תוצאת חיפוש

יורם לוטן

האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים, משרד הבריאות

הסוגיה מי רשאי ומי מוסמך לתת טיפול מיני (סקסולוגיה) מעסיקה כבר שנים רבות את משרד הבריאות ואת אנשי המקצוע שהתמחו בתחום זה.

בעקבות כתבה בערוץ השני בנושא סרוגייט בטיפול מיני, עלה הנושא שוב לכותרות. בעקבות זאת הטיל מנכ"ל משרד הבריאות על המועצה הלאומית לבריאות הנפש להמליץ בפניו על הצעות לפתרון.

מונתה תת ועדה המורכבת ממומחים בתחומים שונים, אשר גיבשה את המלצותיה. המלצות אלה נמצאות עדיין בדיון ואין החלטות לגביהן, אך הן מובאות לעיון לקהל הרחב, בין השאר לקבל גם תגובות מהעוסקים בתחום.

הוועדה הגדירה מהו "טיפול מיני" – טיפול ושיקום של בריאות מינית המתמקדים במגוון ההפרעות בתפקוד המיני של האדם והמוגדרות במילון האבחנות 10 – ICD וכוללות הפרעה ממקור גופני, נפשי, או משולב בכל שלבי התגובה המינית: חשק, עוררות, זקפה, אורגזמה והפרעות של כאב או דחק בקשר לקיום יחסי מין.

הוועדה ממליצה, כי העיסוק בתחום האבחון הטיפול והשיקום של הבריאות המינית ייעשה אך ורק על ידי מטפלים השייכים לאחד ממקצועות היסוד, אשר יקבלו רישוי מוגדר לעסוק בתחום.

מקצועות יסוד אלה כוללים:

- עובד סוציאלי על תואר שני עם ניסיון בתחום בריאות הנפש ו/או המשפחה.

- פסיכולוג קליני.

- רופא מומחה באחד מהתחומים: פסיכיאטריה, אורולוגיה, גינקולוגיה, רפואת המשפחה, רפואת ילדים, אנדוקרינולוגיה.

הוועדה ממליצה גם על סילבוס להכשרת אנשי המקצוע המבוסס על המלצות האקדמיה האירופאית לרפואת מין, ואשר מצורפת להמלצות.

הוועדה קוראת גם למוסדות אקדמאיים לפתוח במסלולי הכשרה מתאימים, ולפעול להכרה במסגרות מוכרות להכשרה מעשית.

כמו כן ממליצה הוועדה על מנגנון להכרה ב"אבות מקצוע".

עזי ברק¹, וויליאם א' פישר²

¹החוג לייעוץ והתפתחות האדם והחוג ללמידה, הוראה והדרכה, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה, ²המחלקה לפסיכולוגיה, והמחלקה לנשים ומיילדות באוניברסיטת מערב אונטריו, קנדה

רשת האינטרנט, על יכולותיה ומאפייניה המיוחדים, מאפשרת הוראה מתוקשבת באמצעים טכנולוגיים שונים. היישום הנרחב והמוצלח של למידה מתוקשבת – במיוחד בשל הנגישות התמידית, שילוב התקשורת הסינכרונית והאי-סינכרונית, היכולת לגישה מכל מקום, האנונימיות, אמצעי המולטימדיה, והמחיר הנמוך – מציע דרכים ייחודיות להקניית ידע והדרכה פעילה, לעיצוב עמדות ומיומנויות התנהגותיות של אנשים בתחומים שונים. גישה זו יכולה להיות מנוצלת למטרות ולאפיונים המיוחדים של חינוך למיניות, במיוחד (אך לא רק) למתבגרים. לצד אמצעי חדשני זה, דגם המידע-הניעה (מוטיבציה)- מיומנויות התנהגותיות של בריאות מינית, הוא בסיס תיאורטי מקיף, תקף ויעיל לתוכנית הדרכה ומניעה בנושא המיניות, הוא מתאים ביותר ליישום באמצעות האינטרנט. בסקירה מקיפה של פרויקטים מקוונים לחינוך למיניות המיושמים במדינות שונות, לרבות מחקרים אמפיריים בדבר שימושיות ויעילות, נמצא כי קיימת תמיכה רבה בשיטת הדרכה זו, במיוחד כשנלמדים ומתורגלים מרכיבים המבוססים על הדגם הנ"ל.

בסקירה זו מוצגים העקרונות, הגישות והשיטות המתאימות לבניית תוכנית לימוד ומניעה מתוקשבת, ומובאים קווי מתאר ואמצעים מוגדרים ליישום בשדה.
 

ברוך אליצור

המרפאה הפסיכיאטרית, המרכז הרפואי תל אביב, בית החולים איכילוב 

פסיכולוגיה אבולוציונית מעלה השערות, כיצד תכונות אופי וצורות התנהגות האופייניות לאדם המודרני תרמו להישרדותו של האדם הקדמון ולהגברת הילודה. לדעתם של סטיבן ו-פרייס [1], "התיאוריה הדרוויניסטית היא אבן היסוד שעליה מבוססות כל התיאוריות הביולוגיות. כל הסבר פסיכולוגי לא יוכל לשרוד אם לא יהיה תואם לה". בסקירה הנוכחית מועלות השערות, כיצד שיבושים בתפקוד מיני בגברים ונשים המתפתחים בעקבות חרדה תרמו להישרדותו של האדם הקדמון. כן מדווח על יישום הגישה בטיפול בגברים ונשים הלוקים בהפרעות בתפקוד המיני.

משה בן עמי, ג'ימי אדוארד גדעון

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי ברוך פדה, בית חולים פוריה והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

סמנים "רכים" בבדיקת על-שמע בשליש השני להריון נקשרו להפרעות כרומוזומיות. בסקירה זו מדווח על הסמנים השונים המסייעים בסקירת העל-שמע הגנטית, וכן נסקרת הספרות הרפואית העדכנית בנושא.

הסמנים המשמעותיים הם: עיבוי עורף, מעיים עם הדיות (אקוגניים), קיצור עצמות ארוכות וחסר עצם אף. הסמנים שאינם משמעותיים כסמנים בודדים בנשים צעירות, אך משמעותיים בשילוב סמנים ביוכימיים או בגילאים מבוגרים יותר, הם: מוקד עם הדיות בלב, כיסה של המקלעת הדמית (Choroid plexus), הרחבת אגן הכליה ועורק טבור יחיד.

דווח על סמנים נוספים היכולים להיות קשורים להפרעות כרומוזומיות, כגון: מרווח הסנדל בכף הרגל, זווית עצמות האגן, גודל האוזן, ברכיצפליה, כיסות הצוואר, תת-התפתחות העצם האמצעית של הזרת ואחרים. סמנים אלה אינם צריכים להיחשב כסמנים רכים, כיוון שדווחו בסדרות קטנות או בתיאורי מקרים.

יש לחשב את הסיכון להפרעה כרומוזומית על בסיס גילה של האישה, שקיפות עורפית, סקר ביוכימי וסקירת מערכות. אם הסיכון המשוקלל עולה על 1:380, יש להמליץ על בדיקה פולשנית לאבחון הקריוטיפ. אימוץ גישה  זו עשוי להפחית את מספר הבדיקות הפולשניות המיותרות ואת מספר ההפלות, ולהעלות את יכולת האבחון של תסמונת דאון.
 

ריבי טאומן, מיכל גרינפלד, יעקב סיון

המרכז לרפואת שינה, מכון ריאות, טיפול נמרץ ושינה ילדים, בית חולים דנה לילדים, המרכז הרפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המסרים הנלמדים מהמאמר:

תִסמונת קליין-לוין היא תִסמונת נדירה, אשר מתאפיינת באירועים נִשנים (התקפים) של ישנוניות קיצונית המלווה בהפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות, בהפרעות אכילה כפייתית ובדחף מיני מוגבר. התִסמונת פוגעת בעיקר במתבגרים ומבוגרים זכרים צעירים. בין האירועים, החולים בריאים לחלוטין גופנית ונפשית, ללא ישנוניות וללא הפרעות התנהגות. תִסמונת קליין-לוין היא אידיופתית ברובם הגדול של החולים. משך המחלה הממוצע הוא שמונה שנים. ברוב המקרים הפרוגנוזה של המחלה עם וללא טיפול טובה, והיא חולפת בעשורים הראשונים לאחר ההתבגרות. שכיחות התִסמונת שונה באוכלוסיות שונות. דיווחים מלפני מספר שנים הצביעו על כך שכשישית מכלל הלוקים בתִסמונת בעולם הם יהודים, בעיקר ממוצא אשכנזי. הגורם והפתופיזיולוגיה של המחלה אינם ידועים. המִמצאים של שכיחות גבוהה ביהודים, הופעה במשפחות וקשר נסיבתי עם גורמים מזהמים ואחרים מעלים את הסברה הרווחת כיום, שהתִסמונת מתפתחת עקב גורמים סביבתיים הפועלים על רקע גנטי בסיסי. דעה זו מתאימה לדיווחים על קשר עם HLA ואפשרות של מנגנונים אוטואימוניים. תִסמונת קליין-לוין מהווה אתגר בשלב האִבחון. האבחנה נקבעת על בסיס ההסתמנות הקלינית. הבדיקה הגופנית, ובכלל זה בדיקה נירולוגית, בירור מעבדתי, EEG, דימות של המוח, בדיקות דם ובדיקת נוזל השדרה – כל הבדיקות הללו מפורשות כתקינות. 

יעילות הטיפולים הקיימים כיום מוגבלת. טיפול בתרופות מעוררות בתחילת התקף עשוי לקצר את משך התקף הישנוניות, ומתן ליתיום עשוי להפחית את מספר ההתקפים.

לנוכח השכיחות המוגברת באוכלוסייה היהודית, נודעת חשיבות להכרת התִסמונת בישראל וביהודים בכלל.

אורנה צישינסקי^1,2, יעל לצר^3,4

¹המכללה האקדמית עמק יזרעאל, עמק יזרעאל, ²מרכז מחקר לבטיחות בעבודה והנדסת אנוש, טכניון, חיפה, ³המרפאה להפרעות אכילה, החטיבה הפסיכיאטרית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁴בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה

תבניות השינה והאכילה בגיל ההתבגרות מקבלות תפנית חדה, והדפוסים המוכרים מתקופת גיל הילדות משתנים לחלוטין. מרבית השינויים באכילה ובשינה בגיל ההתבגרות הם נורמטיביים, ויש חשיבות להבדילם מדפוסי אכילה ושינה פתולוגיים. 

בעשורים האחרונים מדווח על עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות אכילה, בעיקר אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה לא סגוליות (Non specific). הפרעות אלו כרוכות בתחלואה מרובה, נפשית וגופנית, ובשיעורי תמותה גבוהים. מבין התסמינים הרבים בולטת שכיחות גבוהה של תלונות על הפרעות שינה.

מרבית מחקרי השינה שנערכו עד כה בקרב מתבגרות הלוקות בהפרעות אכילה נעזרו בבדיקת שינה פוליסומנוגרפית, בעוד שבמחקרים המדווחים במאמר זה, אשר נערכו  בישראל, נוטרה השינה באמצעות אקטיגרף, בתנאים הטבעיים של הנבדק, במשך שבוע.

בסקירה הנוכחית מדווח על מִמצאי שלושה מחקרים מקוריים שנערכו בישראל, בהם נבדקו תבניות שינה ערות בקרב מתבגרות ונשים צעירות הלוקות בהפרעות האכילה אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת אכילה התקפית, בהשוואה לקבוצות בקרה בריאות. כהקדמה לכל אחד מהמחקרים מובא תיאור אִבחוני וקליני קצר של הפרעת האכילה שבה עוסק אותו מחקר. בסיום נדונו בין השאר הפערים שנִצפו בין המִמצאים האובייקטיביים לסובייקטיביים, בהתייחס למאפיינים של הנשים הלוקות בהפרעות אכילה. כמו כן, הוצגו כיוונים למחקר עתידי בנושאים הקשורים בשאלת הקשר שבין הפרעות שינה להפרעות אכילה, בהתייחס לתחלואה פסיכיאטרית נִלווית, מצב תזונתי בעייתי, רמת פעילות, ותנודות במשקל.

אריה אוקסנברג¹, אלנה ארונס¹, שרי גרינברג-דותן², חיתאם נאסר¹, הנריק רדבן¹

היחידה להפרעות בשינה, ¹בית חולים לוינשטיין – מרכז לשיקום, רעננה, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

במחקר הנוכחי נבדקו מאפיינים דמוגרפיים ופוליסומנוגרפיים של חולים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה (דנח’’ש) הקשור לתנוחת גוף (תנוחתיים) ושאינו קשור לתנוחת הגוף. הוכללו במחקר זה 2,077 נבדקים בוגרים שאובחנו כלוקים בדנח’’ש ביחידה להפרעות שינה בבית לוינשטיין במהלך תקופה של עשור. אם לנבדק יש פי שניים או יותר הפרעות נשימה בשינה (דום נשימה ותת-דום נשימה) בשכיבת גב מאשר בשכיבת צד הוא מוגדר כלוקה בדנח’’ש תנוחתי.

מתוך 2,077 הנבדקים שאובחנו כלוקים בדנח’’ש, 1,118 (53.8%) היו נבדקים תנוחתיים ו-959 (46.2%) היו נבדקים לא תנוחתיים. לא נמצאו הבדלים בגיל בין שתי אוכלוסיות אלו. לעומת זאת, נבדקים לא תנוחתיים היו בעלי משקל גבוה יותר ובעלי BMI גבוה יותר מנבדקים תנוחתיים. לנבדקים עם דנח’’ש תנוחתי היו פחות הפרעות נשימה בשינה וחומרתם הייתה קלה יותר בהשוואה לנבדקים עם דנח’’ש לא תנוחתי. לכן, נבדקים תנוחתיים ישנו שינה טובה יותר, עם שיעורים גבוהים יותר של שלבי שינה 2, 4 ו- 3+4, ומספר קטן יותר של יקיצות קצרות לעומת נבדקים לא תנוחתיים.

בנוסף, נבדקים תנוחתיים היו ישנוניים פחות בשעות היום. תוצאות בדיקת MSLT (Multiple Sleep Latency (Test העלו, כי נבדקים לא תנוחתיים נרדמו מהר יותר בכל תנומה בהשוואה לנבדקים תנוחתיים. ה-AHI (Apnea Hypoanpea Index)  וה- BMI (Body Mass Index) קשורים היו בצורה בלתי תלויה והפוכה להשפעת תנוחת הגוף על הפרעות נשימה בשינה, ככל שעלתה מידת החומרה של ה-AHI וה-BMI של כך פחת הסיכוי של הנבדק עם דנח"ש להיות תנוחתי. בנבדקים לא תנוחתיים היו הפרעות נשימה רבות הן בעקבות שכיבת גב והן בעקבות שכיבת צד, עבורם CPAP (Continuous Positive Airway Pressure) הוא ללא ספק הפתרון הטיפולי המועדף.  

הימנעות משכיבה על הגב יכולה לשפר בצורה משמעותית את השינה ובעקבותיה את רמת הערנות של חלק ניכר מהנבדקים התנוחתיים. לכן, חשוב מאוד לערוך מחקר איכותי במטרה לבדוק האם טיפול כזה יכול להוות חלופה עבור חולים הלוקים בדנח"ש תנוחתי.

ערן רוזנברג¹, סולימן אלקרינאווי¹, אביב גולדברט^2,1, אלברטו ליברמן³, אריאל טרסיוק², אשר טל^2,1

¹מחלקת ילדים ב', ²המרפאה להפרעות נשימה בשינה, ²והיחידה לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³מחלקת אא"ג, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע

תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (להלן תדנח"ש)1 מתפתחת בקרב ילדים בעיקר בגילאים 3-6 שנים. הסיבות השכיחות לכך הן שריעות רִקמת השקדיים והאדנואידים (Tonsillar and adenoid hypertrophy). החסימה בדרכי הנשימה גורמת לאירועים נִשנים של הפסקות נשימה חסימתיות מלאות (Obstructive apnea) או חלקיות (Obstructive  hypopnea), הגורמות לעיתים קרובות לירידות בריווי החמצן בדם ולהפרעת שינה המתבטאת ביקיצות מרובות. תדנח"ש בילדים גורמת לתחלואה גבוהה יותר ולהשלכות קליניות משמעותיות, בעיקר בעיות בתִפקוד הנירו-התנהגותי והקוגניטיבי, בגדילה ובתִפקוד הלב.

המטרה במחקר זה הייתה לאפיין את הפרעת השינה בילדים מתחת לגיל שנתיים, ולבדוק תחלואה המלווה תדנח"ש בשנתיים הראשונות לחיים.

שיטות: בוצעה עבודה רטרוספקטיבית, ובה נכללו 35 ילדים מתחת לגיל שנתיים שעלה חשד כי הם לוקים בהפרעת נשימה בשינה (disordered breathing (SDB :sleep ועברו ניטור במעבדת שינה.  בקבוצת הבקרה הוכללו ילדים בריאים שהותאמו  על פי מין, גיל ורופא מטפל.

תוצאות: בקרב 33 מהילדים (94% ) שהופנו לבדיקת השינה אובחנה תדנח"ש ((Apnea-Hypopnea Index = AHI >1. בממוצע, נִצפו בילדי המחקר 18.7 הפסקות נשימה מלאות וחלקיות בשעה (טווח 1.3-90.2), וב-10 מהם נִצפו ירידות לסירוגין בריווי החמצן בדם (Intermittent hypoxemia). בהשוואה לילדים הבריאים מקבוצת הבקרה, הילדים עם תדנח"ש פנו יותר למִרפאות בקהילה ולחדר מיון, התאשפזו יותר, ומשך האִשפוז הממוצע היה ארוך יותר. כמו כן, נרשם עבור ילדים אלה מספר רב יותר של תרופות מכל הסוגים, לרבות סטרואידים. שלושה-עשר מהילדים עברו כריתת שקדיים ושקד שלישי – ניתוח שהביא לשיפור משמעותי ב- AHI (Apnea-hypopnea Index), שפחת מ-26.4 ± 24  לפני הניתוח, ל-3.6 ± 4.5 אירועים בשעה כחמישה חודשים לאחר הניתוח (P<0.01).

לסיכום, תדנח"ש יכולה להתפתח כבר בגיל הרך. תינוקות אלה מאופיינים בתחלואה רבה יותר יחסית לבני גילם ובצריכה גבוהה יותר של שירותי בריאות. אִבחון וטיפול מוקדם יותר עשויים למנוע תחלואה בפעוטות עם הפרעות נשימה בשינה.

צבי גיל

מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי על-שם פליגלמן ('מזרע'), עכו

בהמשך לשני מאמרים קודמים של המחבר, שפורסמו מעל דפי "הרפואה", ושנידונו בהם גישות לאטיולוגיה ולאִבחון של אישיות גבולית, נדון במאמר הנוכחי הטיפול באישיות גבולית. למטרה זו, מובא דיון לגבי פרשת חולה, אישה, שאובחנה עם הפרעת אישיות גבולית, אשר קיבלה טיפול אמבולטורי ואשפוזי. בעברה ניתן למצוא היסטוריה של ניצול מיני על-ידי בני משפחתה. המטופלת עשתה מאמצים מרשימים לקיים חיים נורמטיביים: נישואים, הולדה וגידול ילדים. אך עברה רדף אותה, הן במובן הנפשי והן במובן המעשי. בעוד שבתיאוריה מסורתית, נתפשת אישיות גבולית כהתמודדות בלתי נפסקת עם תוקפנות פנימית בעלת איכות הרסנית, הרי שניתן לראות גבוליות גם כביטוי של תִסכול לנוכח היעדר אמפתיה, וכהתמודדות מתמדת של המטופלת עם ההווה שלה, כולל ההווה של הטיפול עצמו. להבנה האמפתית של התנהגויות המטופלת במהלך הטיפול יש, אפוא, חשיבות רבה ביותר בסיכויי ההצלחה של הטיפול.

עודד רוזנברג, נטע שינפלד, משה קוטלר, פנחס דנון

יחידת גרייה מוחית, מרכז לבריאות הנפש, בית החולים, באר יעקב, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בדיכאון על כל גווניו באוכלוסייה הבוגרת הוא נושא מאתגר. התגובה הקלינית של אוכלוסייה זו לטיפול קלאסי נמוכה מהמצופה. יעילות טיפולים שונים תלויה בגילם, במינן ובמצבם הגופני של המטופלים. השפעות הלוואי באוכלוסייה הבוגרת משפיעות על יעילות התרופה. המטרה בסקירה הנוכחית היא להציג אסטרטגיית טיפול שאינה תרופתית לאוכלוסייה הבוגרת. אסטרטגיות טיפול כמו טיפול בנזעי חשמל (ECT – נז"ח)A, גרייה מגנטית של המוח (TMS – גמ"מ)B, גרייה עמוקה של המוח (DBS – גע”מ)C וגריית העצב התועה  (VNS – גע"ת)D – כל אלה לא נחקרו דיין באוכלוסייה זו.

___________________

A נז"ח – נזעי חשמל

B גמ"מ – גרייה מגנטית של המוח

C גע”מ – גרייה עמוקה של המוח

D גע"ת – גריית העצב התועה

נז"ח נמצאו כטיפול היעיל ביותר בדיכאון באוכלוסייה הבוגרת. רק מעט מחקרים כפולי-סמיות עם מתן אינבו (Placebo) נערכו בתחום הגמ"מ. בתחום הגע”מ לא נעשו כלל מחקרים כפולי-סמיות. נראה כי נז"ח מהווים את מדד הזהב (Gold standard) לטיפול בחולים שמחלתם עמידה לתרופות, גם באוכלוסייה זו. אולם טיפול זה כרוך בהשפעות לוואי שיידונו בהמשך סקירה זו. נדרשים מחקרים נוספים וכפולי-סמיות עם מתן אינבו, שיכללו מספר רב יותר של נבדקים, על מנת לאשש תוצאות ראשוניות של גמ"מ וגע”מ. 
 

איל שחר, איתן סקפה

המכון לגסטרואנטרולוגיה, למחלות כבד ולתזונה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

דלקת לבלב חדה (דל”ח)* היא מחלה המתאפיינת בכאב עז ברום ובמרכז הבטן, ובעלייה ברמת אנזימי הלבלב בדם. הגורמים השכיחים לדל”ח הם אבני מרה וצריכת אלכוהול: למעלה מ-75% מהלוקים בדל”ח במדינות המערב. דל”ח כתוצאה מנטילת תרופות היא סיבה נדירה לדל”ח: 2% לערך מכלל הלוקים במחלה זו.

דווח על למעלה מ-100 תרופות הגורמות לדל”ח, אך קיים קושי באִבחון דל”ח מנטילת תרופות. יש לשלול את הסיבות השכיחות יותר לדל”ח, ובראשן אבני מרה, צריכת אלכוהול, התערבויות רפואיות והפרעות בחילוף החומרים (עודף טריגלצרידים או סידן בדם). לאחר מכן יש לבדוק חולים הנוטלים תרופות לאורך הטיפול, טרם הופעת המחלה. 

מאחר שרוב הדיווחים על דל”ח כתוצאה מנטילת תרופות הם אקראיים ומבוססים על פרשות חולים מועטות, נעשו ניסיונות לתיקוף המידע המצטבר בסִפרות הרפואית. ניסיונות אלו התבססו על איסוף כלל המידע שפורסם בסִפרות הרפואית ומתן דירוג לסבירות שהתרופה היא הגורמת לדל”ח על פי שלושה משתנים: הראשון, מספר הדיווחים על אירוע דל”ח כתוצאה מנטילת תרופה, השני, האם דווח על הישנות דל”ח לאחר חשיפה נשנית לתרופה, השלישי, האם קיים משך זמן קבוע בין נטילת התרופה להופעת דל”ח.

בסקירה הנוכחית מדווח על שני ניסיונות כאלו ומפורטות התרופות שנמצאו כגורמות דל”ח בסבירות גבוהה. כמו כן מדווח על מנגנוני השפעות הלוואי מתרופות בכלל ומדל”ח הנגרם מתרופות בפרט. 

המטרה בסקירה זו היא להעלות את המודעות של הקהילייה הרפואית לדל”ח כתוצאה מנטילת תרופות, ולהגביר את סף החשד לאיתור ואִבחון מחלה זו. לגבי חולה שאובחן עם דל”ח ללא סיבה ברורה, מומלץ לבדוק את התרופות שנטל החולה בעבר או כאלה שהוא נוטל בהווה. אם אכן נמצאת תרופה כזו העשויה לגרום בסבירות גבוהה לדל”ח, יש לנסות ולמצוא לה תרופה חלופית.
 

ירון ניב, קארין אחיאל

המערך לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: מִרפאה מקצועית למחלות דרכי העיכול והכבד, מיוחדת לחיילים, הוקמה במרכז הרפואי רבין בשנת 2006, במטרה לייעל את האִבחון של מחלות אלה והטיפול בהן. 

מטרה: להעריך את מהלך האִבחון והטיפול ב-500 החיילים הראשונים שהופנו למִרפאתנו, ולמדוד באופן מדויק ככל שניתן את עלויות האִבחון של מחלות דרכי העיכול באוכלוסייה צעירה זו.

שיטות: נאספו פרטים דמוגרפיים וקליניים לגבי כל חייל: גיל, מין, הסיבה העיקרית לפנייה כפי שהופיעה במכתב ההפניה, מחלות הרקע וההיסטוריה הרפואית המשפחתית. נִספרו הביקורים במִרפאה ופורטו ההפניות לבדיקות מעבדה ובדיקות דימות. לכל הפניה נמצאה ההיענות לביצוע, עלותה, מספר הבדיקות החיובית וחלקן היחסי מסך המופנים Intention to treat analysis)). בוצעה השוואה סטטיסטית בין הליכים נבחרים.

תוצאות: הסיבות העיקריות לפניה היו כאבי בטן (46.6%), שִׁלשולים (13.8%) וצרבת (9.4%). בקרב 20.6% מהמופנים היה סיפור של סרטן הכרכשת במשפחה. מתוך 608 בדיקות שעברו החיילים, 29.2% פורשו כחיוביות. תבחין נשיפת מימן להעמסת לקטוזה הומלץ ל- 9.6% מהחיילים והיה בעל התפוקה האִבחונית הגבוהה ביותר, ל-52.0% מהמופנים פורש התבחין כחיובי. תפוקה אִבחונית גבוהה הייתה גם לתבחין נשיפה להליקובקטר פילורי, גסטרוסקופיה, טומוגרפיה מחשבית של הבטן וקולונוסקופיה – 28.4%, 31.6%, 18.5% ו- 13.5%, בהתאמה. בהשוואת כל אחת מהתוצאות הללו לבדיקת על שמע של הבטן נמצאה התפוקה האִבחונית גבוהה באופן משמעותי סטטיסטי לגבי גסטרוסקופיה, תבחין נשיפה להליקובקטר פילורי ותבחין העמסת לקטוזה. ההוצאה הכללית הייתה 360,244 ₪. אבחנה משמעותית נמצאה ב- 317 חולים (63.4%). העלות הממוצעת לקביעת אבחנה משמעותית היא 1,135.4 ₪. 

לסיכום, איוש מִרפאת חיילים על ידי רופא בכיר ומנוסה וכיווני בירור מדויקים על פי הפרופיל הקליני, יכולים לחסוך בבדיקות מיותרות ובעלויות.
 

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן ('מזרע'), עכו, ומכון עמית לפסיכותרפיה, חיפה

במאמר מוצגות השערות ביחס לאטיולוגיה של אישיות גבולית. אישיות גבולית היא מושג ותיק, מרכזי ושכיח בסיפרות הפסיכיאטרית, אך נראה שעדיין קיימת אי-בהירות ביחס למהות התופעה. במאמר זה מוצגות השערות "מסורתיות" לאישיות גבולית – כאירגון אישיות בר-קיימא, שבה המטופל מתמודד בצורה פתולוגית עם דחפים תוקפניים או ככשל התפתחותי מתמשך. בהשערות מודרניות יותר קיים ניסיון לקשור בין אישיות גבולית להיסטוריה של התעללות מינית בילדות, אשר זוכה לפופולריות, אך גם לביקורת במחקר. בגישה זו ניתן לראות גבולית ככרוניזציה של הפרעה בתר-חבלתית. כמו-כן מוצגות נירו-התפתחותיות, אשר מייחסות גבוליות ליחסי-הגומלין בין מערכת נירולוגית מלידה – הממשיכה להבשיל בשנות החיים הראשונות – לבין אירועים סביבתיים שמשפיעים עליה.

דוד רבינרסון, מרק גלזרמן

בית-חולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נשים נכות מהוות מרכיב לא קטן מאוכלוסיית הנשים הכללית ושיעורן באוכלוסייה עולה במקביל לעליית הגיל. נשים נכות נזקקות לשירותי רפואת נשים בדומה לחברותיהן הבריאות, אך נגישותן לשירותים אילו מוגבלת עקב חסמים סביבתיים, חסמי ידע וגישה וחסמים כלכליים. אופיים ומהותם של חסמים אלו נדונים בסקירה זו.  בנוסף, רופאי הנשים חסרים לעיתים קרובות את הידע הרפואי המתאים כדי להעניק טיפול רפואי נכון לקבוצת הנשים הנכות, המתאפיינת במיגוון רחב של תסמינים ומוגבלויות. בסקירה נדונים מספר מצבים הפרושים על-פני כל חיי האישה הנכה, המחייבים מעורבות של רופא נשים. על מערכות הרפואה בישראל להיערך בהיבטים של מבנים, ציוד וכוח-אדם מיומן המתאימים לטיפול באוכלוסייה ייחודית זו.