תוצאת חיפוש

הקדמה: נפילות הן תופעה שמתרחשת באוכלוסיית הקשישים וגורמות לא פעם לשבר בקטע המקורב של עצם הירך. הסיבות לאותן נפילות הן מרובות.

מטרות: לבדוק אילו מחלות עיניים שכיחות בקרב אותם מטופלים שנפלו ושברו את המקטע המקורב של עצם הירך, והאם קיימת השפעה לאי הרכבת משקפיים על היארעות הנפילות.

שיטות מחקר: נסקרו 100 חולים, מהם 37 גברים ו-63 נשים שנפלו ושברו את הקטע המקורב של עצם הירך, נותחו והופנו לטיפול במחלקה לשיקום כללי. הגיל הממוצע של החולים עמד על 78.2 +8.4 שנים והמשקל הממוצע עמד על 69 +14.4 ק"ג. כל החולים נבדקו על ידי רופא עיניים על מנת לאתר מחלות קיימות בעיניים.

תוצאות: 67% בלבד מבין הנסקרים (67) סבלו ממחלות בעיניים. מבין 67 החולים, 33 (49.3%) סבלו מבעיות במקטע הקדמי של עין אחת לפחות, 22 חולים (32.8%) במקטע האחורי שלה ו-12 אחרים (17.9%), בשני המקטעים. הירוד (קטרקט) בקרב החולים שנפלו הייתה מחלת העיניים השכיחה ביותר (42%), בעוד שהמחלות ברשתית היו השניות בשכיחותן. שיעור של77.6% מאלו שהרכיבו משקפי ראייה דרך קבע, לא הרכיבו אותם בעת שנפלו. הגיל הממוצע של המטופלים שלא סבלו ממחלת עיניים ידועה היה נמוך בכ-4 שנים מגילם של אלו שכן לקו בה (independent t-test, p=0.0115 1-sided).

דיון: קשישים נופלים ושוברים את המקטע המקורב של עצם הירך בשיעור גבוה יותר מהמבוגרים הצעירים מהם. בעיות בחדות הראייה ובשדה הראייה עלולות לגרום לנפילות ובעטיין, לשברים בצוואר הירך בגיל המבוגר, אם כי הנחה זו לא הוכחה באופן מובהק במחקר זה.

סיכום: לטיפול במחלות העיניים ולהרכבת משקפיים לאלו הזקוקים להם, יש חשיבות במניעת נפילות בקרב האוכלוסייה המבוגרת.

עצמון צור¹, גרשון  וולפין²

¹מחלקת השיקום ²והמחלקה לאורתופדיה, בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בצפת

ניתוחים להחלפה מלאה של מיפרקי הירך או הברך מבוצעים לרוב על פי דרישת המטופל בגיל מבוגר, לרוב מעל גיל 70-60 שנה, בעקבות שינויים עקב ניוון, הגורמים לכאבים באותם מיפרקים. חובה על הרופאים להביא בחשבון את הגיל המתקדם של המטופלים, קיום בעיות בראייה או בשמיעה, קושי בשמירה על שיווי המשקל, קיום מחלות רקע וצריכת תרופות. אותם מטופלים עלולים ללקות באוסטיאופורוזיס ובירידה באספקת הדם לרקמת העצם. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת ירידה בגיל המטופלים הפונים לניתוחי החלפות מיפרקים – בני 60-50 שנה ואף צעירים יותר. חלקם מעוניינים לחזור לפעילות ספורטיבית בהמשך, לאחר הניתוח.

עצמון צור¹, פריד כריני², ארקדי גלין¹, גרשון וולפין²

¹המחלקה לשיקום, ²המחלקה לכירורגיה אורתופדית, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

רקע: שלושים ושניים חולים, מהם 25 גברים (78.1%) ו-7 נשים (21.9%), אשר עברו ניתוח לקטיעת רגלם אל מתחת לברך במסגרת בית החולים לגליל המערבי בנהרייה, קיבלו רגל תותבת והחלו את הליך השיקום באותו בית חולים. עשרים ושבעה חולים נענו לקריאתנו ובאו להיבדק, מהם 21 גברים (77.8%) ו-6 נשים (22.8%). ארבעה מאותם חולים עברו ניתוחים לקטיעת שתי הרגליים. לא היה בידינו כל מידע קודם אודות הרגלי ההרכבה של הרגל התותבת עם תום הליך השיקום.

שיטות: נסקרו כל החולים שאושפזו במחלקת שיקום בבית החולים בנהרייה אשר עברו קודם לכן, בין השנים 2004-2000, ניתוחים לקטיעת רגלם אל מתחת לברך וקיבלו בהמשך רגל תותבת. כל חולה נתבקש לענות על שאלון מפורט. החולים נשאלו אודות הרכבת הרגל התותבת לצורך ביצוע פעולות יומיומיות חיוניות, כושר הניידות בין כותלי הבית ומחוצה לו, היכולת להשתלב בשוק העבודה, השפעת הרגל התותבת על הפעילות החברתית, הסיבוכים שנגרמו עקב הרכבת התותבת, הצורך באבזרי-עזר להליכה, היכולת לנהוג ברכב או לנסוע בתחבורה ציבורית והיכולת להתמודד עם מטלות המצריכות מאמץ גופני. השאלון הכיל מידע אודות הגיל, המין, רמת ההשכלה של החולה, מצבו המשפחתי ותמיכת הקרובים אליו, במגמה להעריך את השפעתם על הרכבת התותבת.

תוצאות ומסקנות: אותן תוצאות שבהן ניתן היה למצוא מובהקות היו קשורות כולן לגילם של קטועי הרגל. ככל שעולה הגיל, כך קטן מספר השעות שבהן מרכיב הקטוע את התותבת בעת שהוא שוהה בביתו ומחוץ לבית, גדל הקושי להתהלך במהירות עם התותבת, גדלה נטייתו להתעייף בקלות בעקבות הליכה עם התותבת ונפגמת איכות חייו.
 

גרשון וולפין¹,  אלברט גורסקי¹,  חיים  שטרקר¹,  ניקולא  מחול²

¹המחלקה לאורתופדיה  ²והמחלקה לטיפול נמרץ, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

תסמונת התסחיפים השומניים היא תסמונת קלינית המופיעה לרוב תוך 24 עד 48 שעות בחלק קטן מפצועי תאונות, בעיקר לאחר שברים בעצמות ארוכות או באגן. התסמונת מאופיינת בהתפתחות הפרעות בדרגות שונות במצב הכרה, נשמת ושטפי דם נקודתיים (פטכיות). לעיתים, תוך מספר שעות ממועד הפציעה, חלה החמרה עד למצב של חוסר הכרה או שמתפתחת אי ספיקת נשימה חדה המצריכה סיוע נשימתי דחוף – הסתמנות הדומה לזו של תסמונת מצוקת הנשימה החדה ((ARDS. הבסיס הפתופיזיולוגי של התסמונת אינו ידוע עדיין במלואו, וקיימות כיום שתי תיאוריות עיקריות בנידון: התיאוריה המכאנית והתיאוריה הביוכימית. על דעת רוב המחברים, מוסכם כי סימן המעבדה האבחוני החשוב ביותר הוא הירידה בערכי הלחץ החלקי של החמצן בדם העורקי –   -PaO2 – עם שינוי קל בלבד בערכי הלחץ החלקי של דו תחמוצת הפחמן  -PaCO2. שינויים אלה נובעים, ככל הנראה, מפגיעה בכושר המעבר של החמצן מבועיות האוויר בריאה לנימיות הדם, עקב התפתחות בצקת אינטרסטיציאלית מפושטת. בעקבות זאת, ניתן להבחין בצילומי בית החזה במראה של "פתיתי שלג". הטיפול הרפואי בתסמונת התסחיפים השומניים מבוסס על קיבוע מוקדם של השברים,  ומתן טיפול תומך בהפרעות הנשימה ובמצבי חוסר ההכרה העלולים להתפתח במהירות. לא נמצאה יעילות מובהקת לטיפול בסטרואידים, בתרופות נוגדות קרישה או במעכבי פרוטאינאזות כמו טראסילול, להפחתת התחלואה בתסמונת התסחיפים השומניים. בשליש מהחולים מהלך המחלה קל, ואילו בשאר החולים נע מהלך המחלה מדרגות קלות עד קשות ביותר, והסיבה העיקרית לתמותה היא אי ספיקת נשימה חדה. רובם המכריע של החולים (85%-80%) מבריא לחלוטין, אולם ב-10%-5% מהחולים נותרות פגיעות המתבטאות בעיקר בשינויים באישיות ובהתנהגות. המטרות בסקירה זו הן לעדכן  את ההיבטים הקליניים והפתופיזיולוגיים העיקריים הקשורים בתסמונת זו, ולסכם את קווי הטיפול המומלצים כיום.                              
 

גרשון וולפין¹, כמאל חסן², דניאל הלר¹, חיים שטארקר¹

המחלקות לאורתופדיה¹ ונפרולוגיה², בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

בחולים מושתלי אברים קיימת סכנה להתהוות אוסטיאופורוזיס בעקבות הטיפולים מדכאי החיסון למניעת דחיית השתל, ובעקבות כך נטייה מוגברת לשבירות עצמות. מדווח בזאת על התהוות שברים לאחר חבלה בקרב 3 חולים שעברו השתלת אברים וטופלו בתרופות מדכאות חיסון למניעת דחייה: 1) חולה עם שבר תת-ראשי של עצם הירך 8 שנים לאחר ניתוח השתלת לב, אשר טופל על-ידי החלפה חלקית של מיפרק עצם הירך; 2) חולה עם שבר עם תזוזה קלה באזור אינטרטרוכנטרי של צוואר עצם הירך כשנה לאחר ניתוח השתלת ריאה, אשר טופלה על-ידי קיבוע בברגי מתכת; 3) חולה עם שבר תת-ראשי של מיפרק עצם הירך 3 חודשים לאחר השתלת כבד, אשר טופל על-ידי קיבוע בברגיי מתכת. שלושת החולים עברו בהצלחה את הניתוחים, ללא סיבוכים, ויכלו  תוך מספר ימים לאחר-מכן לחזור לשבת וללכת. 

לסיכום, קיימת חשיבות רבה ביותר למתן טיפול מונע לאוסטיאופורוזיס, עוד לפני ביצוע ניתוחי שתילת אברים, ולהמשיכו לאחר-מכן. יש לנתח מוקדם כל האפשר מטופלים עם שברים בגפיים שעברו השתלת אברים, על-מנת לאפשר להם שיקום מהיר ויעיל וחזרה מוקדם ככל האפשר לחיי היומיום.

גרשון וולפין¹, חיים שטארקר¹, סימון אוליבר², אלכסנדר כצנלסון², שלום שטהל³

¹המח' לאורתופדיה, בית-חולים לגליל מערבי נהרייה, והפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל חיפה, ²המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ³והיח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, והפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

אוסטאואיד אוסטאומה היא שאת טבה של ריקמת העצם. התפתחותה בעצמות  המרכיבות את שורש כף היד נחשבת כפגיעה נדירה. מובאות במאמר הנוכחי שלוש פרשות חולים, האחד עם אוסטאואיד אוסטאומה בזיז הסטילואיד של עצם הכרכיד (הרדיוס) ושניים עם אוסטאואיד אוסטאומה בעצם הקפיטאטום של שורש כף היד. הסימנים הקליניים הראשונים של השאת היו כאבים, נפיחות ורגישות מקומית בחלק הגבי של שורש כף היד, שהוחמרו בזמן תנועת שורש כף היד והאצבעות. האיבחון נעשה באמצעי דימות רנטגניים וסריקת עצם בטכנציום. לאחר כריתה מלאה של השאת ניצפתה החלמה מלאה בכל המטופלים, ללא מיגבלה תיפקודית  וללא הישנות לאחר תקופת מעקב של 4-27 שנים.

לפיכך, אנו מציעים לכלול אוסטאואיד אוסטאומה באבחנה המבדלת של כל מטופל עם כאבים ונפיחות, ועם מימצאים המתאימים לדלקת גידי שורש כף היד והאצבעות, בהיעדר תגובה יעילה לטיפול או בהסתמנות לא אופיינית של תהליך דלקתי. טיפול בכריתה מלאה של הנגע מביא לריפוי מלא וללא הישנות המחלה.

זמורה זוהר(1), איגור וקסמן(2), ג'ק סטולרו(3), גרשון וולפין(4), עמנואל סקג'יו(4), אריה איתן(2) 

(1)היח' לטראומה,  (2)היח' לכירורגיה, (3)לרפואה דחופה, (4)ולאורטופדיה, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

מדי שנה, בתקופות החגים של המיגזר הערבי והדרוזי, ובעיקר בחג הקורבן, פונים לחדר-המיון בבית-החולים גליל מערבי, נהרייה, עשרות נפגעי חזיזים, זיקוקים, נפצים, קפצונים ושאר חומרי נפץ מאולתרים המופעלים בעת השמחה. כן פונים נפגעים אחדים בתקופת הפורים.

המטרות במאמר הן לסקור את אוכלוסיית נפגעי חומרי הנפץ האלה ולנתח את היבטי ההיפגעות, במטרה לצמצמה ולהקטין את הנכויות הנילוות לפגיעות אלה.

נערך סקר רטרוספקטיבי של הנפגעים מחזיזים, זיקוקים, קפצונים, נפצים וחומרי נפץ מאולתרים שפנו לבית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, בחגי הקורבן ובפורים בין השנים 2003- 1999. בין השנים 2002-2001 ביצע צוות הטראומה של בית-החולים, בשיתוף-פעולה עם מנהיגות כפרי האזור, התערבות בקהילה, בניסיון להביא לצימצום התופעה.

במהלך תקופת המחקר ניצפתה ירידה בשיעור הנפגעים שהגיעה ל-50% בשנת 2003 בהשוואה לשנת 1999; זכרים היוו 93% מן הנפגעים 53% מהנפגעים היו ילדים, ו-93% היו מהמיגזר הערבי או הדרוזי. מספר הנפגעים מזיקוקים ודומיהם בשנת 2003 היה פחות באופן מובהק ממספרם בשנת 1999 ו-2002 ומהממוצע בין השנים 1999-2002. גורם הפציעה העיקרי היה חזיזים (67%) ואחריו זיקוקים (21%). הפציעות העיקריות היו פציעות גפיים (58%), ואחריהן פציעות פנים ועיניים (24%), וכוויות (11%). מכלל הנפגעים, 54% היו פצועים אשר שוחררו לאחר טיפול ראשוני ו-46% אושפזו; 24% מכל הנפגעים נזדקקו לניתוח, ו-7% עברו קטיעת אצבעות. שני נפגעים איבדו ראייה בעין אחת.לא היו נפטרים מבין הנפגעים.
לסיכום, מימצאי עבודה זו מצביעים על כך, שבמשך תקופת הסקר חלה ירידה בשיעור ההיפגעות. ניתן לייחס ירידה זו לשתי סיבות עיקריות: מאמצי ההתערבות שלנו, ופתיחת תיקי חקירה על-ידי המשטרה ומשרד המסחר והתעשייה. אנו ממליצים על שילוב של חינוך, הסברה והדרכה להורים, תוך גיוס גורמים קהילתיים ואמצעי תקשורת, ועל הגברת האכיפה.

 
יש לשקול קיום מופעי זיקוקין באופן מרכזי בחג הקורבן.

Nerve Palsies Following Prolonged Use of Limb Tourniquets

G. Volpin, R. Said, W. Simri, B. Grimberg, M. Daniel

Depts. of Orthopedic Surgery and Neurology, Western Galilee Hospital, Nahariya

Nerve paralysis following the use of tourniquets, regular or pneumatic, for limb surgery is rare. We describe a 19-year-old male soldier who had tourniquets applied for 3 1/4 hours to his arm and both legs due to penetrating injuries. As a result, he suffered palsy of the radial nerve and both common peroneal nerves. Nerve palsy in such cases has not been described in the literature. It is not clear whether the cause is direct mechanical pressure on the nerve, nerve ischemia, or a combination of both.

We recommend that tourniquets should not be used continuously for more than 2 hours. If evacuation of the injured is delayed, the medical team should consider loosening tourniquets for short intervals or changing for a pressure bandage. This is providing the patient's condition is stable and bleeding does not start again on release of the tourniquet.