תוצאת חיפוש

נשים נוטות לפתח דיכאון במהלך הסב-לידתי יותר מאשר בתקופות אחרות בחייהן. מחקרים מהשנים האחרונות מעלים חשש משמעותי לכך שהפרעת דיכאון אצל האם עלולה לגרום לתוצאים מיילדותיים שליליים עבור האם והילוד. מכיוון שתרופות נוגדות דיכאון עוברות דרך השליה ברמות שונות, עולה שאלה לגבי הפוטנציאל הטרטוגני שלהן. במהלך השנים פורסמו דיווחים לא עקביים ולא חד משמעיים לגבי סיכונים קלים לעובר ולילוד מחשיפה לתרופות מסוג מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRIs) ומעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין ונוראפינפרין (SNRI) במהלך ההיריון. במאמר זה נסקור בקצרה את הידע הרפואי העדכני בנושא הטיפול התרופתי בנוגדי דיכאון השכיחים מסוג SSRIs ו-SNRIs בנשים בהיריון. מאמר זה, המציג גם את המלצות הגופים הגדולים בתחום זה בנוגע למעקב וטיפול בתרופות אלו במהלך היריון, מיועד לכל הצוות הרפואי המטפל בנשים במהלך היריון.

הקדמה: השמנה היא מגיפה עולמית והשפעותיה ניכרות על בריאות הציבור, בין היתר במטופלים הלוקים בפיברומילאגיה. תוצאות מחקרים קודמים רומזות על כך שהשמנה מהווה גורם סיכון להתפתחות פיברומיאלגיה.

מטרות: מטרת מחקר זה היא לבחון את הקשר בין ה-BMI לפיברומיאלגיה בישראל. מטרת המשנה היא לבחון קשר בין עישון ומצב חברתי-כלכלי לבין פיברומיאלגיה.

שיטות: מחקר זה נשען על בסיס הנתונים הממוחשבים של שירותי בריאות כללית. ממסד הנתונים נלקחו נתונים אודות מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה, ביחס של 5:1 מטופלים שלא לקו בפיברומיאלגיה, אשר עברו התאמה על בסיס גיל ומין. נתונים דמוגרפיים נלמדו משתי קבוצות מטופלים אלה.

תוצאות: המחקר כלל 14,296 מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה ו-71,324 מטופלים ללא פיברומיאלגיה תוך התאמה לגיל ומין. בקרב מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה, ה-BMI הממוצע היה גבוה יותר באופן מובהק לעומת מטופלים ללא פיברומיאלגיה (29.1±6.20 לעומת 28.0±6.01, בהתאמה). עם כל עלייה של יחידה אחת ב-BMI קיימת עלייה של 2.7% בסיכוי לחלות בפיברומיאלגיה. בתסוגה לוגיסטית רבת משתנים, שבה מתייחסים ל-BMI כמשתנה קטגורי, נמצא שבקרב מטופלים הלוקים בעודף משקל (BMI 30-25), הסיכוי לפיברומיאליגה גבוה ב-22.6% בהשוואה למטופלים במשקל תקין, ובמטופלים הלוקים בהשמנת יתר (BMI מעל 30) הסיכוי לפיברומיאלגיה עולה ב-56% לעומת מטופלים במשקל תקין. מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מדורגים במצב חברתי-כלכלי נמוך יותר בהשוואה למטופלים ללא פיברומיאלגיה – 46.8% לעומת 39.2%, בהתאמה. מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מעשנים יותר 32.7% לעומת 28.0% מהמטופלים ללא פיברומיאלגיה.

מסקנות: מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה היו בעלי BMI גבוה יותר וכ- 40% מהם לקו בהשמנה. בנוסף, נמצא כי מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מעשנים יותר ומדורגים במצב חברתי-כלכלי נמוך יותר, בדומה לממצאים במחקרים קודמים.

הסברה היא, כי בהפרעה דו-קוטבית חייבים להתקיים אנדופנוטיפים כלשהם. האנדופנוטיפים להפרעה דו-קוטבית עשויים להימצא בווריאציות מסוימות באישיות. באגבי וריידר סיכמו את המחקרים בתחום עד כה וציינו כי נראה שנוירוטיות גבוהה ונטייה להימנעות מפגיעה, מאפייני אישיות הקשורים זה לזה, מצויים הן בקרב מטופלים בעלי הפרעה דו-קוטבית והן בקרב מטופלים בעלי דיכאון חד-קוטבי, בעוד שנטייה לחיפוש אחר ריגושים מצויה רק בקרב מטופלים בעלי הפרעה דו-קוטבית. מאחר שכל המאפיינים הללו מושפעים מאוד ממצב הרוח, חיוני לבחון את ספרות המחקר הנוגעת דווקא למטופלים בשלב האאוטימי, כדי להעריך עד כמה והאם ממצאים אלו מורים על מאפייני אישיות אמתיים ולא על המצב הקליני. מחקרים חשובים אחדים נערכו מאז פרסמו באגבי וריידר את סקירתם. אנו מתמקדים בסקירה זו רק במחקרים אמפיריים שעשו שימוש במדגמים נאותים משתי הקבוצות – הן מטופלים בעלי הפרעה דו-קוטבית המצויים בשלב האאוטימי (כדי לצמצם את דילמת התכונה לעומת מצב) והן מושאי השוואה בריאים.

במאמר זה אנו מתמקדים במבחני הערכת אישיות אקספליציטיים – כלומר, שאלוני הערכת אישיות בדיווח עצמי – הנמצאים במחקרים רבים: במבחן Temperament and Character Inventory (TCI) המבוסס על התיאוריה הפסיכוביולוגית של קלונינג'ר באשר למזג ואישיות, במבחן NEO-R להערכת אישיות המבוסס על מודל חמשת הגורמים של קוסטה ומקריי, ובסולם (סקלה) האימפולסיביות של בארט (BIS-11). אין ממד בודד של 'אישיות' שיכול לשמש כסמן פסיכולוגי להפרעה דו-קוטבית. הממצאים הישנים יותר, המופיעים בסקירה של באגבי וריידר, ואשר מגדירים חיפוש אחר ריגושים כסמן, לא שוחזרו במחקרים אלו. מבין תכונות האישיות שנסקרו כאן, התכונה שסביר שתתברר כסמן או כאנדופנוטיפ היא אימפולסיביות, כפי שזו נמדדת בשאלון BIS-II.

מחקרם של אור-נוי וחב' המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה' מתמקד בבדיקת היישום בפועל של האבחון והטיפול בילדים, שעל בסיס סריקת שאלונים עלה חשד לאבחנה של הפרעת קשב. קיים גוף ידע מבוסס על השכיחות הגבוהה והסיכונים המידיים וארוכי הטווח של ההפרעה. סיכונים אלו כוללים התפתחות של הפרעות התנהגות, שימוש לרעה בחומרים, מעורבות בתאונות, שכיחות מוגברת של בעיות נפשיות ובריאותיות כלליות, פגיעה בקשרים בינאישיים ומשפחתיים, ופגיעה באיכות החיים של הלוקים בהפרעת קשב.

מחקרים אפידמיולוגיים נרחבים ומטה-אנליזות של מחקרי התערבות מדגימים באופן משכנע את הפוטנציאל של הטיפול (עם דגש על הטיפול בתרופות), במניעת חלק משמעותי מהסיכונים המתוארים. חשוב להדגיש בהקשר זה את חיוניות ההתמדה בטיפול ובניטור שבלעדיהם נשחקות התועלות הצפויות.

קיימים ביסוס נרחב במחקר והסכמה המעוגנת בהנחיות האיגודים השונים (כולל האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד, והאיגוד הישראלי לרפואת ילדים) לגבי החשיבות של הפניה מוקדמת להערכה ואבחון ראוי. אבחון זה מתבסס על בדיקה נפשית וגופנית של הילד, בליווי קבלת מידע (שחלקו נעזר בשאלונים מתוקפים) מגורמים משמעותיים בסביבתו של הילד (הורים ומורים), תוך אפיון תסמיני ההפרעה, ביצוע אבחנה מבדלת ומתן מודעות גבוהה לתחלואה נלווית. ההמלצה הטיפולית כוללת הסבר ומתן מידע למטופל ולמשפחה לגבי הפרעת קשב ומשמעותה עבור המטופל הספציפי, תוך יצירת תכנית טיפול אישית שתהא מבוססת על הגדרת מטרות הטיפול. היעילות הגבוהה ביותר מושגת משילוב של טיפול בתרופות המנוהל תוך מעקב אחר תועלת והשפעות לוואי, וטיפול סגולי שאינו כולל תרופות, כששניהם מחייבים ניטור ארוך טווח.

במחקר המוצג פנו החוקרים למשפחות שילדיהם אותרו מתוך 1,129 ילדים שנסקרו בהיותם בכיתות א' ו-ב'. הפנייה בוצעה ארבע שנים לאחר הסקר הראשוני לאותם 105 ילדים שהתעורר לגביהם חשד כי הם לוקים בהפרעת קשב, וזאת בהתבסס על שאלונים. כך מאפשר המחקר הסתכלות על הכדאיות של תהליכי איתור בקהילה של ילדים החשודים כלוקים בהפרעת קשב, ובדיקה באיזו מידה הידע הקיים לגבי האבחון והטיפול מיושם הלכה למעשה בישראל, תקוותי שמאמר מערכת זה יתרום ויחדד את החשיבות של תרגום הידע לעשייה הקלינית.

סיון כליל-דרורי¹, לימור ודס^1,2, אלון רשף¹, עידית לביא³, בועז בלוך¹*, אילנה קרמר⁴ *

*תרומה שווה לביצוע המחקר

¹המרפאה לבריאות הנפש, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²החוג לפסיכולוגיה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, עמק יזרעאל, ³המחלקה לרפואת הקהילה ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ⁴המרכז הרפואי לבריאות הנפש מזרע, עכו

הקדמה: בשנים האחרונות יש בישראל מגמה של הפחתת מספר מיטות האשפוז והעברת הטיפול לקהילה. חלה ירידה במשך האשפוז במקביל לעלייה במספר הפניות התכופות לחדרי המיון הפסיכיאטריים, תופעה המוכרת כ"דלת מסתובבת". מטופלים אלה מהווים נטל כבד על חדרי המיון, בעוד שאינם זוכים שם לטיפול המיטבי.

מטרות: המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאתר את המאפיינים הקליניים והדמוגרפיים של המטופלים בעלי הפניות התכופות לחדר המיון לפסיכיאטריה. באמצעות המאפיינים הללו, נוסיף להבנת תופעת "הדלת המסתובבת" ונגדיר את קבוצות האוכלוסייה הנמצאות בסיכון לתופעה זו.

שיטות מחקר: במחקר סווגו לשלוש קבוצות כל הפונים לחדר המיון לפסיכיאטריה בבית החולים העמק בעפולה בשנה קלנדרית אחת, על פי מספר הפניות לחדר מיון הפסיכיאטרי באותה השנה. קבוצה אחת כללה מטופלים עם פנייה אחת לחדר מיון פסיכיאטרי במהלך אותה השנה, קבוצה שנייה כללה מטופלים עם שתיים-שלוש פניות, וקבוצה שלישית כללה מטופלים עם ארבע ויותר פניות לחדר מיון באותה השנה. בעיבוד הסטטיסטי הושם דגש על שקלול השכבות השונות לפי גודל, בהתבסס על שיטת הקצאה מיטבית (אופטימאלית.

תוצאות ומסקנות: המימצאים העלו, כי האנשים המועדים לפנות תכופות לחדר מיון לפסיכיאטריה הם: מטופלים המוכרים למערכת, מחוסרי עבודה, בעלי הכנסה לא קבועה או המקבלים קצבה מביטוח לאומי, רווקים או גרושים, אנשים ממוצא ספרדי, אנשים שאושפזו מספר פעמים לפני הפנייה לחדר מיון, אנשים המתגוררים בעיר, ילידי הארץ (אינם עולים, בעלי בעיות חברתיות-משפחתיות וללא מסגרת שיקום או עבודה.

מבחינה קלינית נראה, כי המטופלים המועדים לפנות תכופות לחדר מיון הם אלו המגיעים לחדר מיון ללא הפנייה, אנשים הלוקים בדיכאון ובמצבים פסיכוטיים, עם הפרעות אישיות או פיגור שכלי, אנשים במצב פסיכוטי בעת ההגעה לחדר מיון, עם ניסיונות אובדניים בעבר, ו/או הנמצאים תחת טיפול בתרופות.

דיון וסיכום: קבוצה קשה במיוחד של חולים בהפרעות פסיכיאטריות רבא (מז'וריות היא של החולים הפונים בתכיפות גבוהה לחדר המיון לפסיכיאטריה. דווקא אלו החולים שהטיפול בתנאי חדר מיון הוא המתאים להם פחות. מן המימצאים עולה כי דרושות ערנות ומוכנות לזיהוי הדפוס של פניות תכופות לחדר המיון, ובניית התייחסות טיפולית מובנית לכך, הכוללת הדרכה, הדרכת משפחה והבניית ההתנהגות במצבים דחופים.

להערכתנו, הגישה הטיפולית לחולה כזה צריכה להתבסס על בניית קשר-רופא-חולה משמעותי, שיאפשר סיוע בתהליך ההפוגה (רמיסיה).

תומר לוי, יובל בלוך

המרכז לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון

הקדמה: הפרעת התנהגות (Conduct disorder) היא הפרעה שכיחה המתאפיינת באי כיבוד זכויותיהם של אחרים והפרת נורמות חברתיות, ומתבטאת בבעיות התנהגות ובתוקפנות. הפרעה זו מהווה אתגר טיפולי שכיח בפסיכיאטריה של ילדים ונוער. התרופות נמצאות בטיפול נרחב ללוקים בהפרעה זו למרות מיעוט המחקר בנושא.

מטרות: לסקור את המידע הקיים בנוגע ליעילות הטיפול התרופתי בהפרעת התנהגות, ולפרט שיקולים רלוונטיים עיקריים בטיפול בתרופות להוריה זו.

שיטות מחקר: נסקרו המחקרים שנבדקה בהם היעילות והבטיחות של התערבויות פרמקולוגיות לטיפול בהפרעת התנהגות בקרב ילדים ובני-נוער, אשר נמצאו בחיפוש במאגר-המידע PUBMED בין השנים 1980 ועד היום.

תוצאות: נמצאו מחקרים שנבדקו בהם תרופות נוגדות פסיכוזה, ליתיום, נוגדות כיפיון (אנטי-אפילפטיות), ממריצים, אגוניסטים לאלפא-2 וחוסמי-ביתא. בטיפול בתרופות נוגדות פסיכוזה מדווח על השפעות לוואי משמעותיות. ריספרידון – התרופה הנחקרת ביותר – נמצאה יעילה בכל המחקרים. במספר מחקרים מצביעים על יעילות קווטיאפין, אולנזפין ואריפיפרזול. מדווח על השפעות לוואי שכיחות בטיפול בתרופות האטיפיות המחייבות התייחסות, ביניהן עלייה במשקל ותסמינים חוץ פירמידיים. תוצאות מחקרים בליתיום מצביעות על האפשרות שתרופה זו יעילה, אולם המימצאים אינם עקביים. תוצאות מחקרים ספורים שנערכו לגבי וולפרואט מצביעים על האפשרות שתרופה זה יעילה. קיימות עדויות לטיפול בממריצים, אך פוטנציאל הניצול לרעה של תרופות אלו מהווה קושי משמעותי באוכלוסייה זו. המימצאים לגבי התרופות האחרות מועטים ביותר.

מסקנות: המחקר המבוקר לגבי הטיפול הפרמקולוגי בהפרעת התנהגות הוא מועט ובלתי מספק. התרופות עם היעילות המוכחת ביותר לטיפול בהפרעת התנהגות הן התרופות נוגדות הפסיכוזה האטיפיות. ליתיום וולפרואט עשויות להוות חלופה יעילה כקו שני או שלישי לטיפול, אם כי אין כיום מידע מבוקר מספק המאשש טענה זו. כאשר קיימת הפרעת קשב וריכוז עם אפשרות טובה לניטור הטיפול, יש מקום לשקול טיפול במעוררים (סטימולנטים). בהתחשב בפרופיל השפעות הלוואי של הטיפול התרופתי מחד גיסא, ובסיכונים ההתפתחותיים בהיעדר טיפול אפקטיבי מאידך גיסא, יש לבצע ניתוח עלות-תועלת לגבי כל מטופל טרם התחלת הטיפול ולנטר בקפדנות את השפעות הלוואי. נדרש מחקר נוסף על מנת להרחיב ולבסס את הידע בנושא זה.
 

אסנת בלוך דמתי¹, אורלי שריד², איל שיינר³, טלי זילברשטיין³, ג'ולי צוויקל²

¹המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, ²המח' לעבודה סוציאלית על-שם שפיצר, הפקולטה למדעי הרוח החברה, והמרכז לחקר וקידום בריאות האישה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³החטיבה לגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

במדינת ישראל לוקים כ-12% מהזוגות בבעיות פוריות. הלחץ המשפחתי והחברתי להקים משפחה משמעותי מאוד בתרבות הישראלית. המערכת הרפואית בישראל מממנת טיפולי פוריות לנשים, מטיפולים הורמוניים ועד IVF (In vitro fertilization) – הגורמים לנטל גופני ופסיכולוגי על הנשים ובני-זוגן. מתוך הזוגות הלוקים באי-פוריות, כ-40% מבעיות הפוריות מיוחסות לאישה. גורמים המעורבים בירידה בפוריות כוללים גורמים אנדוקריניים (כמו תיסמונת השחלה הרב-כיסתית), גורמים חיסוניים (כמו תגובה חיסונית כנגד תאי זרע) וגורמים מכניים (כמו הידבקויות של הרחם והחצוצרות). בסיפרות המדעית קיימות הוכחות רבות למעורבותם של משתנים פסיכולוגיים בירידה בסיכויי ההתעברות של נשים, הכוללים דיכאון, חרדה ושינויים תלויי-דחק כמו קצב לב וקורטיזול. המתווכים העיקרים המעורבים במצבי דחק הם מרכיבים שונים של הציר ההיפותלמוס-בלוטת-יותרת-המוח-אדרנרגי (HPA), הגורם להפרשת CRH, ACTH וקורטיזול, בהתאמה. תוצאות מחקרים שונים מרמזות על השפעת מסלולים אלה על הציר ההיפותלמוס-בלוטת-יותרת-המוח-שחלה (גונאדה) (HPG). קורטיזול, ששינויים בדפוס הפרשתו מתרחשים במצבים שונים של דחק נפשי, נמצא כמתווך עיקרי לעיכוב ציר ה-HPG כפי הנראה דרך הקטנת תגובתיות בלוטת יותרת-המוח (עיכוב שיחרור LH ו-FSH) ל-GnRH. אולם עדויות ממחקרים שונים מראות, כי ייתכן שההשפעה הפוטנציאלית של קורטיזול נמצאת בתלות עם המצב האנדוקריני של השחלה בשלבים שונים של המחזור החודשי. מהמחקרים השונים ניתן להסיק, כי מצבי עקה עשויים לגרום לשינוי בדפוסי הפרשת הקורטיזול לאורך המחזור החודשי, וכתוצאה מכך להשפיע על רמת ההורמונים בשלבים מכריעים ועל השתרשות העובר.

מדווח במאמר זה על פרשת חולה עם מצב נדיר של גניחת-דם לאחר ניסיון דיקור של הווריד התת-בריחי: כמות הדם הייתה קטנה וגניחת-הדם פסקה עצמונית. אנו סבורים שהסיבה לכך היא פגיעה בשוגג ברום הריאה ממחט הדקירה.

אלי פלדינגר(1), אילנה קמינסקי(2), מיקי בלוך(1), שאול שרייבר(1)   

(1)השירות הפסיכיאטרי, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2)עורכת דין, בעלת משרד בתחום דיני המשפחה

מתן תעודת רופא או חוות-דעת פסיכיאטרית שלצורך מינוי אפוטרופסות, מחייבת את בדיקתו של החולה. בדיקות אלה מבוצעות במיסגרות שונות (בתי-חולים, בתי-אבות, מירפאות או מיסגרות אחרות), ללא התנגדותו של החולה.

בפסיכיאטרייה של הגיל הקשיש, תיסמונת השיטיון לסוגיה וגורמיה היא הסיבה השכיחה להליכי פסלות ואפוטרופסות, ואילו בפסיכיאטרייה הכללית זו בדרך-כלל מחלת הסכיזופרניה על סוגיה השונים.

האפוטרופסות הנקבעת על-ידי בתי-המשפט יכולה להיבחן לנכסיו או לגופו של החסוי או לשניהם גם יחד, ותוקפה יכול להיות זמני או קבוע.

במאמר הנוכחי מדווח על גבר בשנות השלושים לחייו, אשר לא נבדק מעולם בדיקה פסיכיאטרית. תיאור של הוריו על התנהגותו העלה חשד כי הוא שרוי במצב פסיכוטי-פרנואידי מתמשך, מזה כ-8 שנים, אשר החמיר בשנה האחרונה. בשל מצבו הנפשי המעורער נקלע לחובות כספיים גדולים, לא התייצב לשירותו במילואים, וחלה הרעה ניכרת במצבו התזונתי. הוא סירב לכל ניסיון של הוריו להביאו לבדיקה רפואית או פסיכיאטרית. כדי למנוע פעולות כספיות כושלות נוספות, ומתוך דאגה לבריאותו הגופנית והנפשית כאחד, הוצע למשפחתו לפנות לבית-המשפט בבקשה למינוי אפוטרופוס עבורו.

לנוכח סירובו להיבדק במיסגרת כלשהי, היעדר מדדים לבדיקה כפויה מחד-גיסא, ונחיצות בדיקה שכזאת לצורך כתיבת חוות-דעת אודות מצבו הנפשי מאידך-גיסא, התקיימה איתו שיחה טלפונית ממושכת. שיחה זו, אשר הוקלטה ואומתה כשייכת לנבדק, ופרטים נוספים שהתקבלו ממשפחתו, היוו את הבסיס לכתיבת חוות-דעת פסיכיאטרית שבה הומלץ על מינוי אפוטרופוס עבורו.

ככל הידוע לנו, החלטת בית-המשפט לקבוע אפוטרופוס על-סמך אותה שיחת טלפון היא תקדימית.

לסיכום, בנסיבות מסוימות יכול ריאיון טלפוני להוות חלופה יעילה לצורך איבחון פסיכיאטרי ומתן חוות-דעת.

נורית שדמי (1), מיקי בלוך (2), דורון חרמוני (3),

(1) הפקולטה לרפואה, (2) החוג לפסיכיאטריה, (3) החוג לרפואת המשפחה, הטכניון, חיפה

המטרה במאמר זה היא לסקור את הספרות הרפואית בנושא תוצאות פסיכולוגיות ארוכות וקצרות טווח של הפלות יזומות וטבעיות. מסקירה זו ניתן ללמוד, כי למרות ריבוי המחקרים עדיין נמשכת המחלוקת סביב הנושא. התגובות העיקריות לאחר הפלה הן אבל, דיכאון וחרדה. תחלואה פסיכיאטרית שכיחה יותר לאחר הפלה טבעית מאשר לאחר הפלה יזומה, גורמי-סיכון לתחלואה זו ניתן לזהות בקבוצות הבאות: אנאמנזה של מחלות נפש, גישה תרבותית-חברתית שלילית להפלה, היעדר מערכת תמיכה, היסטוריה של הפלה קודמת בהוריה רפואית, היות ההפלה הנוכחית על רקע רפואי או גנטי, וגן נשים בודדות או ללא ילדים. מרבית מהעבדות שנסקרו והעוסקות בטווח הקצר (של עד שנתיים מזמן ההפלה) מעלות את הצורך במחקר ארוך-טווח אחד, מאחר שבוצע ופורסם מחקר ארוך-טווח אחד בלבד בנושא, שבו נבדק הנושא לאחר כ-8 שנים. מומלץ שכל הגורמים הרפואיים-תמיכתיים הקשורים לאישה העוברת חוויה טראומתית זו יהיו מודעים לסיבוכים הנפשיים האפשריים, יתרמו את חלקם באיתור נשים המגיבות להפלה בתגובה דיכאונית או נפשית אחרת ויפנו אותן לייעוץ, טיפול ותמיכה.

אריה ביטרמן, בועז בלוך, תמיר וולף, אלה בראון, אולג לפל ועודד כהן

שאת מדולרית של בלוטת התריס (medullary thyroid carcinoma) היא מחלה ממארת, נדירה יחסית, המהווה בין 5%-10% מסך שאתות בלוטת התריס. המחלה עשויה להופיע בצורה אקראית או משפחתית. בחולים רבים שעברו ניתוח לכריתת שאת, נותרת מחלה מישארית (residual disease), או שחלה הישנות המחלה הראשונית (recurrent disease). בשל הקושי הקיים באיתור אנטומי של השאת הנישנית, אין כיום גישה איבחונית אחידה, והנושא שנוי במחלוקת.

מובאת במאמר זה פרשת חולה שלקה בשאת מדולרית של בלוטת התריס (שמב"ת), שהתקבל בפעם השלישית למחלקתנו. עקב הקושי הרב במיקום הנגע והחשש מפגיעה בעצב הגרון החוזר (recurrent laryngeal nerve), הסתייענו במישלב ייחודי שכלל: 1) סריקת איזוטופים (סומטוסטטין מסומן באינדיום) למיקום בתר-ניתוחי של השאת הנישנית; 2) גלאי ידני לקרינת גאמא (Neoprobe 2000), על מנת למקם את השאת במהלך הניתוח; 3) מערכת המיועדת לזיהוי פגיעה תוך-ניתוחית בעצב הגרון החוזר (NIM-2 EMG endotracheal tube).

Pneumomediastinum Following Drug Abuse

Z.G. Fridlender, A. Bloch

Medical Division, Hadassah Hospital, Ein Kerem, Jerusalem

Pneumomediastinum is termed spontaneous when not associated with trauma or other identifiable pathological process. There are several reports of pneumomediastinum following narcotic drug inhalation or smoking while applying positive pressure. We describe a 37-year-old male drug addict, hospitalized after having being found unconscious with shortness of breath. CT scan demonstrated bilateral pneumonia with pneumomediastinum. After a day of mechanical ventilation he gradually recovered and the mediastinal air disappeared.

Pneumomediastinum may occur in addicts but usually has no dangerous clinical consequences. If there is respiratory deterioration another cause should be sought.

Islet Autoantibody Assays in Type I Diabetes can Replace ICA Test

Daniel Lazar, Naomi Weintrob, Natalia Abramov, Sara Assa, Konstantin Bloch, Regina Ofan, Hadassa Ben-Zaken, Pnina Vardi

Institute for Pediatric Endocrinology and Diabetes, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva and Felsenstein Medical Research Center, Tel Aviv University

Islet cell antibodies (ICA) continue to serve as the basis of the principal serological test for definition of active autoimmunity of beta-cells. Its disadvantages are the need for human pancreatic tissue and difficulty in obtaining quantitative results. In the past decade biochemically-defined beta-cell antigens were described, leading to the development of sensitive and specific autoantibody assays, to predict insulin-dependent diabetes mellitus (IDDM). We examined the value of combined biochemically-based serological assays, such as autoantibodies to insulin (IAA), glutamic acid decarboxylase (GADA) and ICA512 (ICA512A) to replace the traditional ICA assay.

Blood samples of 114 newly diagnosed IDDM patients, aged 12‏5 yrs (range 2 months - 29 years) were tested for ICA (indirect immunofluorescence), IAA, GADA and ICA512A (radiobinding assay). The latter 2 assays were performed using recombinant human [35S]-labeled antigen produced by in vitro transcription/translation. We found that fewer sera scored positive for ICA and/or IAA (80.7%, 92/114) than for 1 or more of IAA, GAD, or ICA512 (88.6%, 101/114). We conclude that combined testing for IAA, GAD and ICA512 can replace the traditional ICA/IAA test to predict IDDM and is helpful in the differential diagnosis of insulin-dependent and noninsulin-dependent diabetes.