• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        פברואר 2024

        רני ויינר שלמה, אופיר ארטרכט, רון גולן, שאול עטר, ניר קוויט
        עמ' 88-92

        הקדמה: מחלות לב וכלי דם הן גורם התמותה העיקרי בעולם. הביטויים השכיחים ביותר של מחלות אלו הם מחלת לב איסכמית ואוטם שריר הלב. למרות ההתקדמות בטיפול, לטיפולים הקיימים השפעות לוואי ומגבלות רבות.

        כיום כבר ידוע כי לשיקום גופני השפעות מיטיבות על חולי לב, אך לא קיימת עדיין הגדרה מהו חלון הזמן המיטבי להתחלת השיקום לאחר אוטם שריר הלב.

        בשנים האחרונות קיים עניין גובר בבחינת הקשר שבין מחלת לב איסכמית לדינמיקה המיטוכונדרית בתאי שריר הלב, השינויים המיטוכונדריים עלולים להוביל להאצת הנזק ללב, והטיפול בתרופות מבוססות פפטידים יכול להיות פתרון חדשני, יעיל ובטוח.

        מטרת המחקר: בחינת היעילות של התערבות שיקומית או פולשנית לאחר אוטם שריר הלב, להערכת הזמן המיטבי להתחלת פעילות הגופנית לאחר אוטם, והערכת חשיבות התפקוד המיטוכונדרי בהיווצרות הנזק.

        השערת המחקר: לפעילות גופנית מוקדמת ולשימוש בפפטיד יש השפעה מגנה ומיטיבה על הלב לאחר אוטם.

        שיטות המחקר: 60 חולדות סווגו ל-6 קבוצות (n=10): 6 קבוצות עברו ניתוח לקשירת העורק השמאלי-קדמי היורד (LAD) ושחרורו לאחר 30 דקות, 3 קבוצות ביצעו אימון רצף-מתון לשמונה שבועות שהחלה בתזמונים שונים לאחר האוטם (שלושה, שבעה, ועשרים ואחת ימים מהאוטם), קבוצה נוספת, טופלה בהזרקה של פפטיד שתוכנן לעכב קשרי חלבון-חלבון לוויסות הדינמיקה  המיטוכונדרית 5 דקות לפני פתיחת העורק, קבוצה שעברה אוטם ללא טיפול, וקבוצה שעברה ניתוח דמה נקבעו כקבוצות בקרה.  הערכת התוצאות בוצעה בבחינת תפקוד המיטוכונדריה, אקוקרדיוגרפיה, סמנים דלקתיים וביוכימיים בדם, עקומות נפח/לחץ, מבחן מאמץ מירבי והיסטולוגיה.

        תוצאות ומסקנות: פעילות גופנית או טיפול בפפטידים הביאו לתוצאות טובות יותר במדדי הפגיעה בלב בהשוואה לקבוצות הבקרה, ומצביעות על תזמון עדיף לטיפול ועל ההשפעה המיטוכונדרית בעקבות הפגיעה בלב.

        רני ויינר שלמה, אופיר ארטרכט, רון גולן, שאול עטר, ניר קוויט
        עמ' 88-92

        הקדמה: מחלות לב וכלי דם הן גורם התמותה העיקרי בעולם. הביטויים השכיחים ביותר של מחלות אלו הם מחלת לב איסכמית ואוטם שריר הלב. למרות ההתקדמות בטיפול, לטיפולים הקיימים השפעות לוואי ומגבלות רבות. כיום כבר ידוע כי לשיקום גופני השפעות מיטיבות על חולי לב, אך לא קיימת עדיין הגדרה מהו חלון הזמן המיטבי להתחלת השיקום לאחר אוטם שריר הלב. בשנים האחרונות קיים עניין גובר בבחינת הקשר שבין מחלת לב איסכמית לדינמיקה המיטוכונדרית בתאי שריר הלב, השינויים המיטוכונדריים עלולים להוביל להאצת הנזק ללב, והטיפול בתרופות מבוססות פפטידים יכול להיות פתרון חדשני, יעיל ובטוח.

        מטרת המחקר: בחינת היעילות של התערבות שיקומית או פולשנית לאחר אוטם שריר הלב, להערכת הזמן המיטבי להתחלת פעילות הגופנית לאחר אוטם, והערכת חשיבות התפקוד המיטוכונדרי בהיווצרות הנזק.

        השערת המחקר: לפעילות גופנית מוקדמת ולשימוש בפפטיד יש השפעה מגנה ומיטיבה על הלב לאחר אוטם.

        שיטות המחקר: 60 חולדות סווגו ל-6 קבוצות (n=10): 6 קבוצות עברו ניתוח לקשירת העורק השמאלי-קדמי היורד (LAD) ושחרורו לאחר 30 דקות, 3 קבוצות ביצעו אימון רצף-מתון לשמונה שבועות שהחלה בתזמונים שונים לאחר האוטם (שלושה, שבעה, ועשרים ואחת ימים מהאוטם), קבוצה נוספת, טופלה בהזרקה של פפטיד שתוכנן לעכב קשרי חלבון-חלבון לוויסות הדינמיקה  המיטוכונדרית 5 דקות לפני פתיחת העורק, קבוצה שעברה אוטם ללא טיפול, וקבוצה שעברה ניתוח דמה נקבעו כקבוצות בקרה.  הערכת התוצאות בוצעה בבחינת תפקוד המיטוכונדריה, אקוקרדיוגרפיה, סמנים דלקתיים וביוכימיים בדם, עקומות נפח/לחץ, מבחן מאמץ מירבי והיסטולוגיה.

        תוצאות ומסקנות: פעילות גופנית או טיפול בפפטידים הביאו לתוצאות טובות יותר במדדי הפגיעה בלב בהשוואה לקבוצות הבקרה, ומצביעות על תזמון עדיף לטיפול ועל ההשפעה המיטוכונדרית בעקבות הפגיעה בלב.

        אפריל 2018

        מיכאל ויינריב, קובי סתיו, אילן גרינולד, גבריאל גילון, שחר אהרוני, מיקי גרוס, ודים בלובשטיין, יעקבה קאופמן
        עמ' 257-261

        נייר עמדה זה מציג את עמדת האיגוד הישראלי לאורולוגיה בנושא צנתור לסירוגין (CIC) לכלל הרופאים והאחיות. נייר העמדה מבוסס על ניירות עמדה וקווים מנחים של איגודים מקצועיים בעולם וספרות מקצועית, והותאם לפעילות הרפואית בישראל. CIC מותווה לטיפול בהפרעת התרוקנות (זמנית/קבועה) המתבטאת בשארית שתן גדולה או אצירת שתן וסיבוכים נלווים. קיימות הוריות נגד CIC (נפח והיענות נמוכים של שלפוחית השתן, פצע לחץ או זיהום חיצוני בשופכה, הפרעה אנטומית, תפקודית או קוגניטיבית שאינה מאפשרת CIC, דימום נשנה בשתן או מהשופכה, כאב בשופכה שאינו מאפשר העברת צנתר בצורה תדירה וחוסר רצון של המטופל לבצעCIC בעצמו או על ידי אדם אחר). קיימות החלופות לביצוע CIC (צנתר על חיקי קבוע, צנתר שופכה קבוע הטיית דרכי השתן, ספימכטרוטומיה).

        הוועדה ממליצה לפני תחילת CIC לבדוק את כושרו של המטופל לבצע CIC ואת יכולתו לדבוק בלוח זמנים קבוע מראש. מומלץ לבצע את ה-CIC במרווחי זמן קבועים במשך היום. בעת ההדרכה ובשלבים הראשונים של ה-CIC, מומלץ לצנתר כל 6-4 שעות ביממה כדי להעריך את נפח השלפוחית בהפרשי זמנים אלו (נפח השתן בכל צנתור). מומלץ לנהל רישום נפחי שתייה, השתנה עצמית ונפחי הצנתור לצורך התאמה ותזמון ה-CIC. כאשר נפחי השתן בצנתור עולים על 500-400 סמ"ק, מומלץ לצמצם את מרווחי הזמן בין הצנתורים. יש להתחשב בנפחי השתייה ולהתאימה לצורכי המטופל. בקביעת מספר הצנתורים יש לקחת בחשבון גורמים נוספים כגון יכולת המטופל להתרוקנות עצמית, קיבולת השלפוחית וגם משתנים אורודינמיים שונים. מספר הצנתורים יכול להשתנות בהתאם למשתנים שצוינו לעיל.

        במצבים מסוימים נדרש טיפול בנוסף ל-CIC להקטנת הלחצים בשלפוחית השתן. אם מטופל אינו יכול לבצע CIC בעצמו, ניתן להדריך מטפל או קרוב משפחה לבצע את הפעולה. ביצוע CIC שלא על ידי מטופל עצמו יבוצע באופן עקר. הוועדה תיארה בנייר זה את השיטות והטכניקות לביצוע CIC. לביצוע CIC קיימים גם סיבוכים, כגון זיהומים בדרכי השתן (UTI), נזק לשופכה או שלפוחית השתן. הוועדה מבדילה בין מצב של תרבית שתן חיובית ללא תסמינים (Asymptomatic bacteriuria) לבין הזיהום בדרכי השתן ולכן קובעת שאין לתת טיפול אנטיביוטי מונע ככלל במטופלים המבצעים CIC. טיפול אנטיביוטי יינתן רק במקרים של UTI בלבד. הוועדה ממליצה לערב צוות רפואי, צוות סיעודי, צוות רווחה, בני משפחתו של המטופל ומטפלים ישירים לצורך שיפור איכות חיי המטופל המבצע CIC. נדרש מעקב ארוך טווח לאבחון סיבוכי CIC ומחלת הרקע הבסיסית שהובילה לצורך בביצוע הצנתורים. בדיקות מעקב שונות מבוצעות בהתאם למחלת הבסיס, לסיבוכים שהופיעו או לשינוי בתסמיני המטופל.

        קיימים צנתרים שונים; הוועדה ממליצה להימנע משימוש בצנתרים רב-פעמיים ולהעדיף התקנת צנתרים חד פעמיים. יש להשתמש בסיכוך מקדים לפני השימוש בצנתרים ללא ציפוי חיצוני.

        יוני 2009

        אירינה אולנובסקי, פולו סוחוב, זאב ויינר, אלי שחר ועימאד מחול
        עמ'

        אירינה אולנובסקי1, פולו סוחוב1, זאב ויינר2, אלי שחר3, עימאד מחול1

        מחלקות 1פגים וילודים, 2נשים ומיילדות, 3נירולוגיה ילדים, בית חולים מאייר לילדים, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

        מדווח במאמר זה על תאומות זהות (Monochorionic biamniotic). כעוברים, הודגמה בשתיהן הן בסריקת על שמע (Ultrasound) והן בתהודה מגנטית (MRI) עדות להרחבה דו צדדית של חדרי המוח. כמו כן, בסריקת על שמע של המוח לאחר הלידה, הודגמה בשתי התאומות הרחבה זהה דו צדדית של חדרי המוח הצדדיים (Lateral). הזהות בבדיקת דימות של המוח נשמרה ללא שינוי גם בהמשך המעקב. למיטב ידיעתם של המחברים, זהו הדיווח הראשון על הרחבה זהה של חדרי המוח בתאומות זהות. הנחת המחברים היא, כי המקור למִמצאים הזהים הללו בתאומות הזהות הוא גנטי. אם וכאשר ידווח בעתיד על מקרים נוספים של הרחבה זהה של חדרי המוח בתאומים זהים, אזי יוכל המִמצא של הרחבת חדרי המוח להתווסף לרשימת מִמצאים זהים במערכת העצבים המרכזית, שכבר דווח עליהם בעבר בתאומים זהים.

        מאי 2007

        אלכסנדר שפלר1, אנדריי גרמיצקי2 , מיכאל ויינריב1, גיורא טיקוצ'ינסקי1 , משה שלו1 , סנטיאגו ריכטר1, נחום ארליך2, איוון שוורץ3, אילן ליבוביץ1
        עמ'

        אלכסנדר שפלר1, אנדריי גרמיצקי2 , מיכאל ויינריב1, גיורא טיקוצ'ינסקי1, משה שלו1, סנטיאגו ריכטר1, נחום ארליך2, איוון שוורץ3, אילן ליבוביץ1

        1המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, 2המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי הלל יפה חדרה, 3יח' הטראומה, המח' לכירורגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

        הגישה המסורתית לטיפול בחבלות חודרות בכיליה היא ניתוח. בשנים האחרונות, בעקבות ההצלחה בטיפול שמרני בחבלות כיליה קהות, חל שינוי הדרגתי בגישה הטיפולית גם בחבלות חודרות, עם נטייה לטיפול שמרני בחולים נבחרים. בסיפרות הרפואית בישראל חסר מידע אודות פגיעות חודרניות בכיליה והטיפול בהן. לכן ראינו לנכון לנסות ולאפיין את הפגיעות החודרניות בכיליה מניסיוננו ולזהות את הגורמים המשפיעים על הצלחת הטיפול השמרני בחולים אלו.

        נתונים נאספו רטרוספקטיבית מן הרשומות הרפואיות של כל הפצועים שלקו בחבלות חודרות בכיליה בין השנים 1994- 2004. בסך-הכל אותרו 18 פצועים שלקו בפגיעה חודרנית מבודדת בכיליה או כחלק מפגיעה רב-מערכתית בשני מרכזים רפואיים (מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא – 13 חולים ומרכז רפואי הלל-יפה, חדרה – 5 חולים). הנתונים כללו מידע לגבי מנגנון הפגיעה (ירי או פגיעת דקירה), הימצאות דם בשתן, מצב המודינמי, צורך בעירוי-דם, גורל הכיליה, סיבוכים ניתוחיים ובתר-ניתוחיים. חומרת הפגיעה בכיליה דורגה על-פי הסיווג המקובל על-ידי האיגוד האמריקאי לכירורגיה וטראומה. טופלו 18 פצועים עם חבלות חודרניות בכיליה. הגיל הממוצע היה  22.5 שנה (טווח 15-40 שנה). מנגנון החבלה היה פצע דקירה בעשרה ופצע ירייה בשמונה. בתשעה (50%) היו חבלות נילוות שחייבו ניתוח בטן. בעשרה פצועים (55.5%) טופלה הפגיעה הראשונית בכיליה באורח שמרני (ארבעה נזקקו לניתוח בטן לתיקון חבלות נילוות בלי חקירת הכיליה). בכל הפצועים אשר טופלו שמרנית נשתמרה כיליה תיפקודית. בשמונה פצועים (44.5%) טופלה החבלה בכיליה ראשונית בניתוח, ובמחציתם הסתיים המהלך באובדן הכיליה החבולה. כל הפגיעות בדרגה I-II טופלו שמרנית. כל הפגיעות בדרגה V טופלו בניתוח. בפגיעות בדרגה III טופלו שלושה שמרנית ושניים נותחו. בפגיעות בדרגה IV – מחציתם טופלו שמרנית ומחציתם נותחו. לסיכום, בעבודה זו מדווח על טיפול שמרני מוצלח בחבלות חודרניות בכיליה בעשרה מתוך שמונה-עשר פצועים. נתון זה גבוה מעט מהמדווח בסיפרות. רק חולה אחד מן הקבוצה שטופלה שמרנית נזקק לניתוח לתיקון הכיליה בשלב מאוחר יותר, ובכל החולים נשתמרה כיליה מתפקדת. מחצית מן החולים שנותחו ראשונית איבדו את הכיליה החבולה. טיפול שמרני מהווה אפשרות ממשית למרבית החבלות החודרניות הקלות ובחולים נבחרים עם חבלות חודרניות בדרגה III ו- IV  אשר מבטיחה שימור מרבי של תיפקוד הכיליה הפגועה, ללא סיבוכים משמעותיים.

         

         

         

         

         

        ינואר 2006

        מיכאל ויינריב, אדוארד זליקובסקי, נחום ארליך, איגור אידלברג, יעקב קנטי ואילן ליבוביץ
        עמ'

        מיכאל ויינריב1, אדוארד זליקובסקי2, נחום ארליך2, איגור אידלברג3, יעקב קנטי3, אילן ליבוביץ1

         

        המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר1, כפר-סבא המסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב, מרכז רפואי הלל יפה2, חדרה, המסונף לפקולטה לרפואה, טכניון, מרכז רפואי סורוקה3, באר-שבע, המסונף לפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון

         

        סרטן שלפוחית-השתן בישראל הוא המחלה השלישית-רביעית בשכיחותה בקרב האוכלוסייה הכללית.  האוכלוסייה הערבית בישראל מהווה קבוצה אתנית הנבדלת מכלל האוכלוסייה היהודית מבחינה גנטית, גיאוגרפית, חברתית וכלכלית. היא בעלת אורח-חיים שונה, וחשופה לגורמים תזונתיים וסביבתיים שונים. 

        המטרה במאמר הנוכחי היא לדווח על האפידמיולוגיה ומהלך הטיפול בחולים בסרטן אפיתל המעבר של שלפוחית-השתן (TCC) (להלן סאמש"ש)1 באוכלוסייה הערבית שבטיפול במוסדותינו.

        לשם כך נערך מחקר רב-מרכזי, רטרוספקטיבי, שכלל איסוף מידע על כל חולי סאמש"ש ממוצא ערבי שטופלו במרכזים הרפואיים מאיר (33 חולים), הלל יפה (31 חולים) וסורוקה (36 חולים) במשך השנים 1993-2003. המדדים שנבחנו כללו גיל, מין, גורמי סיכון לסאמש"ש, גיל בעת ההופעה הראשונה של סאמש"ש, פתולוגיה בעת האיבחון והתקדמות המחלה, מספר הישנויות השאת, אופן הטיפול במחלה ומצב החולה.

         

        מתוך 1638 ניתוחי TURBT שנערכו בשלושת המרכזים הרפואיים הללו, אותרו 100 ערבים עם סאמש"ש (6.1%). מעקב הממוצע אחרי החולים היה 2.3 שנים. מהם 93% היו גברים ו-7% נשים: יחס גברים לנשים 1:13.4. 91% מן הגברים עישנו לעומת רק 14% מבין הנשים. הגיל הממוצע בעת גילוי המחלה היה 64 שנה, ובנשים אובחן הסאמש"ש בגיל מבוגר מאשר בגברים. שמונים-ושלושה אחוזים (83%) מן החולים אובחנו בשלב שיטחי ו- 17% בשלב מתקדם: T2 (93%), T3-T4 (7%). בקרב 80% מן חולים עם מחלה שטחית לא ניצפתה התקדמות המחלה בתקופת המחקר. התקדמות ממחלה שטחית לפולשנית ניצפתה ב-20% מהחולים עם T1 לעומת 6% מהחולים עם Ta. עשרים-ואחד אחוזים (21%) מהחולים אובחנו בשלב  ,G147% בשלב G2, ו-32% בשלב G3. מהלך המחלה באוכלוסייה הערבית אינו שונה ממהלך המחלה הידוע באוכלוסייה הכללית בישראל או ארה"ב.

         

        לסיכום, תוצאות העבודה הנוכחית מצביעות על שוני באפידמיולוגיה של סאמש"ש בקרב חולים ממוצא ערבי. בעבודה זו מדווח על אפידמיולוגיה שונה בגיל הופעת המחלה, יחס בין נשים וגברים והשפעת העישון כגורם-סיכון משמעותי מאוד להופעת סאמש"ש באוכלוסיית ערביי ישראל.

         

        _________________________________

        1 סאמש"ש – סרטן אפיתל המעבר של שלפוחית-השתן.

        אוגוסט 1999

        דורון זמיר, יוסף ויצמן, נחום ארליך, מרי עמר ופלטיאל ויינר
        עמ'

        Severe Hypercalcemia Due to Renal Transitional Cell Carcinoma

         

        D. Zamir, J. Weizman, N. Erlich, M. Amar, P. Weiner

         

        Depts. of Medicine A, Urology and Pathology, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera

         

        Hypercalcemia is a common metabolic disorder, especially in the elderly. The most common etioloare hyperparathy-roidism or malignancy, most often of the lung, breast, kidney or hematological system. Because hypercalcemia is an uncommon manifestation in urinary tract epithelial tumors, especially those of the renal pelvis, we present a man aged 62 years with hypercalcemia due to renal transitional cell carcinoma.

        אפריל 1999

        דורון זמיר, חן זמיר, שמעון שטורך, מוני ליטמנוביץ' ופלטיאל ויינר
        עמ'

        Acute Malaria in an Israeli Tourist to Kenya

         

        Doron Zamir, Chen Zamir, Shimon Storch, Moni Litmanovich, Paltiel Weiner

         

        Dept. of Internal Medicine A, Hadera Sub-District Health Office and Nephrology Dept. and Intensive Care and Infectious Disease Units, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera

         

        Malaria is 1 of the main causes of death in third world countries. It has become extinct in Israel and imported cases are rare, since most visitors to endemic countries take anti-malarial prophylaxis. We report an Israeli tourist to Kenya infected with falciparum malaria complicated by severe metabolic acidosis, renal failure and adult respiratory distress syndrome. After intensive care treatment this preventable condition improved.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303