תוצאת חיפוש

שאתות נוירואנדוקריניות (Neuroendocrine neoplasms – NEN) מקורן בתאים מפרישי הורמונים. זוהי קבוצת שאתות יוצאת דופן בשל התמונה הקלינית המגוונת שלהן, באופן גדילתן, במיקומן, בתסמינים שהן מבטאות ובפרוגנוזה היחסית טובה שלהן.       

קבוצת השאתות הנוירואנדוקריניות מסווגת לאלה המפרישות הורמונים שגורמים לתסמינים בהתאם להורמון המופרש, לעומת קבוצת השאתות שאינן מפרישות הורמונים, ובמקרים אלו התסמינים מתבטאים כתוצאה מאפקט מסה או שליחת גרורות.

חלק מהשאתות הנוירואנדוקריניות של הלבלב קשורים לתסמונות גנטיות משפחתיות כגון התסמונת הרב בלוטית מסוג 1 (Multiple Endocrine Neoplasia type 1, MEN1). טיפול הבחירה ב-NEN שמקום בלבלב (Pancreatic Neuroendocrine tumors, PENT) הוא ניתוח, אך בשונה ממחלות ממאירות אחרות, לעיתים קרובות יש הוריה לניתוח גם במקרים של מחלה גרורתית, גם כשהיא חשוכת מרפא.

קיים מגוון רחב של גישות ניתוחיות והתאמת הטיפול הטוב ביותר למטופל מורכבת ותלויה בגודל השאת, במיקומה, בשלב שלה ובדירוגה, בנוכחות או בהיעדר פיזור לימפטי או בפיזור מרוחק, וכן במצב תפקודו ותחלואת הרקע של המטופל.

לצד הגישה הניתוחית, פותחו טיפולים לא פולשניים הכוללים טיפול תרופתי מערכתי כגון אנלוגים לסומטוסטטין, כימותרפיה, תרופות ביולוגיות ותרופות מוכוונות יעד. לעיתים, בהוריות מסוימות, אף טיפול בקרינה או טיפול רדיואקטיבי.

בעשור האחרון חלה עלייה משמעותית במספר המטופלים המאובחנים עם PNET קטנים ולא פונקציונליות, שלא היו מתגלים אלמלא עלייה ברגישות הבדיקות על ידי טכניקות דימות מתקדמות.

העלייה בשיעור המאובחנים המקריים היא גורם למחלוקת בין אלה הדוגלים בגישה הניתוחית לעומת הגישה השמרנית המציעה מעקב קליני ומעבדתי צמוד. זאת, לנוכח העובדה שבמקרים רבים שאתות קטנים ואי תסמיניים הם בעלי סיכויי התמרה נמוכים, ועולה השאלה האם יש לנתח בכל מחיר. הדיון נע סביב התועלת אל מול הנזק שבניתוחים כה רדיקליים של הלבלב. מעבר לכך, לאור פיתוחן של תרופות מתקדמות ויעילות המדכאות בהצלחה הפרשה משאתות פונקציונליות קטנות, נשאלת השאלה האם יש צורך בגישה פולשנית. הדעות עדיין חלוקות בנושא זה.

מטרת סקירתנו הנוכחית היא להציג את השאתות הנוירואנדוקריניות, לסקור את השיטות האבחנתיות הכלליות והייחודיות ל-PNETS, לסכם את הספרות העדכנית ולהציג את הגישות הטיפוליות המקובלות.

הקדמה: בתרומבוציטופניה חיסונית נרכשת של העובר והילוד, טסיות העובר נהרסות בתיווכם של נוגדני  IgGשמקורם באם, וספירת הטסיות הנמוכה כתוצאה מהרס זה מסכנת את העובר והילוד בדמם במוח בכ-20% מהעוברים והילודים. ברוב המקרים המחלה מיוחסת לנוגדנים המכוונים כנגד אנטיגנים ייחודיים לטסיות המכונים Human Platelet Antigens (HPA). שכיחותם של האנטיגנים השונים משתנה בין אוכלוסיות, ומכאן משתנה גם הסיכון ליצירת נוגדנים. נודעת חשיבות רבה לקביעת אבחנה, מאחר שהתרומבוציטופניה עלולה להישנות ואף להחמיר בהריונות הבאים. בהיעדר ביצוע ספירת דם שגרתית לכל הילודים בישראל תלויה האבחנה בערנותו של הצוות המטפל ובמידת מודעותו למצב מסכן חיים זה.

מטרות: לברר שכיחות האנטיגנים והיארעות הנוגדנים השונים כנגד טסיות באוכלוסיית מדגם ישראלית והערכת מידת המודעות לתופעה בישראל.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה היסטורי הכולל נתוני חולים שהופנו לבירור במעבדה לאימונולוגיה של טסיות בין השנים 2015-2011 ונתונים קליניים מתיקיהם הרפואיים של ילודים שנולדו במרכז הרפואי רמב"ם בין השנים 2015-2010.

תוצאות: מסך 322 המקרים שנבחנו, ב-175 מהם (54.35%) נמצאו נוגדנים כנגד טסיות. הנוגדן השכיח ביותר היה anti HPA1a (41.85%) ואחריו anti HPA5b(28.75%). שכיחות האנטיגנים באוכלוסייה נמצאה דומה לשכיחותם באוכלוסייה הלבנה. שיעור של כ-80% מהילודים הופנו עקב תרומבוציטופניה בילוד שהתגלתה בספירת דם אקראית או לאחר שנמצאו סימני דמם, ו-13% מהמקרים הופנו עקב חשד לדימום במוח בהיריון. רק ב-22.6% מהחולים בוצע הבירור מיד לאחר הלידה ו-18.7% מהאימהות עם חשד לנוגדנים הופנו לבירור רק בתחילתו של הריון נוסף. כ-84% מהילודים עם תרומבוציטופניה חדה (acute) כלל לא הופנו לברור נוגדנים במעבדה.

מסקנות: התפלגות האנטיגנים של הטסיות באוכלוסייה הישראלית דומה להתפלגות באוכלוסייה הלבנה. מיעוט ההפניות ודחייתן מצביע על צורך בקביעת קווים מנחים לבירור ובהעלאת המודעות בקרב הגורמים המטפלים.

בסקירת מערכות שגרתית של עובר בגיל 36 שבועות נראתה תמונה של סקירת על שמע (אולטרה סאונד) שהעלתה חשד לחסימת מעיים. לאחר הלידה התינוק לא הראה סימני חסימה ושוחרר לביתו עם הזנה פומית, לאחר שהבירור הראשוני שלל חסימת מעיים. מגיל שבועיים החל התינוק לסבול מהקאות ושלשולים, עבר בירורים שונים ולאחר אשפוזים נשנים (חוזרים) נתגלתה בניתוח בטן סוקרת היצרות של המעי הכרוך (אילאום). לאחר ניתוח לכריתת החלק המוצר וההחלמה מהניתוח פסקו ההקאות, אך השלשולים נמשכו. ההחלפה לתזונה עם שרשראות שומן בינוניות (MCT) הביאה להפסקת השלשולים.

פרשת חולה זה נועדה להדגיש, כי הביטוי הקליני של חסימה חלקית של המעי, בניגוד לחסימה מלאה של המעי (כמו באיטמות) עשוי להתרחש בשלב מאוחר יותר בחיי התינוק (ימים, שבועות ואף יותר). יש להיות ערניים לאפשרות זו, בעיקר אם סקירת מערכות טרום לידה מעלה אפשרות זו באבחנה המבדלת. כמו כן, בניגוד לתסמינים הקלאסיים של חסימה מלאה (הקאות מרתיות, בטן תפוחה ועצירות), התסמינים בחסימה חלקית עשויים להיות דווקא שלשולים, אשר עלולים לגרום לאיחור באבחון.

אריאל שאמי¹, בנימין פרסון¹, ריאד חדאד¹, יואב בן-שחר¹, מריאנה שטיינר², אריה ביטרמן ¹

המחלקה לכירורגיה א' ¹והמכון לאונקולוגיה², המרכז הרפואי כרמל, חיפה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הקדמה: בעשורים האחרונים עולה והולך שיעור האוכלוסייה המבוגרת בעולם המערבי. בעבר היווה גיל מבוגר הוריית נגד לטיפולים רפואיים רבים.

מטרות: מעקב אחר תוצאות של ניתוחי כבד, לבלב וקיבה באוכלוסיה מעל גיל 75 שנים.

חומרים ושיטות: סקירה רטרוספקטיבית של מטופלים מעל גיל 75 שנים שעברו ניתוח מתוכנן (אלקטיבי) למטרת ריפוי בעקבות אבחנה משוערת של שאת ממאירה (Malignant tumor) בקיבה, בלבלב או בכבד במחלקה לכירורגיה א', בבית החולים כרמל, מינואר 2005 עד דצמבר 2009. 

תוצאות: בוצעו 258 ניתוחים, מהם 80 ניתוחים (31%) ב-79 חולים מעל גיל 75 שנים: 46 (57.5%) בגברים ו-34 (42.5%) בנשים בגיל ממוצע של 79 שנים. חולה אחד נותח פעמיים.

בקרב 68 חולים (85%) הייתה המחלה ראשונית וב-12 חולים (15%) שילחה גרורות. השאתות היו: 28 (35.4%) בקיבה הרחיקנית ו-13 (16.5%) בקיבה הקריבנית. 13 שאתות (16.5%) היו בראש הלבלב ו-8 (10.13%) היו בגוף או בזנב הלבלב, 17 חולים היו עם שאתות בכבד (21.5%). 68 ניתוחים (85%) בוצעו בגישה פתוחה ו-12 (15%) בגישה לפרוסקופית. משך האשפוז החציוני היה  12 (± 7.48) ימים, ומשך האשפוז בטיפול נמרץ היה 2 (+/-3.53) ימים. סיבוכים לאחר הניתוח הופיעו ב-53 חולים (66.3%). המעקב נמשך 23 חודשים (± 23 חודשים). לגבי 76 חולים נמצאו נתוני מעקב מלאים, מהם 33 (43.40%) חיים ללא עדות למחלה, 12 (15.8%) חיים עם מחלה פעילה, 25 (32.89%) נפטרו מהמחלה ושישה (7.8%) נפטרו מסיבה לא קשורה למחלה.

מסקנות: הגיל הכרונולוגי כמדד יחיד אינו צריך להוות הוריית נגד לטיפולים רפואיים נרחבים (רדיקליים).

דיון וסיכום: התוצאות הטובות של ניתוחים אונקולוגיים גדולים בבטן העליונה באוכלוסיה המבוגרת, מאפשרות לייחס פחות חשיבות לגיל הכרונולוגי לצורך החלטה על ניתוח אונקולוגי.

פאתן אנדראוס-חדאד¹, איתי בן ציון², יהודה מלמד³, חנא גרזוזי⁴

¹רפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ²מחלקת עיניים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המרכז לרפואה היפרברית והמרפאה לריפוי הפצע של בתי החולים רמב"ם ואלישע, חיפה, ⁴מחלקת עיניים, בית חולים בני ציון, חיפה

טיפול בחמצן היפרברי מקובל הן לרפואה דחופה והן למגוון מחלות כרוניות. פצעים קשיי ריפוי על רקע הפרעות בזרימת דם לקצות הגפיים, כגון בקרב חולי סוכרת, הם מההוריות החשובות ביותר לטיפול בחמצן היפרברי. ידוע מהספרות הרפואית בנושא, שטיפולים היפרבריים ממושכים גורמים לשינוי בתשבורת העין, החולף תוך מספר שבועות מתום הטיפול. קיימת מחלוקת בספרות באשר לגורם לשינוי בתשבורת, אולם עבודות מעבדה בחיות מחזקות את הסברה שהשינוי מקורו בגרעין העדשה.

מטרת המחקר: לבדוק האם חל שינוי בתשבורת העין בקרב חולים בעקבות 30 טיפולי חמצן היפרברי (HBO), ואם חל שינוי – לאפיינו ולמדוד את קצב השינוי.

שיטות: המחקר נערך באופן פרוספקטיבי, ובמסגרתו נבדקו ב-44 עיניים נתוני תשבורת העין. הוכללו במחקר חולי סוכרת שטופלו במרכז לרפואה היפרברית ובמרפאה לריפוי הפצע של בתי החולים רמב''ם ואלישע בחיפה.

בכל עין בוצעו בנפרד מדידות תשבורת מתחילת המערך הטיפולי ולאחריו במרווחים של כל 10 טיפולים, עד הטיפול ה-30. המדידות כללו: תשבורת ספירית (SPH), שקול ספירי (SE = תשבורת ספירית + מחצית עוצמת הגליל), עוצמת תשבורת גלילית – צילינדר (CYL) וציר הגליל (AXIS). מכשיר המדידה היה אוטורפרטומטר. בודק אחד ביצע את כל הבדיקות והיה 'עיוור' לתוצאות התשבורת הקודמות. נתוני התשבורת הועלו על תרשים כפונקציה של זמן.

תוצאות וסיכום: נמצא קשר משמעותי סטטיסטית בין הטיפולים ההיפרבריים לבין שינוי מיופי בתשבורת העינית. הקשר היה משמעותי למדדים: SE, SPHER (ממוצע של  0.58 ו-0.61 דיופטר, בהתאמה), והיה המשכי (ללא פלטו) במהלך הטיפולים. שתי העיניים התנהגו באופן דומה. לא נמצא שינוי בצילינדר ובכיוון הציר בעקבות הטיפולים. בניתוח השוואתי לא נמצא קשר בין השינוי המיופי לבין מגדר, גיל, תשבורת בסיסית או ימין לעומת שמאל.

מידע זה חשוב, הן להבנת התהליכים הפיזיולוגיים במהלך טיפולים היפרבריים והן למטופלים העומדים לעבור טיפולים כרוניים בתא הלחץ.   
 

יריב סלעית, ריאד חדאד, אולג לפל, אריאל שאמי, ניסים ניסימוב, אריה ביטרמן

מחלקה לכירורגיה א', מרכז רפואי כרמל, חיפה

קרע טראומטי של הטחול בזמן ביצוע קולונוסקופיה הוא סיבוך נדיר ביותר. הסיבוכים השכיחים יותר לאחר בדיקות קולונוסקופיה אבחונית או טיפולית הם דימום משולי כריתה אנדוסקופית או התנקבות המעי באותה נקודה. שיעור הסיבוכים הללו אינו עולה על אחוז אחד מסך כל הפעולות. מובאת במאמר זה פרשת חולה עם קרע בטחול, שנגרם במהלך קולונוסקופיה לאבחון דמם ממערכת העיכול. בעקבות טראומה זו עבר החולה ניתוח דחוף לכריתת טחול.
 

ליאור לבנשטיין¹, לילא חדאד¹, יוסף איצקוביץ-אלדור¹, אדמונד סאבו², פטר יעקובי¹,

¹מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רמב"ם, ²מח' פתולוגיה, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

המטרות במאמר היו לבדוק את הקשר שבין חיתוך חיץ צדדי לבין חבלה בחיץ-הנקביים (Perineum).

נערך מחקר פרוספקטיבי, תצפיתי, במשך 10 שבועות, שנכללו בו כל 667 הנשים שילדו בלידה לדנית (Vaginal). למחרת הלידה נבדקו כל היולדות על-ידי רופא נשים אשר העריך את מצב חיץ-הנקביים  (נפיחות, בצקת, דמומת [Hematoma]), ללא התייחסות לשאלה האם בוצע חיתוך חיץ או האם היה קרע עצמוני. איסוף הנתונים הדמוגרפיים, המשתנים הקליניים (גיל, ולדנות, שבוע הריון, משקל לידה, משך זמן של שלב שני, לידה מכשירנית, אילחוש על-קשיתי, בכירות של מקבל הלידה, האם בוצע חיתוך החיץ והאם נדרש טיפול נוסף לאזור חיץ-הנקביים מעבר למקובל במחלקתנו) בוצע לאחר שיחרור היולדת, מתוך התיקים הרפואיים.

שיעור חיתוך החיץ בקבוצת המחקר היה 37.6%. שיעור היולדות עם חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים בתקופה שלאחר הלידה היה 9.9%. חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים נמצאה בשיעור גבוה יותר בקרב נשים שעברו חיתוך החיץ במהלך הלידה (17.1% לעומת 5.5% , (P<0.001. נשים שעברו חיתוך החיץ נזקקו יותר לטיפולים שמעבר לטיפולים השיגרתיים (6.4% לעומת 2.9%, P<0.05). נמצא, כי חיתוך החיץ הוא הגורם העיקרי הבלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים  .(OR: 4.5, 95% CI: 2.4-8.5, P<0.001) גורמי-סיכון נוספים לחבלה מוגברת בחיץ-הנקביים לאחר הלידה היו אילחוש על-קשיתי (OR: 2.4, CI: 1.3-4.3, P<0.05)  ומשקל לידה מעל 3,700 גרם (OR: 2.1, CI: 1.1-4.1 P<0.05).

לסיכום, חיתוך החיץ אינו מונע חבלה באזור חיץ-הנקביים בימים הראשונים שלאחר הלידה. יתרה מזאת, חיתוך החיץ נמצא כגורם-סיכון עיקרי ובלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים בתקופה זו.

Photodynamic Therapy of Nasal Basal Cell Carcinoma

R. Haddad, M. Cohen, O. Kaplan, R. Greenberg, H. Kashtan

Dept. of Surgery, Tel Aviv-Sourasky Medical Center

Photodynamic therapy (PDT) is a noninvasive modality used topically for several skin cancers. We evaluated the effects of PDT on basal cell carcinoma (BCC) of the nose, using aminolevulinic acid (ALA) as a photosensitizer and a non-laser light source (Versa-LightTM). The advantages of this light source are synergistic, hyperthermia and fewer side effects.

A paste of 20% ALA was applied topically to biopsy-proven BCC of the nose. Lesions were covered with occlusive light-shielding dressing and after 18 hours they were submitted to 10 minutes of exposure to the light. Initial evaluation was made after 21 days and every 3 months thereafter. Patients who did not respond after 2 treatments were referred for surgery.

Mean follow-up in 31 patients was 19 months (range 6-36). There were no significant side-effects. There was complete response in 24/27 (88.9%), in whom there was recurrence in 2/27 (7.4%).
 

Photodynamic Therapy for Dysphagia due to Esophageal Carcinoma

H. Kashtan, F. Konikoff, R. Haddad, M. Umansky, Y. Skornick, Z. Halpern

Dept. of Surgery A and Institute of Gastroenterology, Tel Aviv Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Surgery is the mainstay in the treatment of esophageal carcinoma and is effective for palliation of dysphagia. Patients unfit for surgery are difficult therapeutic problems. We evaluated photodynamic therapy for palliation of dysphagia in this condition.

Patients were given 5-aminolevulinic acid, 60 mg/kg, orally and 24 hour later gastroscopy was performed during which red light illumination (100 j/cmŽ2 for 600 seconds) was administered. This was repeated 48 hours later. The degree of dysphagia was recorded before and 14 days after treatment.

8 patients with an advanced non-resectable tumor, or who were unfit for surgery, were thus treated. 4 had squamous cell carcinoma of the mid-esophagus and 4 had adenocarcinoma of the lower esophagus. There was mild, self- limited photosensitivity in all. Liver and renal function tests and blood count were not affected by the treatment. Dysphagia was improved in all except 1 patient. A patient with early stage disease continued to eat a normal diet.

We believe that photodynamic therapy with systemic aminolevulinic acid as a photosensitizer and a non-laser light source is feasible and safe in advanced esophageal cancer. It is an effective modality for relief of dysphagia in that condition.

Whipple Operation in Trauma

Y. Kluger, R. Hadad, D. Soffer, D. Aladgem, J.Y. Klausner

Depts. of Surgery A, B, C and Trauma Service, Tel Aviv Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Pancreato-duodenectomy is a formidable operation for the critically injured patient. We describe a patient who sustained a stab wound to the stomach and duodenum. At operation this injury could not be reconstructed. A Whipple operation was performed in which the pancreatic stump was stapled and recovery was uneventful, although there was a low output fistula from the pancreatic stump. Limited indications for the Whipple procedure in trauma patients are suggested.