תוצאת חיפוש

צבי טף

גולד פטנטים ושירותים פיננסיים (1992) בע"מ, חיפה

עם ההתפתחות האדירה בפעילות המחקר במערכת הבריאות בשני העשורים האחרונים, עלתה חשיבות השאלה למי שייכים אמצאה ופטנטים עליה, ומהי התמורה הכספית המגיעה לממציא על מאמציו בהגעה לאמצאה עובדת. 

הממשלה מצאה מקרים רבים של תוצרי ידע רשומים על שמם של עובדים או בני משפחתם, אשר לעמדתה היו אמורים להיות בבעלות ממשלתית.  הממשלה אף תבעה את חברת אומריקס בסך 500 מיליון ₪ בעניין זה.

לפיכך, המדינה הוציאה הוראות החדשות לעניין ניהול הקניין הרוחני במערכת הבריאות הממשלתית, אשר נכנסו לתוקף בנובמבר 2010.  

מבחינות מסוימות, ההוראות החדשות מחמירות יותר מחוק הפטנטים לגבי הנאת הממציא מפירות עמלו, דהיינו מבחינת בעלות על אמצאות והשימוש בקניין הרוחני, אך חלוקת הרווחים בין העובד למעביד הממשלה, על פי ההוראות החדשות, נדיבה דווקא. 

כדי שתהיינה להוראות תוקף אכיפתי, רצוי ליישם את העקרונות הבאים:

·          על ההוראות להיות מתואמות יותר עם חוק הפטנטים וכן עם הפרשנות שניתנה לחוקים האלה.

·          יש לשאוף להסכמה רבה יותר ולידיעת החוקרים באשר לתנאים המונחים בהוראות, במידת האפשר במסגרת חוזה עבודה מחודש שמפרט היטב את חובות החוקר העדכניות במערכת הבריאות, במיוחד בהקשר של קניין רוחני.

סעיפי החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 ( להלן "החוק") הנוגעים לעניין הבדיקה והאישפוז הכפוי עניינם בתנאים המוקדמים והדווקנים הנדרשים כדי לאשפז אדם בכפייה באופן דחוף או לא דחוף.

סעיפים אלה מאזנים בין זכות היסוד של אדם להיות אדון לגופו, וזכותו לחירות ולכבוד לבין שלום הציבור. המודעות הגוברת לערכי יסוד של חירותו של אדם, כבודו וזכותו להיות אדון לגופו, היא שעמדה בבסיס חקיקת החוק, אשר באיזון בין הסכנה הנשקפת לשלום הציבור אל מול שלילת החירות של חולה הנפש, היטה את מרכז הכובד אל השמירה על כבודו וחירותו של חולה הנפש. הדבר בא לידי ביטוי בתנאים המוקדמים הנדרשים לאישפוז כפוי דחוף, המופיעים בסעיף 6(א) בצירוף סעיף 9(א) לחוק.

מרכיב חשוב בהוצאת ההוראות הכפויות מן הכוח אל הפועל הוא של מבצעי ההוראה שממנה אותם הפסיכיאטר המחוזי על-פי סעיף 14 לחוק לשם ביצוע ההוראות. סעיף זה מפרט את הסמכויות ואת המיסגרת של עבודת מבצעי ההוראה.

במאמר זה נסקרים הליך הוצאת ההוראות הכפויות והגופים המוסמכים להוציאם לפועל, הן בישראל והן בעולם. אנו ביקשנו לבדוק את היישום של ביצוע ההוראות בישראל ולהסיק מסקנות לגבי התהליך כפי שהוא מתקיים היום בפועל.

לשם כך, ננתח תוצאות של סקר רטרוספקטיבי שערכנו  (170=N ) המתבסס על  דוחות של ביצוע הוראות כפויות על-ידי מבצעי הוראה באחד מששת המחוזות בתקופה של שלושה חודשים במהלך שנת 2005. מצאנו כי קרוב למחצית ההוראות (48.3% ) הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה לאחר ביקור יחיד, ולגבי היתר נדרשו שני ביקורים או יותר, במיפגש בין מבצעי ההוראה והמטופל, ב-43% המטופל שיתף פעולה והתלווה למבצעי ההוראה מיידית, וב-58.4% המטופל נלקח לבדיקה או לאישפוז כפוי לאחר הסברים ושכנוע, היה צורך בקריאה והתערבות המשטרה ב-7.2% מהמקרים. בסך-הכל כשני-שלישים (65.3% ) מההוראות הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה, והסיבה העיקרית לאי ביצוע ההוראות הייתה בגלל הקושי באיתור נשוא ההוראה. בקרב 71.7% מהמקרים ההוראה הסתיימה באישפוזו של האדם.

 

משה זוננבליק

האוטונומיה של החולה, קרי זכותו ליטול חלק בקבלת החלטות, מהווה עקרון בסיסי באתיקה הרפואית. הקושי בהפעלתו של עיקרון זה קיים בחולה שאינו בר-שיפוט. בסקר שבוצע בישראל נמצא, כי 50% בלבד מהצאצאים של חולים סופניים ידעו מהן העדפות ההורה במצב סופני לגבי טיפול תומך חיים, וגם אז לא מילאו אחר רצונו. פיתרון לכך ניתן למצוא בכתיבת הוראות רפואיות מקדימות (הר"מ). בארה"ב קיימת משנת 1991 דרישה בחוק, המחייבת מסודות רפואיים ליידע את החולים בעת אישפוזם לאפשרות של כתיבת הר"מ. מהניסיון בנושא בעשור האחרון בארה"ב עולה, כי הציבור הרחב והצוות הרפואי תומכים בכתיבתו של הר"מ, אך רק כ- 20% מהאוכלוסייה אכן מיישמים זאת. מין, גיל, רמת השכלה, מצב כלכלי ודרגת התחלואה נמצאו כגורמים משפיעים באופן ניכר על שיעור הכתיבה של הר"מ. חולים שכתבו הר"מ קיבלו טיפול רפואי פחות תוקפני ובעלות נמוכה יותר. כמו כן, נמצאה העדפה לכתיבת הר"מ ייחודיות. היתרונות בכתיבת הר"מ כוללים מניעת החשש של החולה מקבלת טיפול בלתי רצוי, מתן גיבוי מוסרי ומשפטי לרופא המטפל, מניעת ניגוד גישות תוך-משפחתי ו"מתיחת" האוטונומיה החולה לתקופה שבה לא יוכל להביע את דעתו. הסתייגויות מכתיבת הר"מ כוללות חשש מפגיעה ביחסי חולה-רופא, ומכך שלא ישקפו את רצונו העכשווי של החולה, ובעקבות זאת להוביל להחלטה על המתת חסד. מהניסיון שנלמד בארה"ב נראה, כי יש לצדד בכתיבת הר"מ גם בישראל, עולם תוך התייחסות לסוגיות מוסר דתיות ייחודיות, המשקפות את העקרונות היהודיים.

Influence of Warning Labels on Medicines and Physicians' Orders on Patient Behavior

Yehuda Limony, Pesah Shwarzman

Child Health Center of Kupat Holim Klalit, Kiryat Gat and Dept. of Family Medicine, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Compliance of 40 mothers with a warning label, "for external use," on a medicine package was checked in a survey in a primary care clinic for children. We also checked parents' attitudes to giving a medicine to their child when instructions given by the physician or by a friend contradicted the printed warning on the label. All mothers who were told that the medicine was recommended by their physicians accepted the recommendation without hesitation. Another group included 20 mothers who were told that the medicine was recommended by a friend. 9 of 20 mothers in this group refused to use the medicine. Talking with the nurse about the potential risk of medicine in general, some mothers, after second thought, refused to give the medicine to their child. At the end, 65% of recommendations made by a friend were rejected by mothers as compared to only 15% of the physicians' recommendations.

35 of 40 mothers (87%) understood the meaning of the warning label, but only 13 (32%) had noticed it at all. We conclude that patients may accept their physicians' recommendation to use a medicine despite a contradictory warning label much more readily than when it was recommended by a friend. Therefore, any intervention program intended to promote a more cautious use of medicines should include not only the explanations of the various warning labels but should also promote a change in the patient's behavior to a more active search for warning labels.