תוצאת חיפוש

שי הרצברגר, אלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה האוניברסיטה העברית, הדסה עין כרם ירושלים

ג' ד', בן 94 שנים, עצמאי וצלול, אשר מתגורר בביתו, אושפז בשל קוצר נשימה חדש שלווה באיבוד הכרה. ברקע מחלת לב איסכמית עם אי ספיקת לב. בבדיקתו נמצאה עדות לבצקת ריאות. בשל קושי בדיבור השיב ג' ד' לשאלות הרופא בתנועות ראש בלבד, ונרשם בתיקו הרפואי כי החולה אינו מעוניין בהחייאה במקרה של דום לב או דום נשימה (DNR). מאוחר יותר חלה החמרה במצבו, ועל פי בקשת המשפחה, שטענה כי האב לא היה צלול בעת בקשת DNR, חובר החולה למכונת הנשמה.

אלברט גרינשפון, אלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם, ירושלים

י' ע', בת 75 שנה, סופרת וחוקרת, מתגוררת בביתה עם בעלה, ועד לפני חודשיים ניהלה חיי רוח וחברה עשירים. מאז החלה החמרה קוגניטיבית במצבה עם אירועי בילבול ושיכחה. היא נמצאה מחוסרת הכרה בביתה, הונשמה על ידי צוות מד"א והועברה לבית-חולים. בטומוגרפיה מחשבית של המוח נמצאה עדות לתהליך החשוד כאוטם ורטברו-בזילרי. בני-משפחתה הדואגים ביקשו להעניק לה את הטיפול הרפואי המיטיבי ודרשו לאשפזה ביחידה לטיפול נמרץ. הצוות התורן ביחידה לא נענה לבקשתם, כיוון שסבר שחומרת המחלה וגילה של י' ע' אינם מצדיקים אישפוז ביחידה. בנוסף, היענות לבקשת המשפחה הייתה כרוכה בהעדפת י' ע' על-פני חולה במצב קשה שטרם מיצה את מלוא היתרונות של היחידה ופינוי חולה זה למחלקת אישפוז. החולה אושפזה במחלקה פנימית, התעוררה, והחלה לנשום בכוחות עצמה ולתקשר עם בני משפחתה.

כשירות (Competence) של אדם לקבלת החלטות על גופו נגזרת מיכולתו לבצע תהליך של קבלת החלטה בזמן ובתנאים מסוימים.

מירב חשין ואלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם, ירושלים

"הגבלה" (restraint) מוגדרת כ-"מניעה או הגבלת חופש פעולה או תנועה של החולה באופן מכוון" [1]. במצבים מסוימים נדרש הצוות הרפואי להגביל או לקשור חולה, לא אחת בניגוד לרצונו, כדי שלא יזיק לעצמו או לסביבתו. בעבר רווחה תפיסה פטרנליסטית שלפיה הרופא "ידע" מה טוב לחולה והחלטותיו לא ניתנו לעיעור [1]. כיום השתנתה התפיסה, ומקובל שהחולה אוטונומי לקבוע מה ייעשה לו ולגופו. האוטונומיה של אדם על גופו נתפסת כערך עליון ונראה כי אינה עולה בקנה אחד עם הגבלת חולה, גם אם נועדה למנוע ממנו להזיק לעצמו. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את הצורך בקשירה?

ערן לשם-רובינוב, אלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם, ירושלים

א"ב, עצמאי בן 54 שנה, לוקה במחלת כליה סופנית מזה ארבע שנים ומטופל בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. הרופאים המליצו על השתלת כיליה והוא הוכלל ברשימת הממתינים להשתלה. תור הממתינים היה ארוך ומקרב בני משפחתו לא נמצא לו תורם. הוא נואש מלקבל כיליה ופירסם מודעה באתר אינטרנט שבה ניסה לגייס (Solicit) זרים לתרום לו כיליה.

מירב רובינוב-חשין ואלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה האוניברסיטה העברית, הדסה עין כרם, ירושלים

זוג חירשים בשנות ה-30 לחייהם, ללא ילדים, ביקשו להביא ילד לעולם. האיש נולד עם שמיעה תקינה, אך בגיל חמש החלה החמרה בשמיעתו עד שהפך חירש. הוריו עשו כל שביכולתם כדי שיוכל, למרות חירשותו, להשתלב בחברה: לימדוהו קריאת שפתיים, עבר ריפוי בדיבור, רכשו בעבורו מכשירי שמיעה מתקדמים ביותר ועוד. הוא מעולם לא למד שפת סימנים ולא נחשף לעולם החירשים. האישה נולדה חירשת, גדלה בתרבות של חירשים, דיברה בשפת הסימנים ולא ניסתה ללמוד קריאת שפתיים. כשהזוג הכיר, נחשף האיש לראשונה לעולם החירשים. מסיבות מוסריות, הזוג לא היה מוכן לבצע איבחון טרום לידה והפלה במקרה הצורך. עובדתית, מרבית ילדי החירשים שומעים. מאחר שמרבית המוטציות הגורמות לחירשות הן רצסיביות. דרושים שני עותקים של הגן הפגוע כדי להוליד ילד חירש. הזוג פנה למרכז גנטי המטפל בהפריה חוץ גופית (IVF) כדי לבצע PGD (Pre-implantation Genetic Diagnosis), כיוון שהיו מעוניינים בילד חירש. שיטת ה- PGD מאפשרת לזהות מחלות מונוגנטיות ולהפריד בין ביציות מופרות נגועות ולא נגועות במחלה טרם השרשתן לרחם. במקרה זה, הזוג ביקש כי רק עוברים שנושאים את הגן לחירשות יושרשו לרחם וכי שאר העוברים יושמדו.