• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        אפריל 2014

        ורדה וייסקופף
        עמ'

        ורדה וייסקופף

        רחובות

        בשישה באפריל 1945, תשעה ימים לפני שיחרור מחנה הריכוז ברגן בלזן, נצטוו כ-2,500 אסירים יהודים להתכונן לעזיבת המחנה ביום המחרת. בשבעה באפריל יצאו האסירים דרך שערי המחנה והחלו לצעוד כ-10 ק"מ לתחנת הרכבת הסמוכה בעיר צלה (Celle), שם נצטוו לעלות על רכבת שתיקח אותם למחנה הריכוז טריזינשטאט. לאחר שישה ימי נסיעה עצרה הרכבת ליד הכפר פרסלבן ((Farsleben שבגרמניה, וב-13 באפריל 1945 שוחררה על ידי גדוד הטנקים  743, השייך לדיוויזיית חיל הרגלים ה-30 של הארמיה התשיעית בצבא ארה"ב. גדוד הרפואה ה-105 של דיוויזיה זו דאג לטיפול רפואי ראשוני עבור הניצולים, ולאחר מכן הועברו הניצולים בסיוע כלי רכב זמינים שאורגנו על ידי קצין הקישור של הדיוויזיה, לוטננט פרנק טאוורס 1st Lt. Frank W. Towers)), לעיירה הילרסלבן (Hillersleben), ששימשה בסיס של חיל האוויר הגרמני. פעל שם בית חולים קטן שלא הייתה באפשרותו לתת טיפול רפואי לכל הניצולים.

        בעשרים-ואחד באפריל 1945, ניתנה פקודה לפלוגה C מגדוד הרפואה ה-95 להגיע להילרסלבן ולבצע שם את מה שתואר על ידי מפקד הגדוד, הקולונל ד"ר וויליאם הורטה (Col. Dr. William Hurteau), כמשימה הגדולה ביותר שניתנה לגדוד במהלך מלחמת העולם השנייה – הקמת בית חולים נוסף בעיירה הילרסלבן ותוספת מיטות אשפוז בבית החולים הקיים. מבנה ששימש לפנימיה הפך לבית חולים, והציוד שהובא אליו היה ציוד גרמני שהוחרם על ידי הצבא האמריקאי. כמו כן, דאגה הפלוגה למזון שהובא ממחסנים גרמניים, ונתפסו רפתות מהן הובא בשר וגם חלב. חייהם של אסירי רכבת זו ניצלו תודות לגבורתם ועבודתם המסורה של חיילים אמיצים אלו מדיוויזיית חיל הרגלים ה-30 ומגדוד הרפואה ה-95. 

        יולי 2012

        שמואל רייס
        עמ'


        שמואל רייס
         


        היחידה לפיתוח סגל, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

         

        לימוד תולדות הרפואה בשואה הוא בעל משמעות לזהות המקצועית של אנשי מקצועות הבריאות. במאמר זה מובא סיפור מחנה ברגן-בלזן, האירועים בשבועות שקדמו לשחרור והחודשיים שאחריו על היבטיו השונים, בעיקר בהיבט הרפואי והאישי.

        בספר בשם "After Daybreak" של Shephard, מתוארים אירועי שחרור מחנה ברגן-בלזן ב-15.4.1945, מוקדש מקום מרכזי לסיוע הרפואי שנדרש. הבריטים, משחררי המחנה, עמדו בפני זוועה של אלפי גוויות וגוססים, מצב תברואתי (סניטרי) בלתי נסבל ומגפות משתוללות. הם התגייסו למתן מענה רפואי ל"אסון ההומניטארי" באמצעות שלב של תכנון וצבירת יכולות, ולאחר מכן הפעלת תוכנית נרחבת ונמרצת של מיון וטיפול. אף על פי כן, התגייסותם לא תמיד הסתיימה בהצלחה: רבים מהניצולים נספו לאחר השחרור. אולם הצוותים פעלו תמיד במסירות ובנחישות. בין השאר מובאים במאמרי סיפוריהם של בריגדיר גלין היו – רופא הגייס שניהל את המבצע, ושל 96 סטודנטים לרפואה מתנדבים שהוטסו מאנגליה לסייע בטיפול.

        את סיפורי המחנה באותם ימים שמעתי גם מאבי ז"ל, אשר היה שם ושוחרר על ידי אותם חיילים בריטיים עצמם, ומאמי תבל"א – ששהתה באותו מחנה ועזבה אותו חודשיים לפני שחרורו.

        בסוף מאי 1945 עזבו החיילים הבריטים, המחנה הפך למחנה פליטים, מחנה מעבר לעלייה או הגירה, אז עברו בו בשנים 1948-1947 שתי אחיותיה הצעירות של אמי בדרך לארץ ישראל, במסגרת קבוצת נוער שעלתה לקיבוץ רמת יוחנן.

        כך מצאתי עצמי בכפילות, שבה אני רואה בעיני רוחי מחד גיסא את התמונה שמשקף הספר – המבט של משחררי המחנה וההיבט הרפואי המתואר, ומאידך גיסא את עצמי בנעליהם של בני משפחתי – מנסה לדמיין את הימים שעברו.

        במאמר זה מפורטים שני ההיבטים: המקצועי – זה של מגישי הסיוע הרפואי, והאישי – זה של בני משפחתי שהיו שם אף הם. מתוארים בו הצד האפל והצד המואר של הרפואה, כפי שהתבטאו במחנה ברגן-בלזן בחודשים שלפני שחרורו, בעת  השחרור ולאחריו.

         
         

        אפריל 2009

        שאול מ' שאשא, אנטול ליבשיץ ואבי עורי
        עמ'

        שאול מ' שאשא1, אנטול  ליבשיץ2, אבי עורי2

         

        1בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, 2בית חולים רעות, תל אביב

         

        מצב בריאותם של ניצולי השואה העסיק חוקרים רבים במהלך השנים, בעיקר בהיבטיו הנפשיים והחברתיים. מעט עבודות יחסית פורסמו באשר לבריאותם הגופנית. הועלתה הנחה, אשר התבססה על מִמצאים בקרב נכים או אנשים שעברו טראומות אחרות, שלפיה תימצא בקרב ניצולי השואה שכיחות מוגברת של תחלואה גופנית ושיעור תמותה גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית או בקבוצות בקרה מותאמות גיל, מין ומוצא. אולם תוצאות מרבית המחקרים אינן מאששות הנחה זו, פרט לגבי מחלות ממאירות ומחלות בשלד כמו אוסטיאופורוזיס, ששכיחותן בקרב הניצולים רבה יותר משמעותית מאשר בכלל האוכלוסייה. באשר לשאר המִמצאים הרפואיים-גופניים, קשה לקבוע בוודאות מדעית. הניצולים מתארים תחושת בריאות ירודה, תִפקוד לקוי ונטיות אובדניות. יהיה מקורן של בעיות רפואיות אלה אשר יהיה, ניצולי השואה ראויים לכל סיוע רפואי ונפשי, ולכל סעד אפשרי.

        טומי שמואל שטייר
        עמ'

        טומי שמואל שטייר

         

        החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות, רמת גן

         

        בשנה הראשונה שלאחר קום המדינה עלו ארצה כ-350,000 ניצולי שואה – כשליש מאוכלוסיית הארץ באותם ימים. דימויים הציבורי הירוד ("סבון", "אבק אדם") והגישה הציונית-חלוצית של שלילת הגולה – כל אלה גרמו להתנשאות כלפי הניצולים וזִלזול בהם. יחס המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאקלים הציבורי, ובעיותיהם לא זכו לתשומת לב הראויה. 

        מצב זה גרם בחלקם לטראומה נוספת – משנית. זוהי אחת הסיבות ל"קשר השתיקה". שתיקה זו נמשכה שנים רבות והפכה אותם פגיעים עוד יותר בשנות חייהם המאוחרות.

        במאמר זה נסקר מצבם הנפשי המורכב של ניצולי השואה בקהילה, המאופיין בין היתר בשילוב של קשיחות ופגיעות. כמו כן, מדווח על השכיחות של הפרעת דחק בתר-טראומטית ( Post Traumatic Stress DisorderPTSD) בקרב ניצולי השואה, מאפייניה וקשיי ההתמודדות של המטפלים עם המצב הבתר-טראומטי.

        רצף האירועים הטראומטיים שחוו גרם בחלק מהניצולים לתחושת פגיעות, עלבון וחרדת חשיפה. תחושות אלה מנעו מהם במהלך השנים לתבוע את זכויותיהם, למרות שהתנהגות זו נחשבת נורמטיבית בחברה הישראלית.   

        ההתעניינות וריבוי המחקרים בנושאי השואה ובניצולי השואה גדלים ככל שמספרם של הניצולים החיים קטן וככל  שמתרחקים בזמן מזוועות אותה מלחמה. במאמר הנוכחי מובאת המלצה ליישום מדיניות של אפליה מתקנת במערכת הבריאות ביחס לניצולי השואה.

        מאי 2008

        אורי וינברג, שמואל רייס
        עמ'

        אורי וינברג, שמואל רייס

         

        התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

         

        הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

        אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

        עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

        מרץ 2008

        אורי וינברג, שמואל רייס
        עמ'

        אורי וינברג, שמואל רייס

         

        התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

         

        הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

        אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

        עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

        ינואר 2008

        ורדה וייסקופף
        עמ'

        ורדה וייסקופף

         

        המרכז לבריאות הנפש, נס ציונה

         

        בתאריך 19.3.1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה וכבש אותה. חיילי הוואפן אס אס השתלטו על בנייני הקהילה היהודית בבודפשט, וביניהם גם על בית החולים היהודי הגדול והמפורסם ברחוב סבולץ' (Szabolcs), שנוסד בשנת 1802. בית החולים עבר לבית ספר של הקהילה היהודית ברחוב וושלני (Wesselényi) 44. צוות בית החולים הצליח להבריח ציוד רפואי בסתר, וגם חדרי הניתוח הועברו לבית חולים זמני זה, שהיה המרכזי. בנוסף הוקמו בתי חולים מישניים, חלקם בגטו וחלקם מבחוץ. היודנרט דאג להם לציוד מתרומות של יהודים. בתי החולים הזמניים קלטו חולים, פצועים ונפגעים רבים כתוצאה מהמלחמה שהתנהלה בבודפשט. כל בתי החולים הללו פעלו עם ציוד עלוב, חלק מהניתוחים בוצעו על שולחנות מטבח, וציוד רפואי עבר עיקור (סטריליזציה) באמצעות הבערת ספסלי בית הכנסת וספרי הספרייה. מדצמבר 1944, כאשר לא היה חשמל בבית החולים, נאלצו הרופאים לנתח לאור נרות ופנסים, ואף על פי כן הצליחו להציל חיים רבים. למרות התנאים הקשים שבהם פעל הצוות הרפואי, הוא מילא את תפקידו במסירות, ואומץ ליבו ראוי להערכה.

          

        גטו בודפשט שוחרר על ידי הצבא האדום ב- 18.1.1945. מבתי החולים הזמניים יצאו אל החופש אלפי יהודים.

        אפריל 2006

        אבי עורי ושאול מ' שאשא
        עמ'

        אבי עורי1, שאול מ' שאשא2

         

        1מרכז רפואי רעות, תל-אביב, 2בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

         

        האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

        אפריל 2005

        שאול מ' שאשא
        עמ'

        שאול מ' שאשא 


        בית החולים לגליל המערבי, נהריה 


        במאמר קודם תוארו מאפייני החיים והתחלואה במחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי. במאמר הנוכחי נסקור את הארגון הרפואי במחנות, את אמצעי הטיפול ואת פעולות הרופאים ואנשי הרפואה הגרמנים והאסירים, כולל היהודים.

        בשנים 1942-1944 היו מאות מחנות ריכוז פזורים ברחבי הרייך השלישי, הועסקו בהם מיליוני אסירים בעבודת פרך, ובוצעה בהם השמדה המונית, מתוכננת ו"מדעית" – בעיקר של יהודים ו"גזעים נחותים" אחרים. האסירים חיו בתנאים מחפירים של השפלה מתמשכת, אי וודאות קיומית וטרור. הם לקו בתחלואה ניכרת, בעיקר בחבלות שונות, מחלות זיהומיות ובעיקר ברעב קיצוני ומתיש שהביאו לשיעור תמותה עצום.

        השירות הרפואי במחנות היה באחריות הס"ס. בכל מחנה היה רופא ס"ס ראשי ולידו מספר עוזרים וסניטרים. כן תיפקדו "רופאים אסירים". בכל מחנה מונה רופא אסיר ראשי, ובכל צריך נקבע רופא צריף (Blockdoctor) שהיה צריך לדאוג לניקיון המקום, לפינוי גופות, להסדר מיסדרי חולים לנזקקים ולמתן אישורי עבודה ומחלה. לקבוצות העבודה התלווה "רופא דרכים" (Streckenpfleger) לשם מתן עזרה ראשונה לנפגעים בעבודה. כמו-כן הועסקו רופאים אסירים כדיזנפקטורים לשמירת הגיהות (Hygiene) במחנה.

        בכל מחנה הוקצו צריף או מספר צריפים ששימשו לטיפול ואישפוז, ונקראו לרוב בשם "ריבייר" (Revier). במחנות הגדולים אף הוקצו מספר צריפים למען בית-חולים (Krankenbau), ולעיתים אף יוחד מחנה אחד בתוך מיתחם מחנות לצורך אישפוז, בעיקר של חולים "מדבקים". ניהול הריבייר היה באחריות רופאי הס"ס. לידם פעל רופא אסיר ראשי ומספר רופאים אסירים, ולעיתים גם כוחות סיעודיים. הניהול המעשי ניתן לאסירים אחראים (קאפו) שלא היו אנשי רפואה, אך עם סמכויות להכריע בשאלות רפואיות כמו ניתוחים, שלא אחת אף ביצעו אותם בעצמם.

        בריבייר היה מחסור בכל: במקומות אישפוז, בכוח-אדם, באמצעי טיפול ואיבחון, בתנאים עקרים (סטריליים) ובחומרי הרדמה. הצפיפות הייתה רבה מאוד, ועל כל דרגש הושכבו מספר חולים בלא תלות במחלתם. לא ניתן היה לבצע הליכים מצילי חיים, וניתוחים, אם בוצעו, נעשו לרוב ללא הרדמה. שיעור התמותה היה אפוא ניכר, והריבייר נתפש לא אחת בעיני האסירים לא כאתר מרפא, אלא כמקום למות בו. מדי פעם הייתה מבוצעת ביקורת על-ידי רופאי הס"ס שמטרתה העיקרית היתה "סלקציה": חולים קשים שלא היה סיכוי להחזירם לעבודה נשלחו להמתה, והאחרים נשלחו לעבודה למרות מצבם. הרופאים האסירים עשו כל מאמץ למנוע סלקציה זו בדרכים שונות, ולא אחת נענשו ואף שילמו על כך בחייהם.

        אפריל 2004

        שאול מ' שאשא
        עמ'

        שאול מ' שאשא

         

        בית החולים לגליל המערבי, נהריה

         

        מחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי היו "פלנטה אחרת". האסירים, משוללי כל זכויות, חיו בתנאים של השפלה מתמשכת, באי-וודאות קיומית ובטרור. תנאי החיים היו קשים והתאפיינו בצפיפות רבה, בתברואה וגיהות (Hygiene) אישיות ירודות. במחסור בביגוד מתאים ובאמצעי חימום. וכן בסדר יום ממושך ונוקשה שכלל מיסדרים אין סופים, צעידות ארוכות, עבודת פרך, ושינה חטופה ומופרעת שלוותה בתשישות. מעל לכל סבלו אסירי המחנה מרעב קיצוני ומתמשך. האסירים קיבלו כשליש מתיצרוכת הקלוריות היומית לה נזקקו, והמזון היה חסר מרכיבים חיוניים, כמו ויטמינים ואבות מזון.

        מעבר למצב הנפשי המיוחד שבו היו נתונים האסירים, הם לקו במחלות זיהומיות, בחבלות ובעיקר סבלו מרעב.

        כינמת, גרדת ומחלות טפיליות אחרות היו נפוצות במחנות ולוו בזיהומי עור. שכיח מאוד היה טיפוס הבהרות - הן בצורה אנדמית והן כמגפות שגרמו לשיעור תמותה ניכר. רבים לקו בשחפת ובמחלות מעיים כמו טיפוס, פארא-טיפוס ודיזנטריה, וכן בדלקת ריאות ובזיהומים אחרים.

        חבלות היו תופעה שכיחה ביותר, והן נגרמו מהכאות, ממלקות, מהצלפות, מפצעי ירי ומנשיכות כלבים. הן התאפיינו בשברים בגולגולת עם דימומים וקרעים במוח, ובשברים בעצמות הגפיים - בעיקר בעצם השת ובצלעות, חבלות קהות בבית-החזה ובבטן היו אף הן נפוצות מאוד. בחלקן נגרם סיבוך עקב התנקבויות של איברים חלולים, כמו המעיים, שבא לידי ביטוי בצפקת (Peritonitis) או בדימום ניכר מכלי-דם, ולעתים הסתיימה הפגיעה במוות. לכך יש להוסיף את פגעי הקור - בעיקר קפיאת איברים והיפותרמיה.

        אולם מעל לכל שלטה "מחלת הרעב" על ביטוייה וסימניה השונים, שבצורתם הקיצונית הביאו לתמונת ה"מוזלמן", וכמובן לשיעור תמותה ניכר.

        דב זלוף, שמואל אבן-זהר ורנטו פוסמן
        עמ'

        דב זלוף1, שמואל אבן-זהר 2, רנטו פוסמן1,3


         

        1קופת חולים כללית, מחוז דן פתח-תקווה, 2אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 3המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב

         

        המטרה במחקר הייתה לבדוק אם קיימים הבדלים ברמת החרדה, בתפיסת הסכנה, בהסתמכות על כוחות הבטחון, ובסימני מצוקה פסיכולוגית בעיתות מלחמה בין שתי קבוצות ניצולי שואה: יהודים מיוון ויהודים ממזרח - ומערב-אירופה - כל זאת בהתמודדותם הנפשית מול גלי הטרור כנגד האוכלוסייה האזרחית בישראל.

        יהודי יוון תוארו כשונים הן על-ידי הנאצים, הן על-ידי יהודים שאינם יוונים והן על-ידי היוונים עצמם. עוז רוחם, לכידותם, נטייתם למרוד ולהתנגד, וכוחם הגופני - היו שם דבר במחנות הריכוז. לכל התכונות הללו יש עדויות מדויקות בספרי ההיסטוריה העוסקים בשואת יהודי יוון.

        חמישים-ושמונה שנים לאחר השואה ולפני שייעלמו מעל דפי ההיסטוריה, נבדקו בכלים מדעיים חוסנם הנפשי של יהודי יוון ניצולי שואה מול גלי הטרור.

        לשם כך מולאו ארבעה שאלונים שחוברו על-ידי פרופסור סולומון מאוניברסיטת תל-אביב, ואשר נמצאו מהימנים.

        להלן המימצאים העיקריים: רמת החרדה הממוצעת של ניצולי שואה יוצאי יוון נמוכה באופן מובהק מזו של ניצולי השואה האחרים - ממוצע של 10.00 לעומת 16.48 (t=4.83, p>0.001) ממוצע תחושת המצוקה הפסיכולוגית בעיתות מלחמה בקרב יוצאי יוון היא 2.10 לעומת 2.65 בקרב ניצולי שואה האחרים (t=4.24, p<0.001); ממוצע מידת האמון בכוחות הביטחון בקרב יוצאי יוון הוא 3.67 לעומת 2.70 בקרב הניצולים האחרים (t=2,60, p<0,001); ממוצע תפיסת המצב כמסוכן בקרב יוצאי יוון הוא 2.75 לעומת 3.39 בקרב ניצולים אחרים (t=4.354, p<0,001); המוכנות להגירה מהארץ היא 1.02 בקרב יוצאי יוון לעומת 2.09 בקרב הניצולים האחרים (t=4.06, p<0.001).

        תוצאות המחקר מאששות את ההשערה, שאכן יוצאי יוון מגלים חוסן נפשי ניכר ומובהק סטטיסטית בהשוואה מול ניצולי שואה שאינם יוצאי יוון.

        ההבדלים בין יוצאי יוון לבין ניצולי שואה אחרים גדלו אף יותר כאשר נבדקו תת-קבוצות של אסירי מחנות הריכוז בלבד מכלל הניצולים.

        לסיכום, ניצולי השואה אינם קבוצה אחידה המגיבה באופן אחיד לאירועים טראומטיים. לכן אין לראותם כמיקשה אחת, מאחר שהם נושאים עימם מיטען חברתי שונה וערכים אוניברסליים שאותם ספגו בארץ מוצאם.

        מאי 2003

        אורית הרשלג-אלקיים, לאה אבן ושאול מ' שאשא
        עמ'

        אורית הרשלג-אלקיים, לאה אבן, שאול מ' שאשא,

         

        המח' לגסטרואנרולוגיה ילדים, המח' לילדים א' והיח' לניהול רפואי, בית-החולים לגליל המערבי, נהריה

         

        מאפייני החיים העיקריים בגטאות היו צפיפות קשה ולעתים קיצונית, מחסור באמצעי קיום (כמו כסף, אמצעי תברואה וגהות, תרופות), תנאים תברואתיים וסביבתיים קשים, גהות (hygene) אישית ירודה, קור ותשישות. בתנאים אלה היו המחלות הזיהומיות על מחולליהן השונים בנות-לוויה קבועות בגטו, אם בצורה אנדמית ואם כמגפות תדירות שקטלו רבבות מתושביו.

        אולם המאפיין הבולט ביותר בכל הגטאות, ובעיקר בגטו ורשה, היה הרעב. כמות הקלוריות היומית במזון שהוקצב לתושבים נעה בין 800 במצב הטוב לפחות מ-300 במצבים הקיצוניים. בגטו ורשה, 'גטו הרעב', ירדה קצובת המזון הימית אף לפחות מ-200 קלוריות. המזון חסר מרכיבים חיוניים כמו מינרלים וויטמינים. צריכת קלוריות נמוכה כל כך גרמה למיתת רעב (starvation) במקרים הקיצוניים, ולמחלות חסר שונות שפגעו בכל מערכות הגוף ואף גרמו להחמרת התסמינים של מחלות אחרות. להשלכה הקלינית של הרעב אף נתייחד השם 'מחלת הרעב' כיחידה נוסולוגית. זו היוותה מוקד למחקר נרחב בגטאות ובעיקר בגטו ורשה, שבו נערך אחד המחקרים המעמיקים והמתועדים ביותר על התופעה בידי קבוצת רופאים בראשותו של ד"ר ישראל מילייקובסקי.

        הקורבנות הראשונים לרעב היו הילדים, אשר בנוסף לתסמינים הרגילים של המחלה, סבלו מפגיעה קשה בהתפתחותם הגופנית והנפשית. הנפגעים העיקריים היו תינוקות וילדים בגילאי שנתיים עד חמש שנים. הביטויים הראשונים היו ירידה דרסטית במשקל ובגובה ותשישות, ובהמשך פגיעה בהתפתחות האינטלקטואלית. הילדים נראו קטנים לגילם, עם רזון קיצוני ומנותקים מסביבתם. בגילאים אלה נסתיימה המחלה בתמותה של 100% מהלוקים בה. ואכן, בשנים האחרונות לקיום הגטאות לא נראו בהם ילדים מתחת לגיל שלוש שנים, ואילו הילדים הגדולים יותר הראו סימנים קשים של מחלת הרעב. או כפי שדיווחו הרופאים "כאשר הילדים הגדולים חלו, הקטנים כבר מתו [...]".

        במאמר להלן נסקור את תנאי החיים של הילדים בגטו, את הרעב והשלכותיו עליהם. נתאר את הביטויים הקליניים של המחלה כפי שהם משתקפים מתיאורי הרופאים בגטאות ובעיקר כפי שעולה ממחקר "מחלת הרעב" בגטו ורשה.

        אפריל 2002

        שאול מ' שאשא
        עמ'

        שאול מ' שאשא

         

        נסקרו התנאים הסביבתיים ומאפייני החיים במספר גטאות באירופה בתקופת השואה, ונבדקה השפעתם על התחלואה בקרב תושביהם, בניסיון לבנות דגם תחלואה מייצג.

        המאפיינים הבולטים ביותר בגטאות היו צפיפות, מחסור באמצעי קיום [כסף, מזון, ביגוד, אמצעי סניסציה, גיהות (hygiene) ותרופות], תנאים סניטריים וסביבתיים קשים, גיהות אישית ירודה, רעב מתמשך (תת-תזונה, רעב, מחסור במרכיבי מזון שונים), קור, תשישות ודחק נפשי.

        התחלואה העיקרית נבעה, איפוא, ממחלות זיהומיות שונות, בעיקר טיפוס המעיים, קדחת הבהרות ושחפת, הן כתופעות אנדמיות והן כהתפרצויות מגפתיות שגרמו לתמותה ניכרת. מרכיב שני חשוב ושולטני היה התהוות "מחלת הרעב" על ביטוייה הרבים, הכוללים הפרעות אנדוקריניות, הפרעות גדילה והתפתחות בילדים והפרעות פוריות בנשים. מאפיינים שכיחים היו פוליאוריה, נוקטוריה ופעילות מעיים מוגברת.

        ההסתמנות האופיינית של תושב הגטו היתה רזון (ירידה במשקל עד כדי 50%), וכן חולשה ניכרת ותשישות, חולשת שרירים, הפרעות בשלד, עור בצקתי, חיוור ויבש עם סימני גרד, כינמת, גרדת, פעילות מעיים והשתנה מרובות, חרדה ועצבנות. נשים לקו בנוסף לכך באל-וסת (amenorrhea) ובחוסר פוריות, ואילו ילדים לקו בנוסף בהפרעות גדילה והתפתחות, ולרוב גם בזפקת.

        רוב תושבי הגטו לקו בחלק מתסמינים אלו או בכולם, ובתקופות מסויימות ובגטאות מסויימים למעלה ממחצית התושבים הוגדרו כחולים. הסתמנויות אלו בכללותן הוגדרו כ"מחלת הגטו" וכ"חולשת הגטו" (געטאשווכקייט).

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303