עם פרוץ מגפת הקורונה (COVID-19) בשלהי שנת 2019, החלה במרכז הרפואי שיבא ההיערכות לקראת ההתפשטות הצפויה של הנגיף לארץ. הוקם מערך אשפוז לחולים בדרגות החומרה השונות, ובו מחלקת טיפול נמרץ ייעודית לחולי הקורונה הקשים ביותר, שיזדקקו להנשמה פולשנית, חיבור למכונת לב-ריאה וטיפול רב-מערכתי.

המחלקה נחנכה במרץ 2020, ביום בו חוברה חולת הקורונה הראשונה בשיבא ל-ECMO. המחלקה הופעלה על ידי צוותים רפואיים וסיעודיים ממחלקות טיפול נמרץ, פנימית והרדמה, וכן המערך הסוציאלי, וזאת במקביל להמשך פעילות בית החולים השגרתית.

רבות דובר ונכתב על מגפת הקורונה, כאירוע מכונן בדורנו. הנגיף הלא מוכר מבחינת מנגנון המחלה אותה הוא מחולל ודרכי ההדבקה להתפשטותו, הכורח בבידוד סלקטיבי ובריחוק חברתי כדי להקטין את מקדם ההדבקה ולצמצם את ההתפשטות, אי הוודאות לגבי גורמי הסיכון, והעדר טיפול נוגד-נגיפים יעיל ומוכח. כצוותי רפואה, אתגר מרכזי נוסף היה הסיכון המוגבר של אנשי הצוות הרפואי מעצם עבודתם, כשחלקם בסיכון אישי גבוה עקב גילם ומצבם הרפואי הם. יתרה מכך, ההשלכות הכלכליות והחברתיות השפיעו על תפקוד שאר המערכת הרפואית, ויכולתה להמשיך לתת מענה לצרכי השגרה.

במאמר זה נחלוק מניסיוננו, ונסקור באופן כללי את האתגר מולו ניצבנו ואת המסקנות שהפקנו במחלקת טיפול נמרץ קורונה במרכז הרפואי שיבא בחודשים מרץ-מאי 2020, בגל הקורונה הראשון. נדון על מבנה המחלקה, מספר החולים שאושפזו, מאפייניהם הרפואיים, ובהתאם הצוות שנדרש לטיפול בהם. כן נדון באתגרים ובסוגיות האתיות והמוסריות שהטיפול בחולי הקורונה הקשים העלה, ובמסקנות שהתגבשו מתוך העבודה בשטח, מתוך דיונים ולבטים משותפים. מסקנות אלה יכולות לשמש כבסיס לדיון בגלי מגפת קורונה נוספים או מגפות אחרות, בתקווה שלא נזדקק להם וייוותרו בגדר תיאור עבר

דום לב הוא הסיבה השכיחה ביותר לתמותה במדינות המערב ומציב בעיה בריאותית רחבת היקף בבריאות הציבור [2,1]. על פי הערכות שונות, מדי שנה לוקים כ-700 אלף בני אדם בצפון אמריקה ובאירופה בדום לב מחוץ לבית החולים, אך רק כ-10% מהם שורדים [4,3]. השגת שיעורי הישרדות גבוהים יותר תלויה בביצוע החייאה מוצלחת על ידי עוברי אורח הנוכחים במקום האירוע ו/או גישה מהירה לדפיברילטור.

בדיקת מאמץ משולב-לב ריאה (CPET) היא בדיקה העוקבת אחר תפקודי הלב, מחזור הדם הגדול והקטן ("הריאתי"), הריאות והשרירים ,בשעת ביצוע מאמץ גופני מדורג ועד מרבי (או מוגבל תסמינים). הבדיקה מאפשרת הערכת הכשירות הגופנית/פיסיולוגית ואבחנה לגבי מספר רב של מחלות ותסמינים במערכות לב, ריאות, כלי דם או שריר. היתרון של מבחן המאמץ המשולב הוא ביכולתו לבודד את רמת התפקוד של מערכות שונות בתהליך אספקת האנרגיה הדרושה לביצוע המאמץ ולספק מידע על המשמעות של כל מערכת להבנת ההפרעה או מגבלת התפקוד. באופן כזה הוא מאפשר לכוון את תהליך האבחון והטיפול באופן מיטבי. ה-CPET היא בדיקה פשוטה לביצוע, אך פענוח הנתונים שלה מורכב. מטרת הסקירה שלפנינו היא להציג בפני הקורא את העקרונות והשלבים בפענוח הנתונים המתקבלים בבדיקת מאמץ משולב לב-ריאה עד לקבלת אבחנה מבדלת.

במאמר זה, אנו סוקרים את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום ניתוחי הלב המבוצעות במטופלים בשנות ה-80 לחייהם. טכנולוגיות אלו כוללות ניתוח מעקפים ללא שימוש במכונת לב-ריאה (Off-Pump Coronary Artery Bypass Grafting), מכשיר לביצוע אנסטומוזות קריבניות (פרוקסימליות) של הוותין, סקירת על שמע אפיאאורטלית תוך ניתוחי, השתלת מסתם ותין בצנתור והגנה על המוח במהלך ניתוחי לב. 

מילות מפתח: ניתוחי לב; סקירת על שמע אפיאאורטלית; קשישים; ניתוח מעקפים ללא שימוש במכונת לב-ריאה; השתלת מסתם ותין (אאורטה).

ניגוד אינטרסים: גיל בולוטין מכהן כיועץ מדעי לחברת "קרדיוגרד", המוזכרת בסקירה זו.

 

¹שירות הפיזיותרפיה והמרכז לסיסטיק פיברוזיס במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, הר הצופים, ירושלים, ²המרכז לרפואת ספורט של המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ³המרכז לסיסטיק פיברוזיס בהדסה הר הצופים, האגף לרפואת ילדים במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ⁴בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית ע"ש בראון, האוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה

רקע: פעילות גופנית ואימון גופני הם בעלי תרומה חשובה לשימור בריאותם של אנשים עם לייפת כיסתית (Cystic fibrosis). אימון גופני תורם לשמירת מצב ריאותיהם ולשיפור איכות חייהם, והוא כלול בהמלצות הצוות המטפל.

מטרות המחקר היו: לבדוק את היקף האימון הגופני וכושרם האירובי של בוגרים ומתבגרים עם לייפת כיסתית, המטופלים במרכז הרפואי הדסה הר הצופים. כמו כן, להעריך האם שאלון פעילות גופנית המכוון לחולי לייפת כיסתית משקף את כושרם האירובי, כפי שמשקפות בדיקות מאמץ אובייקטיביות.

כל הנכללים במחקר מילאו שאלון פעילות גופנית, אשר נכתב בעברית לראשונה עבור אוכלוסיית חולים זו. רוב הנכללים עברו בנוסף לשאלון שתי בדיקות מאמץ: בדיקת "6 דקות הליכה" ובדיקת מאמץ לב-ריאה על מסילה.

תוצאות: הוכללו במחקר 36 חולים, בני 43-12 שנים. כל הנבדקים מילאו את השאלון. 92% מהנכללים במחקר דיווחו על אימון גופני בעצימות נמוכה עד נמרצת ומתוכם 61% דיווחו על אימון גופני בעצימות נמוכה. זמן האימון השבועי הממוצע היה 177 דקות עם העדפה לאימון הליכה עצמאית ללא אביזר אימון (58%). סך הכול 35 נכללים עברו בדיקת מאמץ לב-ריאה ובדיקת "6 דקות הליכה". שיעור של 34% מהנכללים הדגימו בבדיקת המאמץ לב-ריאה כושר אירובי ברמה טובה עד מצוינת, 26% הדגימו כושר בינוני ו-40% הדגימו כושר נמוך עד נמוך מאוד. גברים דיווחו על משך זמן אימון גופני ארוך יותר ועצימות אימון גבוהה יותר לעומת נשים והשיגו תוצאות טובות יותר באופן מובהק בשתי בדיקות המאמץ. הבדלים אלה התבטאו במרחק ההליכה ב-6 דקות (p<0.05) ובצריכת חמצן מרבית בבדיקת המאמץ לב-ריאהp<0.01) ). המימצאים הצביעו על כושר אירובי גבוה יותר בקרב הגברים, כפי שנמצא גם באוכלוסייה הכללית. רמת עצימות האימון והזמן המוקדש לאימון גופני במשך השבוע, נמצאו קשורים בקשר ליניארי חיובי עם מרחק ההליכה ב-6 דקות (r=0.5, P<0.05) וכמו כן עם צריכת חמצן מרבית, המבטאת את רמת הכושר האירובי (r=0.53, P <0.01). הקשר החזק ביותר נמצא בין הזמן המוקדש לאימון בעצימות נמרצת לבין ערכי צריכת חמצן מרבית r=0.7), P=0.01). השאלון נמצא עם רגישות של 85% בזיהוי מטופלים עם כושר גופני ירוד וסגוליות של 50% בזיהוי נבדקים עם כושר גופני בינוני עד גבוה.

מסקנות: תרומתו של אימון גופני לרמת הכושר האירובי בקרב חולי לייפת כיסתית דומה לתרומתו בקרב בריאים. שאלון פעילות גופנית שנכתב במיוחד עבור אוכלוסיית מטופלים זו, הוא בעל התאמה טובה לתוצאות בדיקת מאמץ מרבית ומשקף את הכושר הגופני של רוב הנבדקים. בהתאם לכך, נראה שהשאלון יהיה יעיל ליישום בעשייה הקלינית, ככלי זמין וזול לקידום הבריאות בשגרת חייהם של מתבגרים ובוגרים עם לייפת כיסתית.​​​​

גיל מורבסקי^1,2, גבי עתליה אלבז-גרינר^1,2, סער מנחה^1,2, טלי טרבולוס^1,2, צחי בר², ג'אן ביי תחאוחו ², צבי ורד^1,2, אלכס בלאט^1,2

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין,  ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מבוא: הוכח, כי טיפול בקירור מתון יעיל בהפחתת שיעורי תמותה ותחלואה נירולוגית בקרב חולים שעברו החייאה מוצלחת כתוצאה מדום לב על רקע הפרעת קצב קטלנית. יעילות זו נמצאה בתחילה במחקרים רטרוספקטיביים ובהמשך במחקרים פרוספקטיביים בעלי הקצאה אקראית. כתוצאה מכך, בשל ההוכחה לצמצום הנזק הנוירולוגי, נכלל טיפול זה בהנחיות לטיפול לאחר החייאה. המלצה זו מבוססת על מחקרים שבהם נבדקו התוצאים הקליניים (מדדי התמותה והנזק הנירולוגי) של החולים בזמן האשפוז, ורק בקצתם נבדקו ההשלכות לפרקי זמן ארוכים יותר.

מטופלים ושיטות: מחקר זה הוא מחקר פרוספקטיבי עם קבוצת בקרה היסטורית. גויסו למחקר בצורה רציפה כל החולים שעומדים בהוריה לטיפול בקירור: חולים שעברו דום לב כתוצאה מפרפור חדרים ויוצבו המודינמית לאחר החייאה מוצלחת. לאחר השלב החד, נערך מעקב קליני רציף לאחר שבוע, חודש, שישה חודשים ושנה. במקביל, נבנתה בצורה רטרוספקטיבית קבוצת בקרה היסטורית – קבוצת חולים בפרק זמן דומה, שעמדו באותן הוריות לטיפול בקירור, אך לא טופלו בקירור משום שלא היה קיים באותה עת.

תוצאות: גויסו 54 חולים רציפים שטופלו בקירור מתון אשר נתוניהם הושוו ל-41 חולים בקבוצת הבקרה בפרק זמן דומה. רוב המטופלים היו גברים בשתי הקבוצות (88% ו-74%, בהתאמה). החולים בקבוצה שטופלה בקירור היו צעירים יותר 16.3±54 לעומת 14.5±61.1, ((p<0.04. שיעור סיבוכי תסחיפים עורקיים היקפיים היה שכיח יותר בקבוצה שטופלה בקירור מתון – 11.1% כנגד 0% ((p<0.035. יתר המאפיינים הקליניים היו ללא הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית. נמצאה נטייה לירידה בשיעור התמותה והתחלואה הנירולוגית לטובת הקבוצה שטופלה בקירור מתון לעומת קבוצת הבקרה, אך הנטייה לא הגיעה לכדי משמעות סטטיסטית פרט לתקופה של חצי שנה לאחר מכן ((p<0.044.

מסקנות: לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בהישרדות ארוכת הטווח בין חולים אשר שרדו דום לב כתוצאה מהפרעת קצב חדרית וטופלו בקירור מתון לעומת אלו אשר לא טופלו בטיפול זה. הבדל בהישרדות לטובת הטיפול בקירור נרשם בשלב החד  בלבד.

אבי מאן¹,  גד קרן²,  יאן טופילסקי²

¹המכון למחלות ריאה, ²המערך למחלות לב, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

לאחרונה, הצגנו את שיטת בדיקת מבחן מאמץ משולב לב-ריאה, תוך התמקדות בבסיס הפיזיולוגי ובמדדים המספריים והגרפיים העיקריים. מסמכי הנחיות (Guidelines) של איגודי רפואה מובילים בארצות הברית ובאירופה לגבי היישום של מבחן זה [2,1] פורסמו לאחרונה, וסוכמו בהם היישומים הקליניים העיקריים לבדיקה. למרות מסמכים אלו, השימוש בפועל נדיר כתוצאה מחוסר מודעות ליישומים הקליניים וליכולות האבחוניות הטמונות במבדק. בסקירה זו ננסה  להפשיט את עקרונות הפענוח ולהתמקד ביישומים הקליניים העיקריים של הבדיקה.

אבי מאן¹,  גד קרן²,  יאן טופילסקי²

¹המכון למחלות ריאה, ²המערך למחלות לב, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

לאחרונה פורסמה מעל דפי עיתון 'הרפואה' שיטה של בדיקת מבחן מאמץ משולב לב-ריאה להערכת סיבולת המאמץ [1]. מחקרים רבים והבנה מעמיקה של השינויים המטבוליים הנמדדים ונצפים במהלך בדיקה זו, הביאו בשנים האחרונות לכתיבת מספר מסמכי הנחיות (Guidelines) של איגודי רפואה מובילים בארצות הברית ובאירופה לגבי היישום של מבחן זה [3,2]. למרות מסמכים אלו והמידע הרב שפורסם התומך בשימוש במבחן מאמץ משולב לב-ריאה ככלי אבחוני, היישום בפועל נדיר בעיקר בהשוואה לבדיקות מאמץ שגרתיות. גורמים אפשריים ליישום המועט של בדיקות אלה הם חוסר הבנה של הבסיס הפיזיולוגי העומד מאחורי הבדיקה והרושם שדו"ח המבדק מסובך לפענוח, בעיקר התרשימים המצורפים אליו. בסקירה זו, נתמקד בבסיס הפיזיולוגי העומד מאחורי המבדק, וננסה להבהיר את חשיבות התרשימים העיקריים המופיעים בו.

יששכר בן-דב, מיכאל סגל

מכון הריאה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

על מנת להשיג קליטת חמצן מרבית תקינה, נדרשות מערכות גוף רבות להגביר במידה ניכרת ומתואמת את תפוקתן. לכן, קליטת חמצן מרבית מהווה מדד חשוב אשר יש בו כדי לשקף את הכושר האירובי, ולנבא תחלואה ותמותה. ניתן לכמת את קליטת החמצן בצורה בלתי פולשנית תוך שימוש במדדי נשימה, במהלך בדיקת מאמץ מדורג, מרבי וקצר, על גבי אופניים נייחים או מסילה נעה. מערכות זמינות מאפשרות במהלך המאמץ, ניטור, נשימה אחר נשימה, של אוורור הריאה, ריכוז הגזים (חמצן ודו תחמוצת הפחמן), ריווי ההמוגלובין בחמצן ומדדים נוספים. לשם הפעלת מערכת הבדיקה  וביצוע המדידות, נדרש צוות טכני/רפואי מיומן החייב לפעול על פי קווים מנחים מדוקדקים. כישוריו של צוות לבדיקות מאמץ טרם הוגדרו על ידי רשויות הבריאות בישראל. לבדיקת המאמץ המדורג המרבי יש התוויות מוכחות, ומופק מן הבדיקה מידע קליני ופיזיולוגי חשוב, כולל קביעת הסף האנאירובי, איתור הסיבה לקושי במאמץ, תזמון שלב מחלה המתאים להשתלת איברים (לב או ריאה), תכנון עצימות אימון ושיקום, ומעקב אחר מהלך מחלה ותגובה לטיפול פרמקולוגי או אחר.

יש לעודד השגת כושר אירובי תקין כיעד בריאות, ובדיקה של קליטת החמצן המרבית יש בה כדי לקדם השגת יעד בריאותי זה.

שירלי בוקאי-פינצ'וק¹, יצהל ברנר², מיכאל שגיב³, אלי כרמלי⁴

¹מכון יאיר לשיקום, יפו, ²המח' לגריאטריה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ³מכללת לחינוך גופני וספורט על-שם זינמן, וינגייט, ⁴החוג לפיזיותרפיה, בית-הספר למקצועות הבריאות על-שם סטנלי שטייר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב

בשנים האחרונות מתווספות הוכחות לכך, שאימון אירובי משפר את הכושר הגופני בקרב חולים לאחר אירוע מוח. ביסוס פרופיל פיזיולוגי לקביעת התקן ליכולותיהם הפיזיולוגיות יהווה בסיס נתונים ומקור להשוואה בעבודה הקלינית. המטרה המרכזית למחקר זה הייתה לבדוק, לאפיין ולהבין את התגובות הפיזיולוגיות השונות במאמץ אירובי.

שלושה-עשר גברים שעברו אירוע מוח קל עד בינוני, בטווח שבין 3-8 חודשים מאז אירוע המוח, עברו תבחין מאמץ לב-ריאות. בבדיקה נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) הן בצריכת החמצן המרבית לק"ג גוף והן בצריכת החמצן המרבית המוחלטת, בין קבוצת החולים לבין קבוצת הבריאים (5.05±19.03 מ"ל/ק"ג/דקה ו- ±7.0626.32 מ"ל/ק"ג/דקה,±0.4  1.58 ליטר/דקה ו- ±0.452.01 ליטר/דקה, בהתאמה). הדופק המרבי של קבוצת החולים נמצא נמוך באופן משמעותי מהדופק המרבי של קבוצת הבריאים (±15139 ו- 12±158 פעימות בדקה בהתאמה). עומס העבודה המרבי היה אף הוא נמוך משמעותית בקבוצת החולים לעומת קבוצת הבריאים (±3199.62 וואט ו- ±23.15146.11 וואט, בהתאמה). רמות חומצת החלב בדם בסוף המאמץ היו נמוכות באופן משמעותי (P<0.001) בקרב החולים לעומת הבריאים (±1.765.83 מילימול/ ליטר דם ו- 0.92±8 מילימול/ליטר דם, בהתאמה). הדופק המרבי הנמוך שאליו הגיע קבוצת המחקר מעיד ככל הנראה על ליקוי של המערכת האוטונומית, שאינו מאפשר ללב להאיץ בהתאם לעצימות המאמץ. תופעה זו נקראת Chronotropic incopetence. 

לסיכום, בבני-אדם שעברו אירוע מוח קל עד בינוני מודגמת ירידה משמעותית בתגובותיהם הפיזיולוגיות למאמץ, כנראה על רקע ליקוי ברפלקסים במערכת האוטונומית הקשורים ללב.

מרדכי קרמר (1), מילטון סאוטה (2), ליאורניד אידלמן (3), דן ערבות (2), גרשון פינק (1), דוד שטרית (1), גבריאל איזביצקי (1), דניאל בן-דיין (1), אילנה בקל (1), יגאל כסיף (2), אלכסנדר קוגן (2), בוריס גנדל (2), ברנרדו וידנה (2), גדעון סהר (2)

מכון הריאה (1), המח' לניתוחי בית-החזה (2) ומח' הרדמה (3), המרכז הרפואי רבין

בשנים האחרונות נעשו השתלות ריאה, לטיפול מקובל במחלות ריאה סופניות. במאמרנו ייסקר הניסיון שהצטבר במרכז הרפואי רבין, בתחום זה, ב-6 השנים האחרונות.

בין השנים 1997-2003 בוצעה השתלה ב-70 חולים, מתוכם 49 גברים ו-21 נשים. האיבחונים כללו: נפחת (Emphysema) (26), לייפת ריאתית (29), יתר לחץ-דם בריאה (5), לייפת כיסתית וברונכיאקטזיות (Bronchiectasis) (10). הושתלו 50 ריאות מעודדות: בתחילת תוכנית ההשתלות (בשנים 1997-1999) שיעור ההישרדות היה 50% לאחר שנה אחת ולאחר שלוש שנים, ואילו בשנים האחרונות (2000-2003), שיעור ההישרדות מגיע ל-84% לאחר שנה, ול-82% לאחר שלוש שנים.

גורמי ההצלחה הם בחירת החולים המתאימים, טיפול חדיש בתרופות מדכאות חיסון, ועבודת צוות יעילה. כיום מקובלות בארץ השתלות ריאה כפיתרון אפשרי לחולים נבחרים, בדומה להשתלות לב, להשתלות כבד או כליות.

Concomitant Coronary Artery Bypass Surgery and Pulmonary Lobectomy 

Amit Korach, Uzzi Izhar, Ehud Rudis, Amir Elami

Dept. of Cardiothoracic Surgery, Hadassah University Hospital, Jerusalem

Coronary artery disease amenable to percutaneous interventions or coronary artery bypass grafting, and resectable lung cancer are major causes of morbidity and mortality. We present our experience in the treatment of 3 patients (men aged 64 and 66 and a woman of 77) who each had significant coronary artery disease and a resectable lung tumor. They underwent combined coronary artery bypass grafting and pulmonary lobectomy.

We conclude from our experience and review of the literature that concomitant surgery in such cases is safe and effective, decreases suffering, and decreases the cost of 2 separate invasive procedures.

Preflight Assessment by Hypoxic Inhalation Test in Cardio-Pulmonary Patients 

J. Lebzelter, G. Fink, E. Kleinman, I. Rosenberg, M.R. Kramer

Pulmonology Institute, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

Flying may expose passengers to hypoxic conditions, which may induce hypoxemia, particularly in those with chronic heart and/or lung disease. Onset of dyspnea, wheezing, chest pain, cyanosis and right heart failure can lead to urgent need for oxygen during flight. The hypoxia inhalation test (HIT) provides a safe and simple means of identifying those who may develop hypoxemia during flight.

We report our experience with 48 self-reporting patients who underwent HIT prior to pre-planned air travel. They inhaled for 15-minute periods a reduced oxygen concentration (F₁O₂ 15%) under normobaric conditions, during which O₂ saturation was monitored by pulse oximeter; electrocardiogram, blood pressure and symptoms were also monitored. O₂ saturation of 85% (PaO₂ 50 mm Hg) was considered a positive test. In the 8 cases (17%) with a positive test, 5 had chronic obstructive pulmonary disease and 3 had cardiovascular and/or combined heart-lung disease.

We calculated predicted O₂ partial pressure in altitude (PaO₂ ALT) and compared it to actual results in the 8 patients with a positive HIT. In 5, use of the predicted formula would have under-diagnosed the hypoxemia that developed during the HIT. Thus, the results of the HIT changed treatment strategy in these patients. We recommend that patients with positive tests use O₂ (2LPM or 4LPM) during flight.

HIT is practical and of potential benefit in the objective assessment of patients with various degrees of heart, lung or combined heart-lung disease. Clinicians should be aware of the relative risk of hypoxia during flight in such patients, and of the value of HIT in identifying them, leading to increase in its use.