תוצאת חיפוש

דינה לב-שלוש (1), פאני ספרבר (1), אנדריאה גת (2), יוסף קלאוזנר (2), מרדכי גוטמן (3)

(1) המח' לכירורגיה ב', המכון לממוגרפיה, (2) והמכון לפתולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (3) המח' לכירורגיה א', בית-חולים מאיר, כפר-סבא

מחלת פג'ט, המהווה 0.5%-4.0% מכלל שאתות השד, דווחה לראשונה לפני כ-130 שנה. היא מתבטאת בתיפרחת אקזמטואידית בעור הפיטמה והעטרה, המלווה בהתהוות של שאת ממאירה בשד. עקב המראה הטב, בנשים רבות מאובחנת המחלה עד שישה חודשים בממוצע ממועד התהוותה.

קיימות שתי תיאוריות המנסות להסביר את מהות המחלה. האחת, 'האפידרמוטרופית', שבבסיסה ההנחה כי תאי הפג'ט הם תאים ממאירים הנודדים אל עור הפיטמה דרך צינוריות החלב, והשנייה מתבססת על ההנחה שחלה השתנות ממאירה מקומית של קרטינוציטים ההופכים לתאים דוקליים ממאירים.

בחמישים אחוזים מהחולות קיימת שאת נוספת בשד, לרוב במרחק של כ-2 ס"מ מהפיטמה. הפרוגנוזה נקבעת על-פי השאת הנלווית בשד; זו לרוב פולשנית עם שיעור גבוה של התפשטות לקישריות-הלימפה של בית-השחי. מחלת פג'ט המתבטאת בנגע בעור בלבד נושאת פרוגנוזה טובה, בדומה לשאת לא פולשנית של השד (DCID).

הטיפול בחולות פג'ט שנוי במחלוקת; בעוד שבעבר היה הטיפול הבלעדי כריתת שד, הרי שכיום, בעידן שבו מבוצע שימור השד ב-85% מהלוקות בסרטן שד פולשני, יש מקום לניסיון לשמר את השד גם בחולות פג'ט. הגורם הקובע את הצלחת שימור השד הוא זיהויה ואיפיונה של השאת הנלווית הפולשנית בשד.

אנדרי קידר דינה לב-שלוש, ענת רביד, יוסף קלאוזנר, גדעון גולדמן, מיכה רבאו

היח' לכירורגיה של הכרכשת והחלחולת, המח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הניתוח לכריתת שאתות החלחולת (rectum) התיכונה והתחתונה מתאפיין בשנים האחרונות ביכולת לבצע השקה נמוכה, תוך שימור המשכיות מערכת-העיכול וסוגרי פי-הטבעת (anal sphinchers). גישה ניתוחית זו חוסכת פיום קבוע של הכרכשת. אלא שחלק ניכר מחולים אלו לוקים בצאיות מרובות, בתכיפות ואי-נקיטה בדרגות חומרה שונות. לשיפור תוצאות תיפקוד אלו פותחה שיטה שבה נבנה מיכל המיועד לכרכשת (להלן מיכל כרכשתי=מ"כ).

המטרה בעבודתנו היתה להשוות את תוצאות הניתוח בין חולים שעברו שיחזור של מערכת העיכול באמצעות מ"כ לבין חולים שבוצעה בהם השקה ישירה (ה"י).

לשם כך נסקרו רטרוספקטיבית גיליונות האישפוז ומירפאות המעקב של חולים שאושפזו במחלקתנו בין השנים 1994-2001 ועברו כריתה נמוכה של החלחולת עם שיחזור באמצעות מ"כ או ה"י. בנוסף לכך, מילאו החולים שאלון עדכני לגבי השלכות הניתוח על תיפקוד הכרכשת והחלחולת.

נמצא כי 39 חולים עברו כריתה קדמית ומ"כ ו-42 עברו ה"י. משך המעקב הממוצע היה 31 חודשים. תדירות צאיות ממוצעת הייתה 4.2 ו-6 פעמים ביממה בקבוצות המ"כ והה"י, בהתאמה. ממוצע הצאיות הליליות היה 0.4 פעם לעומת 1.5, בהתאמה. דירוג כושר הנקיטה היה למעלה מ-4 (מתוך 5) ב-72% מהמנותחים בגישת מ"כ לעומת 51% מהמנותחים בגישת ה"י.

לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות במשך האישפוז לאחר הניתוח ובשיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים.

מכאן הסקנו, כי תוצאות התיפקוד לאחר כריתה קדמית נמוכה של החלחולת במישלב עם יצירת מ"כ נטו להיות טובות יותר לעומת ה"י בלבד, לנוכח דיווחים קודמים שאוששו גם בעבודתנו, הופכת שיטה זו בהדרגה לשיטת הבחירה בשיחזור המשכיות המעי לאחר כריתה נמוכה של החלחולת.

דינה לב שלוש, עמיקם סולד, יוסף קלאוזנר

המח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, ת"א

כריתת הטוחה (adrenalectomy) היא ניתוח הבחירה בחולים עם שאתות מפרישות הורמונים או בחולים שמתעורר חשד לגביהם כי הם לוקים בשאת ממארת. ניתוח הוא טיפול יעיל, המביא לריפוי התחלואה המטבולית ולשיפור ביתר-לחץ-הדם הנילווה למרבית השאתות הפעילות. ניתוח הוא גם הטיפול היחיד העשוי לרפא חולים עם שאת ראשונית של הטוחה והקליפה (primary adrenocortical tumor). יחד עם זאת, כריתת הטוחה נחשבת בעיני רופאים רבים כניתוח מסובך, הכרוך בסיכונים מרובים ואף עלול לגרום למוות.

המטרה במאמר זה היא לדווח על נסיוננו בטיפול בחולים עם שאתות בטוחה.

במהלך 10 שנים נותחו 96 חולים עם מגוון שאתות של הטוחה. ארבעים ותשעה נותחו בעקבות איבחון קדם-ניתוחי של שאת מפרישת הורמונים, ואילו 38 נותחו בשל חשד לשאת ממאירה. הסימנים והתסמינים שהובילו  לקביעת האבחנה היו מגוונים ונמצאו במיתאם עם סוג המחלה. עשרים-וחמישה מהחולים היו אי-תסמיניים, והשאת אובחנה באופן אקראי באמצעי דימות.

סך הכל בוצעו 97 כריתות של הטוחה – 48 מימין, 47 משמאל ו-1 דו-צדדית. שישים-ושלושה חולים נותחו בגישה פתוחה ו-33 בגישה לאפרוסקופית. שיעור המעבר לניתוח לאפרוסקופי פתוח היה 3% (חולה 1). משך ניתוח ממוצע הוא 140 דקות בגישה פתוחה ו-120 דקות בניתוח לאפרוסקופי. לא ניצפתה כל תמותה ניתוחית או בתר-ניתוחית. סיבוכים התהוות בקרב 23% מהחולים, ואלו שנותחו בגישה הפתוחה לקו בשיעור גבוה יותר של סיבוכים בהשוואה לגישה הלאפרוסקופית (30% לעומת 12%, בהתאמה). על-פי התוצאות הסופיות נמצאו 61 שאתות אנדוקריניות, 27 שאתות ממאירות מתוכן 14 שאתות ראשוניות ממאירות של הטוחה) ו-8 שאתות טבות (benign tumors).

מתוצאות המחקר עולה, כי כריתת הטוחה היא ניתוח בטוח ויעיל. כמו-כן הגישה הלאפרוסקופית מהווה תוספת חשובה, והופכת לניתוח הבחירה בחולים עם שאתות קטנות וטבות.

Severe Heat Stroke in an Intensive Care Unit

Amir Halkin, Dina Lev, Oded Szold, Philip Bidermann, Sarah Bulocnic, Pinchas Halpern, Patrick Sorkine

Depts. of Medicine and Surgery, and Intensive Care Unit, Tel Aviv Medical Center

During the August 1998 heat wave in Tel Aviv we admitted many patients for acute heat-related illness; 6 had severe heat stroke and were admitted in critical condition. We describe their clinical courses during the first 5 days of hospitalization, including response to treatment and implications for future management of this disorder.

The mean APACHE II score of the 6 was 30±3.5 and mean Glasgow Coma Scale rating 3.5±0.5; they were in hypovolemic shock and respiratory failure, necessitating mechanical ventilation. Despite early effective therapy (core temperature in all was reduced to less than 398C in less than 1 hour), there was 1 death (mortality 15%) and 4 required further intensive care for life-threatening multiple organ failure.

During severe heat waves a significant number of referrals for acute heat-related illness must be anticipated, possibly overwhelming admission capacity of regional intensive-care units. Severe heat stroke complicated by multi-organ failure is not necessarily related to prior physical activity. Although important in determining prognosis, early treatment does not prevent severe complications. Mechanisms regulating body heat may remain disturbed for days following early treatment and apparent stabilization, mandating continued hospitalization.

Treatment of Retroperitoneal Sarcoma

Dina Lev-Chelouche, Subhi Abu-Abeid, Mordechai Gutman, Yoram Kluger, Moshe Michovitch, Isaac Meller, Moshe Inbar, Joseph M. Klausner

Depts. of Surgery B, Orthopedic Oncology and Oncology, Tel Aviv - Sourasky Medical Center (Affiliated with Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University)

Soft tissue sarcomas are exceedingly rare, making up less than 1% of all solid malignancies. In the retroperitoneum, they tend to be large when diagnosed and are a therapeutic challenge to the surgical oncologist. Our experience with 51 patients with retroperitoneal sarcomas operated on during the past 4 years is presented. 37 were primary and 26 presented as recurrent tumors. The group included many different histological sub-types, the majority being high grade tumors.

Complete resection was achieved in 84%, necessitating extensive surgery, but was not possible in 8 patients (16%) who underwent partial resection or biopsy only. There was 1 perioperative fatality (2%). 18 (35%) suffered complications, all of which were reversible. The estimated 5-year survival in the complete resection group is 40%, while none of those who underwent partial resection survived more than 2 years. There was significantly better survival in patients with primary, low grade sarcomas which were smaller than 8 cm, compared to those with high-grade, recurrent sarcomas larger than 8 cm. Local recurrence developed in 8 patients of the complete resection group (18%), 2 months to 3 years after surgery.

These data show that despite the concept of retroperitoneal sarcomas as being aggressive, invasive tumors with a poor prognosis, the prognosis is not unusually bad. With proper surgical technique, resectability may be high, with improved overall survival.