תוצאת חיפוש

דניאל שם טוב^2,1, שבתאי לויט³, חיים מהל⁴, אנטולי מרגוליס⁵, אבי לוי^2,1, אלכס לבנטל²

¹משרד הבריאות, המחלקה לשחפת ואיידס, ²משרד הבריאות, שירותי בריאות הציבור, ³מרכז מתדון ירושלים - ממ"י, ⁴הרשות הלאומית למלחמה בסמים, ⁵משרד הבריאות, המחלקה להתמכרויות

צורכי סמים בהזרקה (צסב"ה)¹ (Injecting Drug Users – IDU) הם אוכלוסייה קשת יישוג. מטרות הטיפול בהם כוללות הפחתת גורמי-הסיכון מצריכת סמים, או הובלתם לגמילה מוחלטת או לטיפול מייצב בתרופות בתחליפי סם. כאשר IDU אינם בשלים לגמילה, הם מכוונים לתוכנית החלפת מזרקיםSyringe Exchange Programs (SEP). מטרת ה-SEP היא למזער נזקים של הדבקות בנגיפים המועברים בדם: HIV ודלקות כבד נגיפיות (HBV, HCV).

במאמר זה מוגדרות הסוגיות הנוגעות למזעור הנזקים, נדונים הלבטים ותוצאות תוכניות בעולם, ומדווח על הניסיון בנושא בישראל. כמו-כן, מדווח על הסיפרות בעולם ועל ניסיוננו בפיתוח הפרויקט (SEP).

במאמר זה מדווח על אסכולת השיקום (החותרת להינזרות מלאה מסמים), על אסכולת מיזעור הנזק (המתייחסת לתופעת ההתמכרות כמחלה כרונית), ועל הרצף האפשרי בין שתי האסכולות. כמו-כן, מדווח בזאת על אפידמיולוגיה של צריכת סמים בהזרקה בעולם, על התפרצות מחלת האיידס בעולם, ועל עקרונות והערכת תוכניות ה-SEP בעולם. נדונות במאמר זה השאלות הבאות: 1) האם התוכניות שינו את הרגלי צריכת סמים והתנהגויות מסכנות חיים, והעלו את רמת הצריכה בהזרקה? 2) האם התוכניות השפיעו על רמת ההידבקות ב-HIV או בנגיפים של דלקות כבד? 3) האם התוכניות גרמו לעלייה בשיעור הפשיעה?

כמו-כן, מדווח על צריכת סמים בישראל והדבקה ב-HIV. לבסוף, מדווח על התוצאות הראשוניות של תוכנית החלוץ בישראל בין השנים 2004-2005, שבה השתתפו 462 צסב"ה.

לסיכום, בהתייחס לקשיים הקיימים באוכלוסיית המזריקים, ברוב המאמרים מודגשת חשיבותן של תוכניות SEP באוכלוסיית קצה זו, ולפעמים גם  יעילותן במניעת הדבקה. בישראל מתקיימת תוכנית חלוץ להחלפת מזרקים מסוף שנת 2003. התוכנית הורחבה בהדרגתיות לשלוש ערים, ומתוכננת השלמת הערכה כוללת של התוכנית.

____________________________

¹צסב"ה – צורכי סמים בהזרקה.

זהר מור^{1, 3}, דניאל שם טוב^{1, 3}, גליה הילדסהימר², אלכס לבנטל³

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ³שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

היחס הציבורי לתיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (להלן איידס) חורג מזה השמור למחלות אחרות, והביטוי לכך הוא פחד מופרז מהמחלה, מהחולים ומנשאי הנגיף. למרות ההתקדמות הטכנולוגית, עדין חסרה הלימה בין אמצעי הטיפול לבין הקבלה החברתית של החולים. בהיעדר הסכמה ציבורית ביחס להתמודדות עם המחלה, מועצמות בעיות אתיות ומשפטיות.

במאמר הנוכחי נדונים האחריות האישית של נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (להלן נשא HIV) למניעת הדבקת בני-זוגו למין והיקף החובה המוטלת על הרשויות לצימצום מעגל ההדבקה.

זיהוי הנשאים מאפשר התחלת טיפול בשלב מוקדם והדרכתם לנקיטת אמצעי הגנה למנוע הדבקות נוספות. אולם, נשא HIV הכומס את הסוד הרפואי אודות מצבו משותפיו למין מציב אתגר בפני המערכת הרפואית. במאמר מפורטת מערכת ההגנות המשפטיות שעליה נשען נשא HIV סרבן, הכוללת את דיני הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו וזכויות החולה. עוד נבחן במאמר כיצד נשמר האינטרס של השמירה על בריאות הציבור בפני הדבקות נוספות.

צוות רפואי, המתרשם שנשא HIV מתרשל בנקיטת הצעדים הנחוצים למניעת הדבקה, רשאי להפנות את המקרה להכרעת ועדת אתיקה, המוסמכת לאשר את יידועם של אלו העלולים להידבק.

ראוי להסתמך על עיקרון המידתיות ולבחון את מהות היחסים המיניים בין בני-הזוג: יחסים מזדמנים מחייבים גילוי אחריות, גם אם ברמה שונה, משני הצדדים; לעומת זאת, ביחסי-מין המתקיימים באופן מונוגמי וקבוע, האחריות למניעת הדבקה מוטלת על נשא ה-HIV, לנוכח החשש שללא הגילוי של הנשא לגבי מצבו הרפואי, עלול השותף הבריא להיחשף לנגיף, תוך ניצול לרעה של האמון הקיים. במקרה האחרון, קיימת הצדקה אתית להפר את זכותו לסודיות רפואית של נשא ה-HIV  וליידע את בן-זוגו בדבר אפשרות חשיפתו לנגיף. עוד מומחש במאמר, כיצד ההקפדה היתירה על זכויות נשאי HIV מקדמת את אינטרס הגנת בריאות הציבור במניעת התפשטות מחלת האיידס.

זהר מור¹, דניאל שם טוב¹, נירית פסח², דורית ניצן-קלוסקי^{4, 3}

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ²השירות הארצי לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות, ³שירות המזון והתזונה, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מספר הנשים שהן נשאיות של נגיף הכשל החיסוני הנרכש, ה-HIV, נמצא במגמת עלייה. הסיכון להעברת הנגיף לילוד נע בין 15%-40% במדינות המתפתחות ובין 15%-25% במדינות המערב. בישראל חיים כיום 90 ילדים עד גיל 12 שנה כשהם נשאי הנגיף, ובין השנים 2001-2003 נולדו בישראל בממוצע 29 ילדים בשנה לאמהות נשאיות.

טיפול משולב כנגד נגיף ה-HIV במהלך ההריון והלידה, הכולל לפחותZidovudine  (AZT, ZDV)  והמשך טיפול דומה בילוד למשך 6 שבועות, מצמצם את הסיכון להעברה האנכית פי שלושה. הימנעות מהנקה והזנת הילוד בתרכובות מזון לילדים (תמ"לים) מפחיתה את אפשרות העברת הנגיף לכדי 1%-2% מכלל ילודים אלו.

נמצא, כי ככל שמועד ההדבקה של האם סמוך ללידה, כך עולה הסיכון להעברה אנכית של הנגיף, ונאמד ב-3.2 ל-100 שנות יילוד. נגיף הכשל החיסוני הנרכש, הנמצא בחלב האם, עלול לחדור מבעד רירית מערכת העיכול של הילוד ומשם לדמו. הסבירות לכך עולה בעת זיהום מערכת העיכול, נוכחות נגעי עור על-גבי השד, ובהתאם לכמות הנגיף בנוזל התוך והחוץ-תאי של האם. נמצא כי שליש מהילודים היונקים רכשו את הנגיף לאחר מועד לידתם.

מקורן של מרבית האמהות החיות עם הנגיף היולדות בישראל במדינות אנדמיות למחלה. מאחר שההנקה היא החלופה הנבחרת בחברות מסורתיות, הרי שהעדפת ההזנה בתמ"לים על-פני הנקה היא ייחודית במקרה זה, ונשקלת מול הוויתור על הסגולות התזונתיות הייחודיות בחלב האם. ראוי שההמלצה לתת תמ"ל תשולב בטיפול כולל באם, ותלווה בהדרכה, מעקב רפואי אחרי הילוד ואימו, טיפול בתרופות בתרופות והתערבות פסיכו-חברתית במידת הצורך. יתירה מזו, המעקב אחר התינוק עשוי לחזק גם את הקשר בין מרכז האיידס לבין האם ולשאר בני המשפחה.

אלכס לבנטל¹, יצחק ברלוביץ², דניאל שם טוב^1,3

¹שרותי בריאות הציבור, ²המשנה למנכ"ל , ³המחלקה לשחפת ואיידס, משרד הבריאות, ירושלים

התופעה העולמית של הגירה ממדינות מתפתחות לצורך עבודה החלה בישראל בשנת 1993, השנה בה הותר למעסיקים להעסיק עובדים זרים. היום, בשנת 2003, מגיע מספרם של העובדים הזרים לכרבע מיליון בני-אדם, רובם ללא אשרות עבודה.

המטרה במאמר להלן היא לדווח לראשונה מנקודת מבטה של מערכת הבריאות על ההיבטים הקשורים לשהות מהגרי העבודה בישראל ועל שירותי הבריאות שסופקו להם, תוך התלבטות בין האסטרטגיות של הכלה להדרה.

המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף הראשון שהתמודד עם נוכחותם של מהגרי עבודה בישראל; הוא קבע כי הם זכאים לקבל מילגה חודשית או פיצויים במקרה של תאונת עבודה או היפגעות בפעולות איבה. מערכת הבריאות הכילה בתוכה בשלבים את מהגרי העבודה עם האשרות, עד לחקיקת פרק הבריאות ב"חוק העובדים הזרים" (העסקה שלא כדין) בשנת 2000. בחוק מודגשת חובת המעביד לספק למהגרי העבודה בעלי האשרות ביטוח בריאות באמצעות חברות ביטוח פרטיות. כמו-כן, סל השירותים לו זכאים העובדים הזרים על-פי חוק ביטוח ממלכתי, כמעט זהה לזה שזכאים לו תושבי ישראל.

בחלקו השני של המאמר נדונה התמודדות מערכת הבריאות עם אספקת שירותים למהגרי עבודה ללא אשרות שהייה, כולל עובדים המתגוררים בישראל עם בני-משפחותיהם. במאמר מוצגת הכל חלקית בשלבים, המתבטאת במתן השירותים הבאים: שירות מונע לילדים ולנשים הרות, אפשרות לבטח את ילדיהם ב"קופת חולים מאוחדת" תמורת תשלום חודשי, שירות רפואי אמבולטורי במירפאה המנוהלת בהתנדבות על-ידי העמותה לרופאים לזכויות האדם בתל-אביב, טיפול חינם בנושאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV), בנשים הרות ולאחר הלידה, או בחולי שחפת ובמגעי שחפת, טיפול במירפאות למחלות המועברות במגע מיני ואפשרות לרכישת מסיכות מגן במלחמה בעיראק, שיושמה במארס 2003.
 

דניאל שם טוב, אלכס לבנטל, יצחק ברלוביץ ודניאל ויילר-רבאל

מראשית שנת 1997 פועלת בישראל תוכנית לאומית למיגור השחפת, הבאה לתת מענה לעלייה בתחלואה במחלה, בעיקר בשל עלייה והגירה ממדינות אנדמיות לשחפת. התוכניות מבוססת על הנחיות אירגון הבריאות העולמי. יישום התכנית התאפשר הודות לצעדים חוקתיים, מנהליים והקצאת תקציבים ייעודיים, ביוזמת משרד הבריאות ובתיאום עם קופות החולים.

המטרה במאמר זה היא לדווח על התוכנית הלאומית החדשה בהיבט הכולל – הן התיאורטי והן המעשי. עיקר התוכנית הוא טיפול בהשגחה ישירה (DOT - Directly Observed Therapy) והוא מרוכז בתישעה מרכזים אזוריים בפיקוח מלא של משרד הבריאות. ריכוז יוצר מסות קריטיות של חולים ומאפשר, לפיכך, את ההשקעה עתירת העבודה הכרוכה בטיפול בהשגחה ישירה, בעלות-תועלת סבירה. הטיפול היומיומי נעשה במיסגרת מירפאות הקהילה ובפיקוח לשכות הבריאות. כשנדרש אישפוז – מצב נדיר במיסגרת התוכנית החדשה – ניתן לבצעו בשתי מחלקות ייעודיות המצוידות באמצעי בידוד מודרניים. שירותי המעבדה מרוכזים אף הם בשתי מעבדות ארציות, המספקות בדיקות רגישות לתרופות תוך זמן קצוב. החיוב בעד שירותים אלה נעשה על-פי תימחור גלובלי, לפי סיווג החולה על-פי קביעת קופות-החולים, ללא צורך בטופסי 17. כמו-כן, הוקמה מערכת ניטור ובקרה על-ידי המחלקה לשחפת ולאיידס במשרד הבריאות, על-מנת להערכיך את מימוש התוכנית הלכה למעשה.

במהלך השנתיים הראשונות להפעלת התוכנית, תועדה עלייה בשיעור חולי השחפת המסיימים את הטיפול מ-54% ל-93%.

דניאל שם טוב, אלכס לבנטל ודניאל ויילר-רבאל

בעשור האחרון חזרה השחפת להיות מחלה רבת היקף ברחבי העולם ובישראל, ונודעת חשיבות לעובדה זו, בעיקר בשל השלכותיה על בריאות הציבור. בשנת 1993 הוכרזה מחלת השחפת על ידי אירגון הבריאות העולמי, כ"מצב חירום חובק עולם", ובשנת 1996 קבע משרד הבריאות בישראל, על פי פקודת בריאות העם, כי שחפת היא מחלה מידבקת ומסוכנת.

המטרה במאמר זה היא להביא בפני הרופאים בישראל מידע אפידמיולוגי עדכני על התחלואה במחלת השחפת בישראל, תוך סקירת ההיבט הבינלאומי, כולל דגש על נתונים משמעותיים, היכולים להיות מיושמים במערכת קבלת ההחלטות הקליניות.

הנתונים נלקחו מהמאגר האפידמיולוגי בישראל. נתונים אלה מתקבלים מניטור שוטף של חולי שחפת, המיושם על ידי המחלקה לשחפת ואיידס במשרד הבריאות. נתונים ממקורות בינלאומיים אחרים מצוטטים בגוף המאמר.

בתוצאות הודגם, שהתחלואה בשחפת בישראל נגרמת בראש וראשונה עקב היותה מדינת עלייה והגירה. קרוב ל-90% מהחולים נולדו מחוץ לישראל ו-65% מכלל החולים הם עולים חדשים. בניתוח היארעות מחלת השחפת בין השנים 1989-1996, על-פי שנת העלייה לישראל, הודגמו שיעורי תחלואה גבוהים של חולים בקרב עולים מברית המועצות לשעבר – בין 38-172 לכל 100,000 בני-אדם. לעומת זאת, ניצפתה באותן שנים היארעות של 4/100,000 בלבד בחולי שחפת חדשים בקרב התושבים הוותיקים של ישראל, בין שנולדו בה או חיו בישראל במשך חמש שנים לפחות. 80% מהתחלואה בשחפת היא בריאות, וחלה עלייה בשיעור התחלואה משחפת העמידה לתרופות: כ-20% מבידודי חיידק Mycobacterium tuberculosis היו עמדיים לפחות לתרופה אחת, וכ-8% היו עמידים לריפמפין ואיזונאיזיד, דהיינו עמידות רב-תרופתית (multi-drug resistance). התחלואה בשחפת הקשורה למחלת האיידס עלתה בעשור האחרון, בשל הגעת מהגרים ועולים מאפריקה דרומית לסהרה. בניגוד לתחושה הרווחת בקרב הציבור הרחב, מספר חולי השחפת מקרב תושבים זרים החיים בישראל, עדיין נמוך (לדוגמה, 7.6% מכלל החולים בשחפת עליהם דווח בשנת 1998).

לסיכום, הרופא הקלינאי צפוי לאבחן את מחלת השחפת אצל עולה או מהגר שהגיע לאחרונה לישראל. בשל האופי הבלתי-סגולי של התסמינים המוקדמים של המחלה, והמאמצים האיבחוניים (שעלותם גבוהה והם מצריכים כוח-אדם רב ומיומן), מן הצורך להביא בחשבון את העובדה שקיים חדש לתחלואה בשחפת בקרב מספר קבוצות באוכלוסייה. יתר-על-כן, נתונים אפידמיולוגיים אלה חייבים להיות סיבה מספקת לקביעת מדיניות לאומית לפיקוח, איתור וטיפול בחולי השחפת, שעליהם ידווח במאמר הבא.