תוצאת חיפוש

אלכסיי נימושיין, אבי ליבנה

המח' לרפואה פנימית ו', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אישה בת 58 שנה, בריאה בדרך כלל, אינה נוטלת תרופות בקביעות. התקבלה למחלקתנו לאחר אירוע מוח, שהתבטא בהפרעת דיבור קלה וחולשה בפלג גוף ימין. כשש שעות לאחר אירוע המוח החלה ללקות בקוצר נשימה.

הבעיה: האם קיים קשר בין התמונה הנירולוגדית לבצקת הריאות?

שירלי בוקאי-פינצ'וק¹, יצהל ברנר², מיכאל שגיב³, אלי כרמלי⁴

¹מכון יאיר לשיקום, יפו, ²המח' לגריאטריה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ³מכללת לחינוך גופני וספורט על-שם זינמן, וינגייט, ⁴החוג לפיזיותרפיה, בית-הספר למקצועות הבריאות על-שם סטנלי שטייר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב

בשנים האחרונות מתווספות הוכחות לכך, שאימון אירובי משפר את הכושר הגופני בקרב חולים לאחר אירוע מוח. ביסוס פרופיל פיזיולוגי לקביעת התקן ליכולותיהם הפיזיולוגיות יהווה בסיס נתונים ומקור להשוואה בעבודה הקלינית. המטרה המרכזית למחקר זה הייתה לבדוק, לאפיין ולהבין את התגובות הפיזיולוגיות השונות במאמץ אירובי.

שלושה-עשר גברים שעברו אירוע מוח קל עד בינוני, בטווח שבין 3-8 חודשים מאז אירוע המוח, עברו תבחין מאמץ לב-ריאות. בבדיקה נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) הן בצריכת החמצן המרבית לק"ג גוף והן בצריכת החמצן המרבית המוחלטת, בין קבוצת החולים לבין קבוצת הבריאים (5.05±19.03 מ"ל/ק"ג/דקה ו- ±7.0626.32 מ"ל/ק"ג/דקה,±0.4  1.58 ליטר/דקה ו- ±0.452.01 ליטר/דקה, בהתאמה). הדופק המרבי של קבוצת החולים נמצא נמוך באופן משמעותי מהדופק המרבי של קבוצת הבריאים (±15139 ו- 12±158 פעימות בדקה בהתאמה). עומס העבודה המרבי היה אף הוא נמוך משמעותית בקבוצת החולים לעומת קבוצת הבריאים (±3199.62 וואט ו- ±23.15146.11 וואט, בהתאמה). רמות חומצת החלב בדם בסוף המאמץ היו נמוכות באופן משמעותי (P<0.001) בקרב החולים לעומת הבריאים (±1.765.83 מילימול/ ליטר דם ו- 0.92±8 מילימול/ליטר דם, בהתאמה). הדופק המרבי הנמוך שאליו הגיע קבוצת המחקר מעיד ככל הנראה על ליקוי של המערכת האוטונומית, שאינו מאפשר ללב להאיץ בהתאם לעצימות המאמץ. תופעה זו נקראת Chronotropic incopetence. 

לסיכום, בבני-אדם שעברו אירוע מוח קל עד בינוני מודגמת ירידה משמעותית בתגובותיהם הפיזיולוגיות למאמץ, כנראה על רקע ליקוי ברפלקסים במערכת האוטונומית הקשורים ללב.

דוד טנה¹, יונתן שטרייפלר¹, בלה גרוס¹, יאיר למפל¹, נתן בורנשטיין¹

¹האיגוד הנירולוגי בישראל

אירוע מוח הוא גורם תחלואה ותמותה מרכזי במדינת ישראל. זהו גורם התמותה השלישי בשכיחותו וגורם הנכות העיקרי במבוגרים. בשנים האחרונות חלו פריצות דרך משמעותיות במיכלול התחומים העוסקים באירוע מוח, אשר הוכר כמצב חירום רפואי – "התקף מוח" בדומה לאוטם שריר הלב, או בשפה השגורה "התקף לב". סידרת פירסומים מדעיים חדשים והמלצות עדכניות מאירופה וצפון אמריקה, מחייבת שינוי בגישה הטיפולית לאירוע מוח חד. בהנחיות נדונים אירוע מוח חד כמצב חירום רפואי, יחידות אירוע מוח ייעודיות, טיפול דחוף בזילוח מחדש (רה-פרפוזיה) באירוע מוח איסכמי חד, טיפול החירום הראשוני והטיפול התומך, ההסתייעות בבדיקות עזר, ומניעה וטיפול בסיבוכים לאחר אירוע מוח חד.  

אלישע בר-מאיר(1), עבד-אל-ראוף זינה(1), אעיד מחאג'נה(2), יעקב בראון(1), בעז וולר(2)

(1)מכון הרנטגן ומכון מאר, (2)המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי בני-ציון, והפקולטה לרפואה ברוט רפפורט, טכניון, חיפה 

הדימות הרפואי מתפתח בשנים האחרונות לכיוון הערכת התיפקוד של רקמות הגוף בשיטות מגוונות. בדיקות של תיפקוד המוח מאפשרות איבחון מהיר של אירוע מוחי (Stroke) כבר בשעות הראשונות להתהוותו, האיבחון בשלב המוקדם מאפשר לקבוע אם נותרה ריקמת מוח שניתן להציל ולתת טיפול תרופתי מוקדם בתרופית ממסות קרישים (Thrombolysis) מהדור החדש: (Activator tissue Plasmingon (tPA. לאחרונה פותחו שיטות חדישות המאפשרות לבצע בדיקות טומוגרפיה מחשבית (ט"מ) תיפקודית (Functional CT), והבולטת מביניהן היא בדיקת זילוח בט"מ (CT Perfusion CTP). לבדיקה בשיטת הט"מ מספר יתרונות על-פני הבדיקות הקיימות: היא קלה לביצוע, מהירה ומבוצעת בסורקי ט"מ, הזמינים 24 שעות ביממה לחדרי-המיון והמרכזים לרפואה דחופה. מאחר שבדיקת זילוח המוח מבוצעת במישלב עם סריקת ט"מ רגילה ובדיקת צינתור בט"מ (טומוגרפיה מחשבית אנגיוגרפית - להלן טמ"א)(CT Angiography-CTA), היא מאפשרת הערכת תיפקוד בלתי פולשנית כוללת כשמתעורר חשד להתהוות אוטם מוח חד כבר בשלב התקבלות החולה לחדר-המיון. כך מתקבל, בנוסף לשלילת דמם חד, מידע מיידי ובזמן אמת על מיקום החסימה או ההיצרות בעורק, ועל ההשלכות ההמודינמיות של מצב כזה. מידע זה מאפשר להציע טיפול מיידי לנבדקים הלוקים באוטם מוח כבר בשלב האיסכמי היתר-חד (Hyper-acute stroke), ובדרך זו למנוע את התהוות האוטם או לפחות להגביל את התפשטותו ולמזער את הנזק למזח. המטרה בעבודה זו היא להציג את הבעייתיות הקיימת בהחלטה על מתן תרופות ממסות קרישים כבר בשלב שבו החולה התקבל למחלקה לרפואה דחופה, ופיתרונה על-ידי ביצוע בדיקות זילוח. מדווח במאמר הנוכחי על שיטת הזילוח בט"מ על יתרונותיה וחסרונותיה, ויישומה כשמתעורר חשד להתהוות אוטם מוחי חד. כן נסקרים במאמר יישומים נוספים ועתידיים של שיטת הזילוח בט"מ.

דוד טנה(1,2) איבון שוומנטל(1), נתן בורנשטיין(3) 

(1)המרכז למניעה וטיפול באירוע מוחי, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2)החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, (3)היח' למחלות כלי-דם של המוח, המח' לנירולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

אירוע מוחי ונזקיו ארוכי-הטווח וטיפול בגורמי הסיכון העיקריים, ועל-ידי פנייה לעזרה רפואית בסמיכות זמן מרבית להופעת התסמינים של אירוע חד. המטרות בעבודה זו היו לאמוד את רמת הידע לגבי אירוע מוחי בישראל. שיטות המחקר כללו סקר טלפוני שנערך בקרב 300 גברים ונשים בגילאי 40 שנה ומעלה המהווים מידגם מייצג של האוכלוסייה דוברת העברית בטווח גילאים זה. מבין גורמי-הסיכון לאירוע מוחי, גורם-הסיכון המוכר ביותר היה יתר-לחץ-דם, אך 24% מבין המשיבים לא ידעו לציין גור-סיכון כלשהו.  

למעלה ממחצית מכלל המשיבים (55%) לא ידעו לציין תסמין כלשהו של אירוע מוחי חד. קרוב למחצית מהמשיבים (46%) ציינו, כי מרכיב מסוים של שמירה על אורח-חיים בריא יכול לסייע למנוע אירוע מוחי, אולם 24% בלבד ידעו לציין כי מעקב רפואי או איזון גורמי-סיכון, כגון יתר-לחץ-דם, סוכרת או רמות כולסטרול בדם, עשוי לסייע במניעה. המודעות לנזקי אירוע מוחי הייתה גבוהה יחסית - רק 15% לא ידעו לציין נזק כלשהו כתוצאה מאירוע מוחי. בקרב משיבים שדיווחו על קיום של גורם-סיכון אחד לפחות, 14% בלבד רואים עצמם כשייכים לקבוצת סיכון ללקות באירוע מוחי.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מצביעות על ידע הלוקה בחסר לגבי אירוע מוחי בקרב הציבור בישראל. במיוחד בלט ידע מועט לגבי אפשרות מניעה על-ידי פנייה למעקב רפואי, איזון לחץ-הדם וגורמי-סיכון נוספים, ואי הכרת התסמינים של אירוע מוחי חד. תוכנית להגברת המודעות והידע בקרב הציבור בישראל נחוצה לשיפור המניעה של אירוע מוחי והטיפול בו.

פטר אלתרמן, יצהל ברנר

המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, מסונף לפקולטה לרפואה סאלקר, אוניברסיטת תל אביב 

ידוע מזה שנים רבות על ההשפעה ההרסנית של החום על מהלך האירוע המוחי בבעלי-חיים ועל ההשפעה ההגנתית המובהקת של היפותרמיה על הנירונים.

בשנים האחרונות פורסמו עבודות רבות בנושא השפעת החום על מהלך האירוע המוחי גם בקרב בני-האדם. בעבודה הנוכחית נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהשפעת החום כגורם-סיכון בלתי תלוי על עוצמת האירוע המוחי: מידת הנזק לתיפקוד ושיעור התמותה.

כן נסקרים הדגמים הטיפוליים הנגזרים מהמחקרים אודות השפעת החום, כגון טיפול בהיפותרמיה או טיפול אנטיפירטי בשלב החד (Acute) של האירוע המוחי. להערכתנו, יש מקום לטיפול מיידי בהורדת החום בחולה שלקה באירוע מוחי והמפתח חום בימי האישפוז הראשונים. על טיפול זה להינתן ללא קשר למקור החום; זה האחרון חייב להיבדק במקביל לצורך טיפול סגולי. מועלית בנוסף סוגיית הטיפול בתרופה שעלותה נמוכה, כמו אצטמינופן במינונים בטוחים, גם בקרב חולי אירוע מוחי עם חום תקין המצויים בשלב החד לצורך מניעת העלייה השכיחה בחום הגוף בשלב החדיד (Subacute phase).

עצמון צור 

יח' השיקום, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה

בתקופה של 12 חודשים, שוחררו 136 מטופלים מיחידת השיקום שבביה"ח בנהריה, למסגרת הקהילה. 71 חולים קיבלו טיפול שיקומי לאחר האירוע המוחי הראשון, ו-25 נוספים לאחר אירוע מוחי נישנה: 13 טופלו לאחר שעברו ניתוח לתיקון שבר בצוואר-הירך: 15 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מתחת לברך, ו-1 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מעל לברך, 11 מטופלים נוספים אושפזו ביחידת השיקום בגלל מחלות אחרות. המטופלים שסיימו את הליך השיקום הוגדרו כבעלי כושר ניידות אם יכלו לצעוד בחופשיות או בסיוע כלי-עזר למרחק של 5 מטר למיצער, בתוך מחלקת האישפוז או במכון הפיזיותרפיה. אלו שלא היו מסוגלים לצעוד כלל או להשלים אותו מרחק, הליך השיקום לגביהם הסתכם בכישלון.

9 חולים בלבד נותרו במועד השיחרור מביה"ח, רתוקים לעגלת-הנכים (6 אחרי אירוע ואסקולרי-מוחי, 1 אחרי שבר בצוואר-הירך ו-2 קטועי רגל). 6 החולים שלקו באירוע המוחי לא היו מסוגלים לשאת את משקל גופם על הרגל המשותקת בגין טונוס שרירים ירוד, אף לא בסיוע אביזר עזר. החולה שנותח לשם תיקון שבר בצוואר-הירך ונותר מרותק לעגלת-הנכים לקה בהמיפלגיה, בשבר ישן בצוואר-הירך הנגדי ובמחלת פרקינסון. מבין שני קטועי הרגל שאיבדו את כושר הניידות, חולה אחת סירבה להשקיע בטיפול השיקומי, וחולה אחר לקה בעבר בשלושה אירועים ואסקולריים-מוחיים, שבעטיים אובחנו אצלו בעיות מוטוריות וקוגניטיביות קשות שהשפיעו לרעה על הליך השיקום.

מרינה מוטין, עפר קרן, חיים רינג

בית-חולים לוינשטיין, מרכז שיקום, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ייעוד הטיפול שיקומי הוא לשפר את איכות חייו של אדם שנפגע, על-מנת שיוכל לחזור לקהילה ולתפקד בה באופן עצמאי במידה המרבית האפשרית. לשם השגת מטרה זו, משלבת הרפואה השיקומית טיפול כוללני של צוות רב-תחומי. עבודות ספורות הוקדשו לבחינה של מידת התועלת של המערך הטיפולי במטופלים בכלל ובנפגעי אירוע מוחי בפרט.

בעבודה הנוכחית נמדדה מידת השיפור שחל בתיפקוד של חולים במהלך אישפוז שיקומי. היכולת לתפקד נמדדה באמצעות מבחן FIM. בנוסף, נמדד מהי כמות הטיפול שניתנה לכל מטופל. כמות טיפול או מנת טיפול הוגדרה כ- 15 דקות של מגע ישיר בין המטפל למטופל. הבחינה של מנת הטיפול שניתנה נבדקה באופן סמוי הן מהמטפל והן מהמטופל. הטיפולים שלגביהם בוצעה המדידה היו בתחומים הבאים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תיקשורת, תירגול פעילות יומיומית. כל הטיפולים ניתנו על-ידי צוות סיעודי. נמדדה רמת התיפקוד בסמוך להתקבלות לאישפוז השיקומי ולפני השיחרור. נבדקו בנפרד הפעילות המוטורית ופעילות התיפקודים הקוגניטיביים. כמו-כן, נבחן באופן סטטיסטי אם היה קשר בין מנת הטיפול (בכל תחום בנפרד) לבין השיפור שחל בתיפקוד.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו 30 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע מוחי ראשון. הגיל הממוצע היה 64 שנים ו- 60% מהנבדקים היו גברים. מהלך האישפוז הממוצע היה 74 יום. נבדקה רמת התיפקוד עם ההתקבלות לאישפוז השיקומי ובסמוך לשיחרור, כאשר נבדקו בנפרד היכולת המוטורית והתיפקודים הקוגניטיביים.

הקשר בין כמות הטיפול בפיזיותרפיה לשיפור המוטורי לא היה בעל משמעות סטטיסטית; אפשר להסביר זאת בעובדה שנכללו בעיבוד גם חולים במצב קשה, שטופלו במשך תקופה ארוכה ללא שיפור משמעותי. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתיפקוד.

אחת המסקנות מנתוני העבודה היא, שאם קיים עניין לחזק את הקשר בין כמות הטיפול לבין שיפור בתיפקוד, יש לאפשר למטפלים להתאים את כמות הטיפול בהתאם לצורכי המטופלים. במתן השירות הנוכחי מוגבלת היכולת לווסת את כמות הטיפול בידי צוות השיקום. מאידך, לקביעה מהם הצרכים הטיפוליים השלכות אתיות, מוסריות וכלכליות רבות משמעות. מומלץ שהחלטות כבדות שמקל אלו לא יוטלו על המטפל, אל ייקבעו על-ידי מעצבי מדיניות הבריאות.

Diagnosis and Therapy in Acute Stroke: A Rehabilitation Center Viewpoint

M. Motin, J. Streifler, A. Tsur, H. Ring

Neurological Rehabilitation Dept., Loewenstein Rehabilitation Center, Ra'anana; Neurological Unit, Rabin Medical Center, Golda Campus, Petah Tikva and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University, Ramat Aviv

The extent of the diagnostic work-up of patients with acute stroke was evaluated in 101 patients admitted for rehabilitation during a 4-month period in 1997. This included specific blood tests and neuro- and cardiac imaging, and compared the extent of work-up in a community hospital versus a rehabilitation center. Comparisons were also made with similar investigations 10 and 20 years earlier.

Results demonstrated that the trend to admit younger stroke patients (<50 years) to neurological (as opposed to medical) departments observed between 1977-1987 persisted in 1997.

The use of CT scan increased dramatically from 1977 to 1987 (19% vs 78%), and in 1997 was actually 100% The use of carotid duplex and echocardiography increased steadily during the 3 decades reaching 26% and 28% respectively. Tests for thrombophilia were seldom done. However, in neurological departments it was done in about 50% of the younger stroke patients. In neurology departments carotid duplex was done 2 to 3 times more often than in medical departments.

During rehabilitation imaging tests were done once or more in almost half the patients. The results and those of additional blood tests, have led to modification of antithrombotic treatment in 14% of the younger group and 4% of the older group.

We have clearly shown that while stroke work-up has become more comprehensive in recent years, there is still much to do in this field. Stroke units or teams in our general hospitals will increase stroke awareness, improve work-up and hasten definitive treatment.
 

Ambulatory Oral Procedures on Low-Dose Aspirin

Ronen Gaspar, Leon Ardekian, Benyamin Brenner, Micha Peled, Dov Laufer

Dept. of Oral and Maxillofacial Surgery, and Thrombosis and Hemostasis Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Discontinuation of long-term, low-dose aspirin prior to ambulatory oral surgical procedures was assessed in a blind, controlled prospective study. 50 patients on low-dose aspirin who needed dental extractions, periodontal surgery, or other ambulatory oral surgery were randomly divided into test and control groups. The control patients stopped taking aspirin a week before operation, but in the test group aspirin was continued. Before, during and after surgery bleeding time was tested. Although bleeding time was significantly longer when aspirin was continued, in both groups it was within normal limits. Intraoperative hemorrhage was more frequent in those taking aspirin. Hemostasis control posed no problem and there were no postoperative complications in either group. It is concluded that discontinuing low-dose aspirin prior to elective oral surgery is not justified.

Evaluation of Predictive Factors for Stroke Rehabilitation

Abraham Adunsky, Shlomo Levenkrohn, Yehudit Fleissig, Angela Chetrit, Zvia Blumstein

Geriatric Medicine and Clinical Epidemiology Depts., Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Our objective was to assess the functional disability of stroke patients by the functional independence measure (FIM) and to examine predictive factors for successful rehabilitation. In 127 consecutive stroke patients efficacy of FIM was 23.9±188, efficiency 0.54±0.45 and 81.9% of patients returned home. Functional improvement was statistically significant (p<0.001) in all FIM domains. Multivariate analysis showed that improvement in FIM score was significantly greater in the younger, among the married, the hemiparetic, and those with an admission FIM of 40-60, while efficiency was related only to type of diagnosis. In addition, the hemiparetic were 3.3 times more likely to return home than the hemiplegic.

We conclude that rehabilitation priorities should be directed towards patients younger than 75 years and to those with an admission FIM of 40-60 points. The results of this study reaffirm the usefulness of the FIM index in assessing stroke rehabilitation.

Diagnosis of Cerebral Embolism by Transesophageal Echocardiography

A. Mahagney, D. Sharif, B. Weller, E. Abineder, B. Sharf

Depts. of Neurology and Cardiology, Bnai Zion Hospital, Haifa

Cerebrovascular events have high mortality and morbidity, especially in the elderly. Ischemia is the main cause and 30% of the ischemic events are embolic and of cardiac origin. The clinical picture is not always typical of the type of stroke, but diagnosis of the mechanism of the event determines treatment. Transesophageal echocardiography (TEE) is a sensitive procedure more appropriate for diagnosing emboli of cardiac origin than transthoracic echocardiography (TTE). We therefor compared TEE and TTE in the determination of the source of emboli in 65 patients with ischemic stroke but without significant atherosclerotic changes in their carotid arteries, and compared these findings with those in 50 patients without stroke. 68% of the patients had potential sources of emboli according to TEE, compared to only 15% according to TTE. In the control group only 24% had potential sources of emboli by TEE. The findings were: clots in the left atrium, severe aortic atheroma, patent foramen ovale with paradoxical shunt, spontaneous echocardiography contrast, vegetations and mitral valve prolapse. The study showed that TEE is better than TTE in detecting the etiology of embolic stroke in those with normal carotid arteries, thus determining appropriate management.

Quality of Life in Younger Adults after First Stroke

Shenka Alfassa, Revital Ronen, Haim Ring, Aida Dynia, Ada Tamir, Reuben Eldar

Fleischman Unit for Study of Disability, Neurological Ward, Loewenstein Hospital, Ra'anana

To study the effect of stroke on the quality of life in younger adults, 199 patients 17-49 years of age who had sustained a first stroke between 1.11.92 and 31.10.93 were followed up. They were interviewed by telephone at 3, 6, 12 and 24 months after the event. 2 died during the first year of follow-up, and 8 had recurrent strokes. After 2 years, 8 additional patients had died and 4 had sustained recurrent events. Gradual improvement was reported within all age groups and in all areas. During the 3-6 months period, a mean of 4% improvement occurred in functional capability, 15% in social and recreational activity and 8% in return-to-work. The 6-12 month period showed an increase of 3% in improvement in mean functional capability, 10% in social and recreational activity and 2% in return-to-work. 1 year after the stroke 27% remained with moderate to severe disability, but over 86% were functionally independent in their daily living activities. There were no significant changes during the second year of follow-up in these statistics. 67% of those employed prior to their stroke returned to work and approximately 70% reported a return to prestroke social and recreational activity. These results demonstrate that the relatively high recovery rate and functional improvement during a year of follow-up were not accompanied by similar rates of improvement in emplyment and in social integration. They indicate the need for increased emphasis on long-term psychosocial rehabilitation services within the community.

Hospitalization of the Elderly for Stroke Rehabilitation

D. Gottlieb, M. Kipnis, E. Sister, N. Lipkin, M. Medvedev, S. Brill

Stroke Rehabilitation Unit, Neurogeriatric Dept., Beit Rivka Geriatric Hospital, Petah Tikva

This is a descriptive, longitudinal study of 400 elderly patients admitted for stroke rehabilitation to a geriatric department dedicated to this purpose. We present the demographic, medical, and impairment and disability characteristics on admission, and the outcome of rehabilitation. Mean stay was 54 days and 2/3 became independent and returned home. Functional score on admission was the best predictor of outcome, but age and social support were also significant.