תוצאת חיפוש

בנימין וולוביץ

מחקר והדרכה בגנחת, מרכז שניידר לרפואת ילדים

למרות שהתקפי גנחת הם מהגורמים השכיחים לביקורי ילדים ומבוגרים בחדר-המיון, עדיין אין פרוטוקול מוסכם לטיפול התרופתי בחולים המגיעים לחדר-המיון עקב התקף גנחת. במאמר שנכתב על-ידי ורסנו בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', משווה המחבר בין הטיפול המקובל בחולים עם התקף גנחת הניתן בעולם לזה המקובל בישראל. במאמר להלן נדונות התרופות השונות הניתנות כטיפול בהתקף גנחת חד לחולים הפונים לחדר-המיון, בהתבסס על המדווח בעבודות המחקר השונות שפורסמו בספרות הרפואית בנושא.

הבעיה העיקרית בהתקף גנחת היא הפרעה בחימצון הדם עקב החסימה בריאות, ולכן הטיפול הראשון שלו זקוק חולה המגיע במצב זה לחדר-המיון הוא חמצן. בהגיעו לחדר-המיון, יש תמיד לטפל בחולה במישלב של מרחיבי-סימפונות עם חמצן. מתן מרחיבי-סימפונות ללא חמצן לחולים שמצבם קשה עלול להגביר את המחסור בחמצן, עקב מעבר דם באזורים בלתי-מאווררים בריאות (מאחר שכלי-הדם נפתחים מהר יותר מצינורות הנשימה). מתן מרחיבי-סימפונות באמצעות משאפים עם ספייסרים לחולה שאינו זקוק לחמצן נמצא יעיל באותה מידה כמו מתן מרחיבי-סימפונות באמצעות שאיפה חשמלית, ולעתים אף עלה ביעילותו על טיפול זה. יתרון נוסף לטיפול במשאף עם ספייסר הוא מיעוט השפעות-הלוואי בהשוואה למרחיבי-סימפונות הניתנים באמצעות מכשיר שאיפה (inhalation).

סטרואידים בדרך פומית הם תרופת הבחירה לטיפול בחולים המגיעים לחדר-המיון עם התקף גנחת קשה – זאת בנוסף למתן חמצן במישלב עם מרחיבי-סימפונות. בעבודות שונות נמצא, כי מתן סטרואידים בדרך פומית מקטין את חומרת המחלה ומונע חלק גדול מהאישפוזים. בעבודות רבות שפורסמו לאחרונה נמצא, כי מתן סטרואידים נשאפים במנות גבוהות מסייע בהשתלטות על התקפי גנחת לפחות כמו מתן סטרואידים הניתנים בדרך פומית. בכמה עבודות אף נמצא כי הוא יעיל ובטיחותי יותר. בחולים עם חסימה קשה מאוד של דרכי-הנשימה יש יתרון במתן סטרואידים בדרך פומית.

יששכר בן-דב

למרות הבנתנו את האופי הדלקתי של גנחת הסימפונות ולמרות שיפור הטיפול בפרט (בעיקר במתן תכשירי סטרואידים בשאיפה), דווח על גלי עלייה בשיעור התמותה מהמחלה גם במדינות המפותחות. במרבית הנפטרים היה מהלך מחלה ממושך ויציב לטיפול, אך חלקם נפטרו בסמוך לתחילת ההתקף לחולים שהיו על סף מוות ושרדו (גם לנפטרים) היו מאפיינים משותפים ומכאן התקווה כי מרבית מקרי המוות ניתנים למניעה), וביניהם מיעוט טיפול בסטרואידים, ריבוי טיפול במרחיבי-סימפונות, ריבוי ביקורים בחדרי-מיון, הפרעות פסיכיאטריות ותנודות יומיות גדולות בתיפקודי הריאות. אולם הסמן הייחודי יותר לניבוי סיכון לתמותה הוא אירוע על סף מוות בעבר. אין הצלחה רבה באיתור סמנים גנטיים לסיכון, ואולם הירידה בתיפקודי ריאות ביחס לריכוז התגר (מטילכולין) היא גבוהה, תחושת הנשמת בתגובה לגירוי נתון והתגובה הנשימתית להיפוקסיה הן נמוכות. שני המאפיינים האחרונים אינם רק סמנים, אלא ככל הנראה תורמים לקטלניות האירוע. כאשר מאותר חולה בסיכון מן הצורך להתאים טיפול מיטבי על-פי קווים מנחים, לשאוף לתיפקודי ריאה תקינים (כמקובל), וככל הנראה, אם כי גישה זו עדיין לא הוכחה, גם להגביר את הטיפול, וזאת למטרות נוספות הכוללות מיזעור התנודות היומיות בתיפקודי הריאות ואת יתר-התגובתיות של הסימפונות (מטרות שאינן מהוות קו מנחה ברור בחולה הרגיל).

יש לצייד את החולה במכשיר למדידת peak flow ולהדריך את החולה ומשפחתו בהעלאת מינון הסטרואידים בשאיפה, ליטול סטרואידים בדרך פומית, להזריק באופן עצמאי אפינפרין ולפנות לביקורת רפואית דחופה, כל אחד בנסיבות שיוגדרו היטב (רצוי בכתב) על-פי המהלך וערכי ה- peak flow. צורת טיפול זו מצריכה קשר הדוק בין המטופל לרופא, קשר שאינו תמיד בר-השגה בקבוצה זו.

פלטיאל וינר ופריד מסארווה

ידוע שגברים ונשים מגיבים באופן שונה לתסמיני גנחת-הסימפונות. הסיבה להבדלים אלו עדיין אינה ברורה, אולם חשיבותה רבה מאחר שהיא מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת פניית החולה לסיוע רפואי.

נבדקו במחקר זה חוזק שרירי הנשימה, תפיסת הנשמת (dyspnea), איכות-החיים ונטילת מרחיבי-סימפונות ב-40 חולים בגנחת-הסימפונות (20 גברים ו-20 נשים). החולים שנכללו במחקר לקו בגנחת קלה-בינונית (60%<FEV₁ מהצפוי לפחות בשני ביקורים), היו בתקופה יציבה של מחלתם, אובחנו בהתאם למדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה וטופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים, ועל-פי הצורך במרחיבי-סימפונות בשיאוף. דרגת הנשמת הושוותה לנתוני קבוצת בקרה שנכללו בה 40 נבדקים בריאים גיל התואם לגיל החולים.

מתוצאות המחקר עלה, כי חוזק שרירי-הנשימה, הן שרירי השאיפה והן שרירי הנשיפה, יה גבוה משמעותית בגברים לעומת הנשים (p<0.001). תפיסת הנשמת היתה גבוהה משמעותית בקרב הנשים לעומת הגברים (p<0.01). ממוצע +- שגיאת התקן של צריכת מרחיבי-הסימפונות היה גם הוא גבוה יותר בקרב הנשים (3.2+-0.6 לעומת 2.0+-0.4 שאיפות.יום, p<0.01). נמצא מיתאם חיובי, הן בנשים והן בגברים, בין ה-FEV₁  לבין תפיסת נשמת. כמו-כן נמצא שהנשים דיווחו על איכות-חיים ירודה יותר לעומת הגברים.

לסיכום, נשים הלוקות בגנחת-הסימפונות מגיבות למחלתן בשונה מגברים. למרות שלא נמצא הבדל בין המינים בדרגת היצרות הסימפונות, נשים דיווחו יותר על נשמת, נטלו יותר מרחיבי-סימפונות להקלת התסמינים והתלוננו על איכות-חיים ירודה יותר. כמו-כן נמצא ששרירי הנשימה בנשים חלשים יותר, ורק במחקרים בעתיד יובהר אם חולשה זו גורמת לשינויי התנהגות בנשים.

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי ומרינלה בקרמן

למרות כל הידע וההתקדמות בהבנת הפתופיסיולוגיה של גנחת-הסימפונות, עדיין חולי גנחת נפטרים בשל התקף גנחת קשה. במחקרים על מוות ועל סף מוות בחולי גנחת-הסימפונות עלה שקיימות שתי קבוצות של נפטרים: בקבוצה הראשונה, שנכללו בה רוב הנפטרים מהמחלה ושכונתה 'סוג I', דווח על ביקורים תכופים בחדר-המיון ואישפוזים נשנים, אי היענות לטיפול ובעיות פסיכו-חברתיות רבות. בקבוצה זו היתה התקדמות ההתקף הקטלני איטית וקשורה לנוכחות של אאוזינופילים בדרכי הנשימה. בקבוצה השנייה, שכונתה 'סוג II', היתה התקדמות ההתקף הקטלני מהירה ביותר (<1 שעה) וקשורה לנוכחות ניטרופילים בדרכי הנשימה. בקבוצה זו נכלל מיעוט מהנפטרים.מובאות במאמר זה שתי פרשות חולי גנחת, המייצגים את שתי קבוצות החולים, שנפטרו עקב התקף קטלני.

The Effect of Gastro-Esophageal Reflux Therapy on Respiratory Diseases in Children

Y. Levin¹, A. Mandelberg², A. Gornstein³, F. Srour³, S. Reif⁴

¹The Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, ²The Unit of Pediatric-Pulmonology, Wolfson Hospital, ³The Unit of Pediatric-Surgery, Wolfson Hospital, ⁴The Unit of Pediatric-Gastroenterology, Dana Children's Hospital

In order to examine the effect of reflux therapy on Hyper Reactive Airway Disease (HRAD) and apnea severity, 107 children, 78 with HRAD and 29 with apnea, underwent pH monitoring in the Pediatric Surgery Unit of Wolfson Hospital and the Dana Children's Hospital during the years 1995-1998. Pathological reflux was defined by means of the Boix-Ochoa and RI (Reflux Index) scores. In patients with positive reflux, anti-reflux treatment was initiated. Prior to and following pH monitoring, the respiratory status of all patients (both with and without reflux) was evaluated by a pediatric pulmonologist employing commonly used scores to determine severity.

Results: Subject age ranged between one day and 15 years (mean: 15.44±29 months, median: 6.37 months). In HRAD, following anti-reflex treatment the reflux positive group showed a significant score improvement, from an average of 2.9±1.1 units to 1.54±1.2 units (p<0.0001); a decrease in the number of patients treated with oral corticosteroids (p<0.01); a close to significant decrease (p=0.069) in the average dose of inhaled corticosteroids; and a decrease in the number of patients using bronchodilators (p=0.042). The reflux-negative group, not treated for reflux, displayed no significant improvement, with only a decrease in the severity scores from 2.44±1.0 to 1.78±1.2 units (p=0.14), and no change on any of the other parameters.

In apnea, all patients improved, from an average score of 2.34±0.77 to 0.03±0.19 units (p<0.0001), with no significant difference between the reflux positive and the reflux negative groups.

In view of these findings, it is postulated that anti-reflux therapy may have an additive effect on HRAD severity, beyond that of spontaneous respiratory improvement. We therefore find it appropriate for every severe HRAD patient (frequent exacerbations or high corticosteroid dose) to undergo pH monitoring in order to treat those with proven reflux. In respect to apnea, we cannot attribute any significance to the existence of reflux or to anti-reflux treatment.

Evaluation of Asthmatic Children Presenting at Emergency Rooms

Haim Bibi, Elena Shoychet, David Shoseyov, Michael Armoni, Emil Chai, Dorit Ater

Pediatric Pulmonary Clinic and Pediatric Dept., Barzilai Medical Center, Ashkelon; Pediatric Pulmonary Clinic, Bikur Cholim Hospital, Jerusalem; Emergency Room, Barzilai Medical Center, Ashkelon; and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Bronchial asthma in the pediatric age group has become prevalent recently. Many children who suffer from asthma arrive at the emergency room (ER) with exacerbations which did not respond to medical treatment at home.

Between July and December 1997, 136 children 8 months to 14 years of age (61% below 3 years), were studied in our pediatric ER. Investigation included physical examination and pulse oximetry, which were used as guidelines for scoring the children on arrival and post-treatment. Spirometry was done in those who could cooperate. For each patient a detailed questionnaire about medical and sociodemographic factors was filled.

Primary pediatricians used mainly beta-agonist and corticosteroid inhalators, while pediatric pulmonologists used mainly inhaled steroids. There was no relationship between severity of attack on arrival at the ER, mode of treatment and speed of recovery in the ER. More children treated by a general pediatrician more were admitted to hospital. Low parental education and paternal smoking were risk factors for recurrent hospital admissions.

Our results indicate that parents must be educated to stop smoking, especially those with asthmatic children, and primary pediatricians should be updated with regard to proper treatment and follow-up of asthma.