תוצאת חיפוש

שבתאי ורסנו

היחידה לחינוך וטיפול בגנחת (אסתמה), מרכז רפואי ספיר, בית חולים מאיר, כפר סבא, מחלקת ריאות, בית חולים מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

כחמישה עד עשרה אחוזים (10%-5%) מכלל חולי הגנחת בעולם – שהם עשרות מיליונים – אינם מגיבים לטיפול התרופתי המרבי, כולל סטרואידים מערכתיים, ועלות הטיפול במחלתם מהווה כ-80% מסך עלותה הכוללת של מחלה נפוצה זו. חולי גנחת אחרים המגיבים לרוב לטיפול התרופתי, אינם מתמידים בו מסיבות שונות או סובלים מהשפעות לוואי תרופתיות.  הטיפול העתידי בגנחת יכוון בעיקר לתת קבוצות אלו, אך גם יתר חולי הגנחת יוכלו להפיק תועלת מהישג שכזה. המגמות המסתמנות בטיפול העתידי בגנחת כוללות את הגישה האימונומודולטורית, הגישה המכוונת להשפעה על קולטנים ומתווכי דלקת, הגישה הפרמקוגנטית, אימונותרפיה סגולית (ספציפית) בנזלת אלרגית, וטכנולוגיות עתידיות בטיפול בגנחת – כגון פיתוח "משאפים חכמים", העברה מתוחכמת של תרופות באירוסולים או תרמופלסטיקה של הסימפונות, שאושרה כטיפול רק לאחרונה. מגמות עתידיות אלו יבשילו לכדי טיפול קליני מעשי, על פי התחזיות, במהלך 15-5 השנים הבאות. 

שבתאי ורסנו¹, יורם נוימן², רפאל הירש³

¹המחלקה לרפואת ריאות, בית חולים מאיר, כפר סבא, והפקולטה  לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מערך הלב ומכון אקו-לב, בית חולים מאיר, כפר סבא, ³היחידה למומי לב במבוגרים, המערך הקרדיולוגי, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה

נקב סגלגל עביר (Patent Foramen Ovale – PFO) הוא ממצא שכיח באוכלוסיה הכללית, אך הופעת דלף בין פרוזדורי מימין לשמאל, הגורם להיפוקסמיה משמעותית בהיעדר יתר לחץ דם ריאתי, הוא ממצא נדיר.  מדווח במאמרנו זה על שתי פרשות חולים, שאובחנו במרווח זמן של 10 חודשים עם היפוקסמיה קשה ועמידה לטיפול בחמצן. הראשון, גבר בן 57 שנים, שעבר כריתה שלמה של הריאה הימנית בשל שאת בריאה ולאחר מספר חודשים פיתח היפוקסמיה קשה. השנייה, אישה בת 83 שנים, שלאחר שמעדה אובחנה עם היפוקסמיה קשה ולא מוסברת שהחמירה בישיבה לעומת שכיבה. בשתי פרשות החולים, לא הודגם בבדיקת אקו-דופלר לב חיצונית כל ממצא חריג המסביר את ההיפוקסמיה. תבחין נשימת 100% חמצן העיד בשני החולים על קיום דלף אמיתי ומשמעותי ממחזור הדם הימני לשמאלי, בסדר גודל של כ- 27% מתפוקת הלב. בבדיקת אקו-לב חיצונית עם תמיסת מלח פיזיולוגית מנוערת, הודגם דלף בלב בין-פרוזדורי מימין לשמאל, ללא עדות ליתר לחץ דם ריאתי. בדיקת אקו-דופלר לב תוך-ושטית איששה הימצאות דלף גדול בשני החולים. שני החולים טופלו מלעורית באמצעות צנתור לב ימני וסגירת הדלף הבין פרוזדורי בהתקן על שם אמפלצר, ללא סיבוכים. בשני החולים עלה ריווי החמצן לטווח התקין בנשימת אוויר מייד לאחר הפעולה, ואיכות חייהם השתפרה באופן מרשים. בחולים עם היפוקסמיה לא מוסברת ועמידה לחמצן, במיוחד אם מצבם משתפר במצב שכיבה יחסית למצב ישיבה/עמידה, יש להעלות אפשרות של Platypnea-Orthodeoxia Syndrome   (POS), כולל הסיבה השכיחה ביותר לתסמונת זו, שהיא דלף דם בין-פרוזדורי מימין לשמאל. כאשר הדלף בין-פרוזדורי, ניתן להימנע מניתוח ולהציע לחולים הללו טיפול מלעורי מתקן יעיל ובטוח.
 

אמנון קירו^4,2,1, גרי רובינסון¹, יוסף לקס^4,1, זהר מור², נעמי ורסנו³, אלה מנדלסון³, זיוה אמיתי²

שירותי בריאות כללית-מחוז ת"א¹, לשכת הבריאות המחוזית תל-אביב, משרד הבריאות², המעבדה המרכזית לנגיפים, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא³, IPROS⁴

לנוכח שיעורי תחלואה גבוהים בקרב ילדים בעונת החורף, IPROS*כימת ואיפיין את תחלואת החורף בילדים, תוך שימת דגש על תחלואת השפעת באמצעות סקר קליני, נגיפי וכלכלי.

שאלות המחקר: הסקר הקליני: אומדן שיעור תחלואת החורף בילדים לסוגיה השונים, כלל התחלואה, תחלואה של דרכי הנשימה העליונות (דדנ"ע)¹ ותחלואה דמוית שפעת (להלן תד"ש)²; הסקר הנגיפי: נאמד השיעור של חולי שפעת בקרב חולי תד"ש במידגם; הסקר האפידמיולוגי-כלכלי: תיאור התפרצות המחלה בתוך המשפחה, נאמד הנזק הכלכלי בעקבות מחלת ילד בשפעת? מהו הנזק הכלכלי הנובע משפעת בילדים? בנוסף חושבו נתוני התחלואה והנטל הכלכלי ברמה ארצית ובדיקה האם חיסון כלל אוכלוסיית הילדים נגד שפעת הוא בעל עלות-תועלת (Cost benefit).

שיטות: סקר קליני: מחקר חתך רב שבועי בעונת השפעת 1997-1998 בקרב 9,300 ילדים בתל-אביב; סקר נגיפי: מידגם שבועי של משטחים לשפעת מילדים חולי תד"ש; סקר אפידמיולוגי וכלכלי: ראיון טלפוני לאומדן התחלואה והנטל הכלכלי במשפחה. בהמשך נערך חישוב נתוני התחלואה והנטל הכלכלי ברמה ארצית.  תוצאות: סקר קליני: נמצא כי כ-38% מאוכלוסיית המידגם חלו בתד"ש במהלך העונה. ילדי הגן ובתי-הספר חלו בשיעור גבוה יותר בקבוצה זו. ההערכה בחישוב הארצי היא, כי 848,000 מתוך 2,000,000 ילדים בישראל חלו בתד"ש. מחלה זו שכיחה בגילאי 3-15 שנים (83% מהילדים חולי התד"ש במידגם). מנגד, דדנ"ע שכיחה בקבוצת גילאי 0-2 שנים (27.4% מכלל ילדי המידגם דדנ"ע).

סקר נגיפי: מתוך 180 דגימות מתוקננות, נמצא כי 93 דגימות (51%) בודדו נגיפי שפעת. מהחישוב עלה, כי 2,046 (22%) מתוך 9,300 ילדי אוכלוסיית המחקר חלו בשפעת. אנו מעריכים כי בשנה זו בישראל חלו בשפעת כ-440,000 ילדים.

סקר כלכלי: ב-49 מתוך 52 (90%) משפחות הילדים החולים, היה זה הילד שחלה ראשון והדביק את שאר בני-המשפחה. בסך-הכל חלו 66% מבני המשפחה. עלות מחלת הילד מוערכת ב-300 ₪, ולפיכך הנטל הכלכלי הארצי בגין המחלה בקרב ילדים מגיע לעלות של 132 מיליון ₪. 

לסיכום, תד"ש שכיחה בילדים יותר מאשר במבוגרים. קבוצת הגיל השכיחה היא בגילאי 15-3 שנים, וכוללת את ילדי הגן ובתי-הספר. שיעור הילדים חולי השפעת המאובחנים הוא 22% וגבוה באופן מובהק משיעור התחלואה הכללי באוכלוסייה. הילדים הם הראשונים מבני הבית שחלו וגרמו למגיפה משפחתית. בניתוח עלות-תועלת יש הצדקה לחיסון אוכלוסיית הילדים, בעיקר בגילאי הגן ובית-הספר,הן בגלל היקף התחלואה והן בגלל שאוכלוסייה זו מדביקה את המשפחה וגורמת לנטל כלכלי משמעותי.

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

מרק צ'רנין, שבתאי ורסנו

מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דלקת ריאות אאוזינופילית חדה (דרא"ח)¹ היא מחלה נדירה ולעתים קטלנית, שקשה לאבחנה, במיוחד בשלביה המוקדמים, לפני שמופיעה אאוזינופיליה בדם היקפי. מובאת להלן פרשת חולה בת 27 שנה, וכן נסקרת הסיפרות הרלבנטית. ההסתמנות המוקדמת של דרא"ח עלולה לחקות דלקת ריאות חיידקית ומשום כך לגרום לאבחנה מוטעית, לעיכוב בתחילת טיפול הולם ולהופעת אי-ספיקת נשימה חדה המצריכה הנשמה. לכן, חשוב להביא בפני ציבור רחב של רופאים מידע על גורמים אטיולוגיים, הסתמנות קלינית, דרכי איבחון ושיטות טיפול בחולים אלו.

___________________________

¹ דרא"ח – דלקת ריאות אאוזינופילית חדה

שבתאי ורסנו (1), עירית גנץ (2), נעמי אלדור (2), מילה גרנקין (3)

(1) היח' לחינוך וטיפול בגנחת, המח' לרפואת ריאות, (2) בית-הספר לסיעוד שליד בית-החולים, (3) היח' לאפידמיולוגיה ומידע רפואי, בית-חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עישון טבק נרגילה הוא תופעה ידועה בקרב בני-נוער בישראל, טבק הנרגילה טומן בחובו פוטנציאל מסוכן של התמכרות לניקוטין, נזקי עישון נוספים וצריכת סמים.

המטרה העיקרית היתה לבדוק את השכיחות של עישון נרגילה בקרב תלמידי בתי-ספר בישראל ולאפיינה לפי גיל, מין, תדירות, נהגים ועמדות. מטרה משנית היתה להשוות הרגלי עישון סיגריות בקרב אותם תלמידים.

לשם כך הופץ סקר שאלון למילוי עצמי בקרב 388 תלמידי כיתות ד', ט', יא' באזור השרון. על מילוי השאלון, שבוצע בכיתות, פיקחו מורה הכיתה ותלמידי בית-ספר לסיעוד.

מתוצאות הסקר עלה, כי 41% מכלל התלמידים מעשנים נרגילה, זאת מבלי להתחשב בתדירות העישון, וכי 22% מעשנים לפחות כל סופשבוע. עישון נרגילה שכיח פי 3 מעישון סיגריות (14%), והוא נפוץ במידה כמעט שווה בין שני המינים, אולם נמצא כי בנות מעשנות בתדירות גבוהה יותר (מעשנות 'כבדות יותר'). שישה אחוזים ממעשני הנרגילה מוסיפים לעישון גם אלכוהול או סם. הסיבות העיקריות לעישון הן הנאה מהעישון עצמו והאינטימיות שהעישון מעניק במיפגש חברים. מכלל התלמידים 90% סברו שעישון נרגילה אינו נטול סיכונים בריאותיים, אך לפחות 50% סברו כי הוא מזיק פחות מעישון סיגריות.

ארבעים אחוזים מהוריהם של תלמידים המעשנים נרגילה לפחות כל סופשבוע עישנו או מעשנים נרגילה, זאת לעומת 10% מהוריהם של תלמידים שאינם מעשנים. כמו-כן, 23% מהתלמידים המעשנים נרגילה דיווחו כי הם מעשנים בצוותא עם הוריהם.

לסיכום, עישון טבק נרגילה נפוץ מאוד בקרב תלמידי בתי-ספר ברמת החטיבה מכיתות ז' ואילך, ונמצא כי בנות הן מעשנות כבדות יותר. כן קיימת תופעה של הוספת סם ואלכוהול לעישון. התלמידים, וככל הנראה גם הוריהם, סבורים כי עישון נרגילה בטוח הרבה מעישון סיגריות. בכיתות הגבוהות ניכר מעבר מעישון נרגילה לעישון סיגריות. המימצאים האלו מחייבים מעורבות נמרצת ומיידית מצד משרד החינוך ומשרד הבריאות ומהרשות למלחמה בסמים הן בהסברה, מניעה, פיקוח ומעקב, והן במחקר.

 שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיות קליניות לטיפול בגנחת מתעדכנות בהתאם להצטברות הוכחות חדשות (evidence-based medicine), הן ברמה הלאומית והן ברמה העולמית, ומתפרסמות מדי מספר שנים. כישלון בקיום ההנחיות הטיפוליות כרוך בשיעור תחלואה גבוה יותר ולעתים גם בתמותה שניתן היה למנוע. למרות פירסומן של הנחיות אלה, קיים פער גדול בין ההנחיות המומלצות ליישומן בפועל ברחבי העולם, כולל במחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד).

המטרה בסקר הנוכחי היתה להעריך את הגישה הטיפולית הניתנת לחולה הגנחת בישראל במלר"ד ולבדוק את הפערים בין הקיים לבין המומלץ על פי ההנחיות הקליניות הנפוצות.

לשם כך נסקרו המלר"ד של מבוגרים ב-96% מבתי-החולים בישראל (24 מתוך 25 מלר"ד), באמצעות שאלות שמוענו אל מנהל המלר"ד או אל סגנו. הסקר נערך בתקופה של 16 ימים, באמצע דצמבר 2000. ממוצע ההשבה של כל מלר"ד לכלל השאלות היה 99.5%.

נמצא כי בשליש מהמלר"ד בישראל לא נערכת אוקסימטריה בכל חולה שנקלט, אף-על-פי שכל המלר"ד בישראל מצוידים באוקסימטר נייד. מדידת שיעור חסימת דרכי-הנשימה לפני שיחרור (או אישפוז) מתבצעת רק ב- 9% מכלל המלר"ד, וב-52% מהמלר"ד מדידה כזו לא מתבצעת אף פעם. שאיפה (אינהלציה) משולבת של ביתא-אגוניסטים ונוגדי-כולינרגים ניתנת ב-84% מהמלר"ד. טיפול בקורטיקוסטרואידים ליותר מ-80% מהחולים המגיעים עם התקף חד ניתן רק ב-54% מהמלר"ד, ואילו בשיחרור מהמלר"ד ניתנת המלצה להמשך טיפול כזה לכל החולים או למרביתם רק ב-63% מהמלר"ד. בחמישים אחוזים מהמלר"ד לא ניתנת המלצה כתובה למירווח זמן מוגדר שבו החולה המשתחרר חייב לפנות למעקב רפואי. לעומת מימצאים אלה קיימת תמימות-דעים כמעט מלאה (88%) בין המלר"ד בישראל על כך שיש צורך לפעול לפי הנחיות קליניות מוסכמות לטיפול בגנחת במלר"ד, וכי יש לאמץ פרוטוקול שיהיה משותף לכל המלר"ד בישראל (71%).

קיימים פערים בולטים בין ההנחיות לבין הקיים בפועל בבואם של הרופאים במלר"ד להעריך את חומרת ההתקף של חולה הגנחת עם קליטתו ואת התגובה לטיפול לפני ההחלטה על שיחרורו. במיעוט מהמלר"ד מתקבלת החלטה על אישפוז או על שיחרור החולה לפי המדדים המומלצים בהנחיות. פערים רבים בין המלר"ד השונים קיימים גם בהמלצות של כל אחד מהם לגבי המשך הטיפול עם שיחרור חולה הגנחת. עם זאת, ההיבט הצר של הטיפול התרופתי הניתן לחולי גנחת בעת התקף נמצא במיתאם עם ההנחיות קיימות.

הפערים הרבים שהתגלו בסקר הזה בין ההנחיות הקליניות לבין ישומן בפועל מחד-גיסא, וההסכמות העולות ממנו מאידך-גיסא, מצביעים על הצורך באימוץ פרוטוקול הנחיות קליניות, ולא רק תרופתי, שיהיה משותף למלר"ד של כל בתי-החולים בישראל. יתר-על-כן, יש למצוא דרכים יצירתיות ויעילות להטמעת ההנחיות במלר"ד. ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגודים הרפואיים המקצועיים הרלבנטיים ומשרד הבריאות – על כל אלה להיענות לאתגר הניצב בפניהם.

Attitude of Hospital Visitors Towards Cigarette Smoking inside Hospital Buildings; One More Step Towards a "Smoke Free Hospital" in Israel

S. Varsano*, S. Shachar⁺, O. Bacal⁺, N. Eldor⁺, G. Hevion**, M. Garenkin^#

Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar-Sava 44281 and Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, Ramat-Aviv, Tel-Aviv, Israel ^*Asthma Care - Education Unit, Department of Pulmonary Medicine ⁺Meir School of Nursing **Hospital Management Office ^#Epidemiology and Medical Data Unit

In order to determine a policy within the hospital restricting smoking we previously surveyed the attitude of the hospital staff towards smoking inside the hospital buildings. In the present survey we examined the attitude of the hospital visitors on the same issue. One hundred and fifty-seven hospital visitors participated in the survey and answered a questionnaire; 93 visitors were smokers, 64 were non-smokers.

Eighty-eighth percent of the visitors smoked during their visit, 4 cigarettes on the average, during an average length of stay of 2.8 hours, until completing the questionnaire. Eighty-three percent of the smokers were aware of the law that prohibits smoking in public buildings, and 71% were aware of the signs and advertisements that prohibit smoking in the hospital. Two thirds of the smokers declared that they would have refrained from smoking in the hospital if others around them also refrained from smoking and justified the law that prohibits smoking in public buildings, including hospitals. Sixty-nine percent of the smokers declared that they were willing to cooperate with hospital management in restricting smoking to the hospital grounds outside the hospital buildings, and would accept directives regarding smoking restriction from any hospital personnel. In fact, only 11% of the smokers were requested to stop smoking during their visit.

These findings reinforce the results of our pervious survey conducted among the hospital staff and indicates the existence of a paradoxical vicious cycle of behavior among smokers and non-smokers, visitors and staff, in the hospital. On the one hand the smokers do not have the self-obedience necessary to stop smoking while visiting in the hospital, although they are aware of their misdeed. On the other hand the non-smokers lack the confidence that they will obtain the cooperation of the smokers, although the smokers are willing to cooperate. Both groups expect someone else to either actively restrict them from smoking or to encourage them to restrict the smokers.

Our findings suggest that this “someone else” is the hospital management (and the staff endorsed to implement this directive).

Smoking by an Israeli Hospital Staff, its Attitude to Smoking in Hospitals and to “Smoke-Free” Hospitals

Shabtai Varsano, Giora Hevion, Mila Garenkin

Depts. of Pulmonary Medicine, Asthma Care-Education Unit, Hospital Management Office, and Epidemiology and Medical Data Unit; Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Smoking within hospitals is common in general hospitals in Israel. It has a strong negative educational impact, has a negative image and curing its ill effects help keep our hospitals busy. An anonymous questionnaire was answered by 128 members of our hospital staff (28%). Their distribution, according to occupation and sex was representative of the rest of our hospital staff.

19% of our workers are smokers, a much lower proportion than in our general adult population. The proportion was highest among maintenance (40%) and sanitary-help staff (36%). 23% of nurses and 15% of physicians were smokers. This situation is better than that among Italian or Japanese medical staff, but much worse than among North American medical staff.

75% of our workers who smoke declared that they smoke outside the room in which they work. 66% and 72% of the staff believe that hospital workers and visitors, respectively, should smoke outside hospital buildings. Only 19% of all workers do not believe that a "smoke-free hospital" is attainable. 34% believe that a "smoke-free hospital" is achievable, and 47% said that it is perhaps achievable. 86% of all the workers, and 41% of the smokers, expect the hospital director to implement an effective policy of enforcing the law limiting smoking within hospitals (and other public buildings) in Israel. 60% are willing to contribute actively to this effort.

We believe these results strongly suggest that the time is ripe for implementation of the "smoke-free hospital" in Israel. This requires a strong and effective central policy, like that in the USA. We suggest measures that the Israel Ministry of Health take measures to successfully implement this policy.

Influenza Surveillance through Sentinel Reporting Clinics

T. Shohat, N. Versano, A. Kiro, G. Golan, E. Mendelson, M. Weingarten

For the Influenza Surveillance Network: Israel Center for Disease Control, Israel National Laboratory for Influenza and Central Virology Laboratory; Netka Child Health Center and Dept. of Family Medicine, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

In a joint effort of the Israel Center for Disease Control, the National Center for Influenza in the Central Virology Laboratory, together with a group of collaborating pediatricians and family physicians, a network for influenza surveillance was established in the winter of 1996-97. Nose and throat swabs were obtained from 571 patients with flu-like illness. 133 (23%) were positive for influenza virus. Both influenza A(H3N2) and B were isolated, predominantly influenza B during the beginning of the season. Both circulating strains were antigenically similar to those included in the vaccine for 1996-1997. Patients from whom influenza virus was isolated were significantly more likely to suffer from cough and myalgia in comparison with patients whose cultures were negative (p=0.02 and 0.003. respectively). Results of the first year of surveillance indicate that sentinel reporting clinics are useful for timely detection and identification of the viral strains circulating in the community, thus allowing prompt intervention in preventing the spread of influenza. Conclusions from the first year of the study were drawn and applied in the winter of 1997-1998.

Proper use of Pressurized Hand-Held Inhalers in Patients with Chronic Airway Obstruction 

Shabtai Varsano, Ilana Jacoby, Mila Garenkin

Asthma Care and Education Unit, Dept. of Pulmonary Medicine, and Epidemiology Unit, Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Inhaling drugs via hand-held inhalers in recommended for those with chronic obstructive airway disease (COPD). Approximately 8%-9% of Israel's population use hand-held inhalers, many of them pressurized. Skill in using them and ability of chronic users to learn their proper use have not been assessed.

During 1993 and 1994 we studied 200 patients with bronchial asthma or COPD who regularly used a pressurized hand-held inhaler (PI), but were not trained to use it in our out-patient pulmonary clinic. Only a third were found to be skilled in its use. About half were completely unable to use it properly, and 17% used it in a suboptimal way. Remarkably, only 40% had been taught anything with regard to its use. About 75% of the suboptimal users significantly improved their skill in its use immediately after receiving a single individual teaching and corrective demonstration session. While 15% failed to learn the proper use of the PI, many of those who improved immediately after a single teaching session retained the learned skills for months.

We conclude that the physician who recommends the use of a PI is responsible for the patient's being taught its proper use in a demonstration session. Skill in its use should be reassessed periodically during the entire treatment period.