תוצאת חיפוש

אסף שלף^1,2, מוטי משיח¹, אילנה שומכר², אופיר שיין^2,3, יהודה ברוך¹

¹המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בת ים והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²חיל הרפואה, צה"ל, ³המרכז הרפואי אסף הרופא

בשנים האחרונות עולה וגובר בישראל ובעולם השימוש בקנביס למטרות  רפואיות. רגולציה אודות  הגידול, השימוש, ההפצה והפיקוח על קנביס רפואי היא סוגיה שנדונה רבות לאחרונה במערכת  הרפואית, בכנסת ובתקשורת.

העלייה בביקוש לטיפול זה, הנחשב על פי מחקרים מרובים כיעיל ובטוח בהוריות מגוונות, גורמת לעיסוק רב בנושא מנגנוני האישור. בעולם קיימות מספר מדינות אשר הקימו מנגנוני רגולציה ושליטה בקנביס רפואי.

באמנת האו"ם משנת 1961 מוגדר כיצד יינתן טיפול רפואי חוקי בחומרים נרקוטיים, טיפול כזה מחייב שליטה ממשלתית מלאה במלאי החומרים הנרקוטיים ובכללם הקנביס, תוך הקמת מנגנון ממשלתי שיטפל ברישוי, פיקוח, בקרה, תיעוד ודיווח על היבול והשימוש. במדינה כמו הולנד, קיימת רגולציה מלאה בהתאם לדרישות האו"ם ומשרד לענייני קנביס, המאשר גידול, ייצור ושיווק.

קנביס רפואי מנופק בהולנד לפי מרשם על ידי רוקח כתרופה לכל דבר ועניין. בקנדה, הוקמה בלחץ החולים ולאחר מאבקים משפטיים רבים – אשר חלקם נמשכים – תוכנית ממשלתית פדראלית לרישוי קנביס רפואי. בארצות הברית מתאפיין נושא רישוי קנביס רפואי בפער בין התוכניות המקומיות של חלק מן המדינות השונות לבין הממשל הפדראלי, אשר הערים קשיים ורצה לבלום טיפול זה.

בישראל כיום, מנכ"ל משרד הבריאות ממנה נציג מטעמו, אשר מעניק היתרים לחולים לקבל טיפול בקנביס רפואי. מגדלי הקנביס אף הם מאושרים על ידי נציג משרד הבריאות. קנביס רפואי מחולק לבעלי היתרי טיפול ישירות על ידי המגדלים. מודל עבודה זה בעייתי, בהיעדר הפרדה בין המגדלים לחולים ובאי מענה לדרישות אמנת האו"ם.

במאמר סקירה זה מפורטים היתרונות והחסרונות של המודל הקיים, לצד הצעות נוספות למודלים של רגולציה ושליטה בקנביס רפואי.

הערות:

ד"ר יהודה ברוך הוא הממונה מטעם משרד הבריאות על פרויקט הקנביס הרפואי.

אחיו של ד"ר אופיר שיין הוא עו"ד בהתנדבות של חברת "תיקון עולם", העוסקת בגידול קנביס בישראל. ד"ר שיין לא עסק בכתיבת הפרק אודות המצב בישראל, אלא כתב הפרק אודות המדיניות בארצות הברית.

אופיר שיין, עומר וולף, משה וסטרייך, אבשלום שלום

המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לאבחון, טיפול ותיעוד נגעים פרגמנטריים, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: חלק ניכר מקרב המטופלים המיועדים לעבור ניתוחים זעירים, נוטלים אספירין באופן קבוע. הגישה למטופלים אלה, בהגיעם לעבור ניתוח זעיר בעור – אינה אחידה. מעט עבודות בהיקף נרחב נבחנה השפעתה של נטילת אספירין על תוצאות ניתוחים זעירים בעור, ולפיכך הבחירה הייתה לערוך ניסוי פרוספקטיבי לבחינת נושא זה.

שיטות וחומרים: קבוצת המחקר נבנתה ממטופלים שעברו ניתוח זעיר (ללא מתלים או שתלי עור) תחת הרדמה מקומית, במרפאה אמבולטורית על ידי מנתח פלסטי יחיד. הנתונים האפידמיולוגיים אודות המטופלים, וכן המידע על מחלות הרקע, סוג הניתוח והסיבוכים שנצפו בתקופת המעקב – נאספו לאורך המחקר. דגש ניתן לסיבוכים הבאים: דימום, היפרדות שולי הפצע (Dehiscence), זיהום פצע ואודם קל. קבוצת הניסוי הורכבה ממטופלים שנטלו אספירין ברצף עד הניתוח. יתר המטופלים היוו קבוצת בקרה. ההשוואה בין הקבוצות בוצעה באמצעות התבחינים test-Student's t ו-test Chi.

תוצאות: הוכללו במחקר 7,259 מטופלים שנותחו במהלך תקופת איסוף הנתונים. מאה וחמישה עשר מטופלים שנטלו פלביקס (Clopidrogel) או קומדין (Sodium Warfarin) לא נכללו במחקר. קבוצת הניסוי כללה 1,088 מטופלים שנטלו אספירין באופן קבוע. יתר 6,056 המטופלים הרכיבו את קבוצת הבקרה. בניתוח הנתונים, נמצא שוני מובהק סטטיסטית בגיל הממוצע, שכיחות מחלות הרקע ופיזור הנגעים על פני הגוף. עם זאת, לא נצפו הבדלים משמעותיים בשיער הסיבוכים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הבקרה.

דיון: בעבודה רחבת היקף זו, שנערכה בה השוואה בין מטופלים המיועדים לעבור ניתוח זעיר תחת טיפול באספירין או ללא טיפול זה, נמצא כי למרות הגיל המתקדם, שיעור מחלות הרקע הגבוה יותר ומיקום רוב הנגעים באזור ראש צוואר בקרב קבוצת הניסוי, נטילת האספירין לא גרמה לעלייה בהיארעות הסיבוכים בהשוואה לקבוצת הבקרה. תוצאות אלה מחזקות את הסימוכין שבאמצעותם ניתן לקבוע, כי בניתוח זעיר ושטחי בעור, אין צורך להפסיק נטילת אספירין.
 

אופיר שיין, משה וסטרייך, אבשלום שלום



המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לאבחון, טיפול ותיעוד נגעים פיגמנטריים (צבעניים), מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב



רקע: שאתות ממאירות של העור הן השכיחות ביותר מכלל המחלות הממאירות. שכיחות מלנומה היא פחות מ-5% מתוכם, אך חלקה היחסי בתמותה גדול בהרבה. אבחון מוקדם משפר את הפרוגנוזה של חולים עם מלנומה, אך הדיוק בקביעת האבחנה הקלינית נע סביב 60% בלבד. דרמוסקופיה היא גישה לא פולשנית, המאפשרת הסתכלות לעומק מבני העור ומשפרת את יעילות האבחון של מלנומה ביחס לבדיקה קלינית.

מטרה: ביצוע עבודה השוואתית רטרוספקטיבית, המבוססת על ניסיונו של רופא בכיר בעל ידע וניסיון באבחון נגעים צבעניים (פיגמנטריים) בעור, עם וללא דרמוסקופיה.

שיטה: בוצעה השוואה בין שתי קבוצות של מטופלים: קבוצת הבקרה, שנותחה בין השנים 2003-2001 – תקופה שבה לא נערכה כל בדיקה דרמוסקופית, וקבוצת המחקר, שנותחה בין השנים 2008-2007 ובה נבדקו רוב המטופלים בגישה דרמוסקופית. לכל מטופל בוצע רישום של האבחנות הקלינית, הדרמוסקופית וההיסטולוגית. חושבו הרגישות והערך המנבא החיובי. מובהקות סטטיסטית חושבה תוך הסתייעות בתבחיני  Fisher Exact Test  ו- Chi Square Test.

תוצאות: בקבוצת הבקרה נכרתו 1,806 נגעים, מתוכם 680 נגעים מלנוציטיים וביניהם 167 שומות דיספלסטיות ו-20 מלנומות. רגישות האבחון של מלנומה הייתה 80% והערך המנבא החיובי היה 53%. בקבוצת המחקר נכרתו 1,039 נגעים, מתוכם 415 נגעים מלנוציטיים וביניהם 63 שומות דיספלסטיות ו-14 מלנומות. רגישות האבחנה הייתה 77%, בעוד שהערך המנבא החיובי היה 83%. הבדיקה באמצעות דרמוסקופ הביאה לשיפור סטטיסטי מובהק בערך המנבא החיובי לאבחנה של מלנומה ממאירה (P<0.05) והפחיתה משמעותית את סילוק השומות הדיספלסטיות (P<0.05).

מסקנות: דרמוסקופיה מהווה כלי עזר פשוט ויעיל בגישה לטיפול בנגעי עור מלנוציטיים, המביאה לשיפור הדיוק באבחנה של מלנומות ממאירות ושומות דיספלסטיות, ובכך מגדילה את ביטחון הקלינאי באבחנותיו ומקטינה כריתת נגעים לא הכרחית.

אמיר קריבוי, ארסניי פינקלשטיין, ערן רוטמן, עידו לייש, זאב תא-שמע, אזיק הופמן, אופיר שיין, יואב יחזקאלי, צביקה דושניצקי, אריק איזנקרפט

ענף רפואת אב"כ, חיל הרפואה, צה"ל

מאז מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80' של המאה הקודמת לא תועד שימוש מלחמתי בציאניד, אולם לאחרונה הוזכר שמו כחומר איום בטרור. כך, לדוגמה, נחשפה בשנת 2002 מזימה של פעילי אל-קאעידה לפזר ציאניד ברכבת התחתית בלונדון. איום מסוג זה צובר תאוצה לנוכח התגברות אירועי טרור בעולם בכלל ובישראל בפרט, ולנוכח איומים מפורשים מצד בכירים באירגוני הטרור העולמי על כוונתם להפעיל נשק כימי. תסריט של הרעלה המונית בציאניד, אם כך, אינו דמיוני.

התיסמונת הקלינית של הרעלת ציאנידים היא מורכבת, מגוונת ואינה ברורה מאליה לצוות המטפל. הטיפול בהרעלת ציאניד נמצא בבחינה מתמדת ואין לגביו תמימות-דעה בעולם. מוסכם כי הטיפול הרפואי בנפגעים בזירת האירוע ובבתי-החולים צריך להינתן במהירות, להיות זמין, ומחייב לרוב גישה לתוך-הווריד ומתן בהזלפה איטית. נתונים אלו מציבים מיכשול בבואנו לטפל באירוע רב-נפגעים מסוג זה.

מצאנו לנכון לבחון שוב את הנחיות הטיפול הרפואי בהרעלת ציאניד, לנוכח המחקר שנערך בתחום בעולם. במאמר הנוכחי מדווח על מנגנון הרעילות של הציאניד, מפורטים המאפיינים הקליניים של ההרעלה ומובאים פרוטוקולים לטיפול הנהוגים בעולם. בהתבסס על נתונים אלו, מובאת בזאת הצעה לפרוטוקול לטיפול רפואי בנפגעים מאירוע הרעלה המוני בציאניד.