר^1,3

¹מכון הריאות, מרכז רפואי כרמל, ²היחידה לפרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה קלינית, מרכז רפואי כרמל, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל

תרופות ממשפחת המאקרולידים הן בעלות תכונות נוגדות חיידקים ונוגדות דלקת הפועלות במערכת החיסון במספר מנגנונים. בשנים האחרונות נתגלה כי למאקרולידים השפעות מיטיבות במגוון מחלות ריאה. אריתרומיצין מונע את התקדמות המחלה פאנברונכיוליטיס מפושטת (Diffuse (panbronchiolitis. בחולי לייפת כיסתית עם זיהום כרוני בפסידומונס, מתן ארוך טווח של אזיתרומיצין מביא לשיפור בתפקודי הנשימה ומפחית התלקחויות. בחולי ברונכיאקטזיות שאינן מלייפת כיסתית מביא טיפול כרוני במאקרולידים למניעת התלקחויות. בחולים שעברו השתלת ריאה הוכח, כי אזיתרומיצין מונע התפתחות בדחיית שתל כרונית – תסמונת ברונכיוליטיס אובליטרנס. בחולי מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) מוביל טיפול כרוני באזיתרומיצין להפחתת תדירות ההתלקחויות.

לטיפול במאקרולידים, ביניהן השפעות על מערכת העיכול, הגברת רעילות של תרופות אחרות והשפעות לוואי קרדיווסקולאריות. מבין המאקרולידים, אזיתרומיצין הוא בעל פרופיל הבטיחות והנוחות המרבית ועל כן זוהי התרופה המומלצת.

קרן נתן¹, מיכל שטיינברג², יוסף ריבלין³

¹מרכז רפואי כרמל, חיפה, ²מכון ריאות ומרכז לייפת כיסתית, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ³יחידת ריאות ילדים ומרכז לייפת כיסתית, מרכז רפואי כרמל, חיפה

הקדמה: לייפת כיסתית (Cystic Fibrosis –CF) היא מחלה בעלת תורשה אוטוזומית רצסיבית. המחלה נגרמת כתוצאה ממוטציה שמקודדת לתעלת כלור:(CFTR) Cystic Fibrosis Transmembrane Conductance Regulator הממוקמת בממברנה האפיקלית בתאים אקסוקריניים בגוף. ב-75 השנים האחרונות, הישרדות חולי לייפת כיסתית עלתה באופן משמעותי ממספר חודשים ועד גיל ממוצע של 37 שנים. הסיבות לעלייה בתוחלת החיים מיוחסות למספר גורמים: טיפול בחולי לייפת כיסתית במרכזים ייעודיים, אבחון בשלב מוקדם, טיפול מתקדם בתרופות, פיזיותרפיה נשימתית והשתלות ריאה.

מטרות: אפיון החולים המבוגרים ביותר המטופלים במירפאה, סקירת ההשתלות ושיעור התמותה בשנים האחרונות בקרב חולי לייפת כיסתית במרכז הרפואי כרמל.

שיטות מחקר: רטרוספקטיבית נאסף מידע על אשפוזים ופטירה בחולים עם לייפת כיסתית שאושפזו במרכז הרפואי כרמל בין השנים 2013-2000. 

תוצאות: בין השנים 2013-2000 טופלו במירפאת לייפת כיסתית 104 חולים, מתוכם נפטרו שישה חולים במהלך התקופה – כולן נשים  (100%). גיל הפטירה הממוצע של חמש חולות מתוך השש  (חולה אחת נפטרה ממחלה מטבולית ולא מלייפת כיסתית בגיל 10 חודשים) הוא 21.4±7  שנים, טווח של 17 שנים. שיעור הפטירה עומד על פחות מ-1% מהחולים לשנה, וסיבת הפטירה העיקרית היא אי ספיקת נשימה. עשרה חולים במירפאה נמצאו מעל גיל 37 שנים, עם גיל הישרדות ממוצע של 44 שנים. שיעור של 4% מהחולים במירפאה עברו השתלת ריאה. בהכללת החולים שנפטרו, סך הכול 6% עברו השתלת ריאה בתקופה שנבדקה.

דיון: לייפת כיסתית היא מחלה רב מערכתית. מצאנו בקרב החולים במרכז הרפואי כרמל, כי גיל התמותה הממוצע הוא בעשור השלישי לחיים, שיעור התמותה הוא פחות מ-1%, שיעור ההשתלות עומד על 4%, ורוב התמותה מהמחלה היא בקרב נשים. נתונים אלה עולים בקנה אחד עם נתונים מהספרות. תוחלת החיים בחולי לייפת כיסתית ממשיכה לעלות וזאת כתוצאה מגילוי מוקדם, טיפולים מתקדמים  ושיפור בניתוחי השתלת ריאות. כתוצאה מהעלייה בהישרדות ואוכלוסיית חולים מבוגרת, יש צורך ברופאי לייפת כיסתית שהם בעלי ידע ברפואת מבוגרים.

מיכל שטיינברג ^,3,1,2, נעמה יערי⁴, נילי שטיין⁵, ענת עמיטל ^,3,1,2, דבורה ישראלי⁴, יוחאי אדיר ^1,2,3

¹מכון הריאות, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ²המרכז למחלות ריאה, מחוז חיפה וגליל מערבי, שירותי בריאות כללית, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ⁴מכון פיזיותרפיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ⁴מחלקה לרפואת הקהילה ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה

הקדמה: ברונכיאקטזיות בריאות הן עיוות של סימפונות הריאה המאופיין בהצטברות ליחה ובזיהומים חיידקיים נשנים. אטיולוגיות המחלה מגוונות והטיפול הרב תחומי כולל ניקוז ריאה באמצעות גורמים מכייחים, פיזיותרפיה לדרכי הנשימה ("נשימתית"), וטיפול בנוגדי דלקת ואנטיביוטיקה על פי הצורך.

במרכז הרפואי כרמל פועלת מירפאה ייעודית רב תחומית הכוללת רופאה, פיזיותרפיסטית, אחיות וטכנאים, ומטרתה בירור מצבם של חולים עם ברונכיאקטזיות בריאות ומתן טיפול מתאים.

מטרות: המטרה במחקר היא לסקור את המאפיינים הקליניים והדימותיים של החולים המטופלים במירפאת הברונכיאקטזיות.

שיטות: נכללו חולים עם אבחנה של ברונכיאקטזיות בטומוגרפיה מחשבית המטופלים במירפאת ברונכיאקטזיות. נבדקו מאפיינים קליניים, פיזיולוגיים ודימותיים, תוצאות בדיקה מיקרוביולוגית של הכיח והטיפול הקבוע הניתן לחולים אלו.

תוצאות: 74 חולים נכללו במחקר, מהם 39 נשים, בגיל ממוצע של 65.7 שנים בממוצע, כאשר שתי אונות היו מעורבות בכל חולה. סיבות הברונכיאקטזיות היו: אידיופתיות ב-42%, בתר זיהומיות ב-19%, כשל חיסוני ב-5.6%. בתרביות ליחה צמחו סטפילוקוק זהוב ב-9.5% מהחולים, פנימוקוק ב-4.8%, פסידומונס אאורוגינוזה ב-41.3%, מיקובקטריה שאינה משחפת ב-9.5%, וחיידקים אחרים ב-11%. מספר ההתלקחויות הממוצע היה ±2.62.2 התלקחויות בשנה, עם 0.45±1.1 אשפוזים בממוצע בשנה. בספירומטריה השיגו החולים ערך ממוצע של נפח נשיפה מאולץ בשנייה אחת (FEV1) של 74.32±25%. מהצפוי. לחולים עם פסידומונס היו באופן משמעותי יותר התלקחויות ואשפוזים לעומת חולים ללא פסידומונס.

מסקנות ודיון: בקרב החולים עם ברונכיאקטזיות אובחנה תחלואה משמעותית המתבטאת בתסמינים יומיומיים והתלקחויות מרובות. על פי מספר החולים המטופלים במירפאה לעומת מספר המטופלים במחוז חיפה וגליל מערבי, אנו מעריכים כי קיים תת איבחון של מחלה זו.

סיכום: ברונכיאקטזיות בריאות גורמות לתחלואה משמעותית בקרב החולים. בירור מתאים וטיפול ייעודי עשויים להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים.

דיאנה טשר¹, בעז בישופ², מיכל שטיין¹, אלי סומך¹

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*שני המחברים הראשונים תרמו במידה שווה לכתיבת המאמר

העבודה היוותה חלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה (MD).

הקדמה: קיים מידע מוגבל באשר להיענות ובטיחות הטיפול באוסלטמיביר בתינוקות מתחת לגיל שנה. מטרות: הערכת ההיענות ושיעור השפעות הלוואי של הטיפול באוסלטמיביר בילדים מאושפזים בני פחות משנה ובילדים גדולים יותר.

שיטות: מחקר עוקבה פרוספקטיבי. נסקרו גיליונות של ילדים שאושפזו במרכז הרפואי וולפסון עם חשד לשפעתA/H1N1/2009  במהלך החודשים 2.2010-11.2009, אשר טופלו באוסלטמיביר. במהלך השבוע שלאחר השחרור נערכו ראיונות טלפוניים עם ההורים.

תוצאות: נכללו  89 ילדים (גיל חציוני 1.3 שנים), 34 ילדים (38.2%) היו צעירים מגיל שנה. שפעת A/H1N1/2009 אובחנה בשמונה ילדים בלבד (9%). הטיפול הממוצע באוסלטמיביר נמשך שלושה ימים. קושי בנטילת התרופה דווח ב-52.8% מהילדים. הקשיים העיקריים שצוינו כללו טעם רע ופליטות. מסיבה זו, הטיפול לא הופסק באף ילד. השפעות לוואי דווחו ב-53.9% מהילדים. השכיחות ביותר היו הקאות ו/או שלשול ב-32.6% מהילדים. השפעות לוואי נוספות כללו: אי שקט (31.8%), תיפרחת (Rash) (6.7%), כאב בטן (3.4%), ודפיקות בבית החזה (2.2%). בילד אחד הופסק הטיפול בשל אי שקט ורושם לישנוניות. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהערכת הקושי בנטילת התרופה ובשיעור השפעות הלוואי בין ילדים בני פחות  משנה לבוגרים יותר.

מסקנות: ההיענות ושיעור השפעות הלוואי של הטיפול באוסלטמיביר בתינוקות בני פחות משנה דומים לאלו של ילדים גדולים יותר. הקשיים שדווחו בנטילת הטיפול ו/או השפעות הלוואי פגמו לעיתים נדירות בלבד בהיענות לטיפול. מתן אמפירי ליברלי של אוסלטמיביר בהתאם להנחיות הביא לטיפול יתר בולט בתרופה.

 מיכל שטיינברג^5,1,שושן פרק², נסרין גאנם^3,5, ישראל סרפוב^5,4, יורי פסחוביץ⁴, יוחאי אדיר^1,5

¹ היחידה למחלות ריאה, בית חולים כרמל, חיפה, ²החטיבה הפנימית, בית חולים כרמל, חיפה

³היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים כרמל, חיפה, ⁴המחלקה לניתוחי בית החזה, בית חולים כרמל, חיפה, ⁵הפקולטה לרפואה, הטכניון – חיפה

זיהומים הנגרמים על ידי חיידקים מסוג אקטינומיצס  (Actinomyces) יכולים לערב את איברי הראש-צוואר, חלל הבטן והריאה. מובאת בזאת פרשת חולה, אישה בת 66 שנה, שהתקבלה עקב קוצר נשימה עם נוזל צדרי. מתרבית שניטלה מהנוזל צמח Actinomyces Meyeri. האבחנה אומתה בבדיקת PCR (Polymerase Chain Reaction Technique). הזיהום טופל במישלב של אנטיביוטיקה מסוג אמפיצילין עם ניתוח הסרת הצדר (דה-קורטיקציה) של הריאה.

זיהומים הנגרמים על ידי אקטינומיצסים הם נדירים, ולפיכך נדרשת רמת חשד גבוה לזיהויים. קיים קושי באבחון זיהום זה עקב דרישות מיקרוביולוגיות מוגדרות לגידולם בתרבית. פורסמו פרשות חולים רבות בספרות שבהן נותחו מטופלים בחשד לתהליך תופס מקום (Mass lesion), אשר אובחן בסופו של דבר כזיהום באקטינומיצס. בפרשת החולה במאמרנו, לא נצפתה כל הטבה קלינית תחת טיפול אנטיביוטי שמרני, ולפיכך הוחלט על ניתוח שהביא לתוצאה קלינית טובה ולהחלמת המטופלת.

מיכל שטיינברג, דניאל ויילר-רבאל, יוחאי אדיר

מכון הריאות, מרכז רפואי כרמל

תִסמונת החפיפה היא מונח שנועד לציין את קיומן של מחלת ריאות חסימתית כרונית ושל תִסמונת דום נשימה חסימתי בשינה באותו חולה. שכיחותה של תִסמונת דום נשימה חסימתי בשינה בחולי מחלת ריאות חסימתית כרונית זהה לשכיחות ביתר האוכלוסייה. חולי תִסמונת החפיפה מתאפיינים בהיפוקסמיה ובהיפרקפניאה במידה קשה מן הצפוי, על פי חומרתה של מחלת הריאות החסימתית. מאפיינים נוספים הנגזרים מכך הם שכיחות גבוהה יותר של יתר לחץ דם ריאתי ואי ספיקת לב ימני. נמצאה עלייה בשיעורי התמותה של החולים בתִסמונת החפיפה. בשל מאפיינים אלו, מומלץ לנסות ולזהות את קיומה של תסמונת החפיפה, ולתת טיפול מתאים במתן תמיכה נשימתית באמצעות מכשיר CPAP, בתוספת חמצן במידת הצורך ובטיפול מיטבי במחלת ריאות חסימתית כרונית. 

גליה גריסרו-סואן^1,7, דן אנגלהרד^2,8, סיון פרל³, יחיאל שלזינגר^4,9,מיכל שטיין^5,7, שי אשכנזי^*6,7

¹מחלקות הילדים בבית החולים דנה, תל אביב, ²מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ³בית חולים אסף הרופא, צריפין, ⁴בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁵בית חולים וולפסון, חולון, ⁶בית חולים שניידר, פתח תקווה, ⁷הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁸הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁹הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

*בשם קבוצת החוקרים המשתתפים המופיעה בסוף המאמר

נגיף הרוטה מהווה את הגורם השכיח לדלקת מעיים (גסטרואנטריטיס) חדה בילדים בישראל ובעולם, וכרוך בשיעורי תחלואה ותמותה ניכרים. לאחרונה נרשמו שני חיסונים למניעת הזיהום, לאחר שיעילותם הוכחה בפרט נגד זיהומים קשים מנגיף הרוטה ואישפוזים הנובעים מזיהום זה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאפיין אישפוזי ילדים בישראל עקב דלקת מעיים המושרית על ידי נגיף הרוטה.

לשם כך נערך מחקר רטרוספקטיבי למשך שנתיים (1.4.04-31.3.06) בבתי החולים בישראל שבהם נבדק נגיף הרוטה באופן שגרתי בילדים המאושפזים עקב דלקת מעיים חדה. מדדים להכללה במחקר: גיל <18 שנה, אישפוז עקב שילשול חד, בדיקת צואה חיובית לנגיף הרוטה ומידע רפואי נגיש. מדדים לאי-הכללה: שילשול שנרכש בבית החולים, הפרעה חיסונית, טיפול מערכתי בסטרואידים, טיפול ברעלנים או הפרעת ספיגה.

אותרו בתקופת המחקר 1,912 חולים בישראל שאושפזו עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה, מהם 1,719 ענו למדדים להכללה, 92% מהם ביישוב עירוני. עונתיות: שיאי האישפוזים היו בחודשים נובמבר ודצמבר, בהם 34% מכלל האישפוזים עקב דלקת מעיים חדה נבעו מנגיף הרוטה, והשפל נרשם באוגוסט (7%, P<0.0001). בחישוב כלל-שנתי, דלקת מעיים מנגיף הרוטה היוותה 18.4% מהאישפוזים עקב דלקת מעיים חדה ו-2.8% מכלל האישפוזים של ילדים בבתי החולים המשתתפים במחקר. חמישים וארבעה אחוזים (54%) מהמאושפזים היו בנים. הגיל הממוצע היה 14 חודשים, ומירב האישפוזים היו בגילאי 7-18 חודשים, 52% מהאישפוזים היו של ילדים עד גיל שנה ו-89% של ילדים עד גיל שנתיים. משך האישפוז הממוצע היה 3.9 ימים  והיה ממושך יותר בילדים הצעירים. על פי השנתון הסטטיסטי על ילדים בישראל 2004 – האישפוזים בבתי החולים המשתתפים במחקר היוו 25.1% מכלל האישפוזים בישראל בשנת 2004. לפיכך, ניתן להעריך היקף של 3,816 אישפוזים (14,692 ימי אישפוז) בשנה בישראל עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה.

למרות המיגבלות הגלומות במחקר רטרוספקטיבי (וקרוב לוודאי תת-הערכה הכרוכה במחקר כזה), בולט מספר האישפוזים הגבוה בילדות המוקדמת, ובולטים הסיבוכים הנובעים מדלקת מעיים מנגיף הרוטה בישראל.

מיכל שטיינמן, נג’יב חדד, פרידה שמש, דיאנה גולדין, אבי עורי

המח’ לשיקום כללי, מרכז רפואי רעות, תל-אביב, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בני-אדם הלוקים בפיגור שכלי מטופלים בדרך-כלל במיסגרות חינוכיות, תעסוקתיות או חברתיות מיוחדות. באופן כללי, בני-אדם אלו אינם מוכרים למערכת השיקומית הרגילה, המטפלת בחולים ומשקמת אותם לאחר מחלות קשות או חבלות. מערכות הבריאות מודעות באופן גובר והולך לחשיבות השיקום המוקדם הכוללני, והחלו להפנות בני-אדם עם פיגור שכלי שנפגעו בטראומה. ברצוננו לחלוק עם הקוראים מניסיוננו בשיקום אוכלוסייה מיוחדת זו.