תוצאת חיפוש

דלקת ושט אאוזינופילית (Eosinophilic Esophagitis) היא מחלה דלקתית כרונית של הוושט, אשר מתווכת על ידי תאי Th2. מחלה זו יכולה להתחיל בכל גיל, החל מהילדות ועד לגילאים המבוגרים.

הפתוגנזה של המחלה איננה מובנת במלואה, אך ככל הנראה היא מורכבת מאינטראקציה משולבת בין גורמים תורשתיים לסביבתיים.

במרוצת השנים, הפכה דלקת ושט אאוזינופילית למחלה שאבחונה גובר והולך בהקשר של תסמינים בוושט. כיום, היא נחשבת לגורם השני בשכיחותו לאסופגיטיס כרונית ולפרע בליעה (דיספגיה) באוכלוסיית המבוגרים והמתבגרים (אחרי GERD שהוא הגורם המוביל ברשימה).

סימן ההיכר של המחלה הוא נוכחות אאוזינופילים ברירית הוושט (> 15 אאוזינופילים/HPF אחד). מבחינה קלינית, דלקת ושט אאוזינופילית מתאפיינת בתסמינים של תפקוד ושטי לקוי, החל מפרע בליעה קל ועד לסיבוכים המופיעים בשלב מאוחר יותר וכוללים היתקעות גוש מזון בוושט – מצב המצריך לרוב התערבות אנדוסקופית דחופה להוצאתו. הסיבוכים הללו מתרחשים כתוצאה מתהליך תיקון רקמות לקוי של הוושט המודלקת, הכולל שינויים היסטולוגיים של לייפת (פיברוזיס), שגשוג כלי דם, והיפרטרופיה של השריר החלק.  בשל המהלך הפרוגרסיבי של המחלה, הטיפול בה מחייב אסטרטגיה ניהולית וטיפולית צמודה וארוכת טווח. יש כיום מגוון של חלופות טיפול עבור הלוקים במחלה כתלות בדרגתה וחומרתה, החל מטיפול בתזונה, המשך בטיפולים תרופתיים וכלה בהרחבות ושט במידת הצורך.

שיעור של עד 5% מהלוקים במחלת הדגנת מאובחנים עם סרולוגיה שלילית לדגנת. למרות שהסיבה השכיחה ביותר להשטחת סיסים במעי הדק בנוכחות סרולוגיה שלילית לדגנת היא מחלת הדגנת עצמה (Seronegative celiac), יש סוגים נוספים של אבחנה מבדלת שיש לשלול כאשר נתקלים בנזק למעי הדק בנוכחות סרולוגיה שלילית לדגנת. הן מסווגות לחמש קבוצות שונות: מנגנונים אימוניים, גורמים זיהומיים, גורמים דלקתיים, גורמים המסנינים את דופן המעי הדק וסיבות איאטרוגניות.

בפרשת חולה זה, מדווח על גבר בן 39 שנים הלוקה באי ספיקת כליות סופנית על רקע לא ידוע ובאי ספיקת לבלב על רקע אירועים חוזרים של דלקת לבלב חדה אידיופטית. הוא מטופל בדיאליזה צפקית (פריטוניאלית) ומועמד להשתלה משולבת של לבלב וכליה. על מנת להפחית את רמת הזרחן הגבוהה בדם הנגרמת מאי ספיקת הכליות הסופנית, הוא מקבל מינון גבוה של לנתנום קרבונט – קושר זרחן שאינו מבוסס סידן ונחשב ליעיל ובטוח.

במסגרת בירור לירידה במשקל הוא עבר גסטרוסקופיה שמדגימה השטחה ודנודציה של הסיסים במעי הדק, ובביופסיה נמצאה עדות להצטברות של משקעי חומר זר בהיסטיוציטים ברירית.  בוצעה צביעת Von Kossa שהדגישה את החומר הזר שזוהה כלנתנום. בעקבות הממצאים הללו, הטיפול בלנתנום הופסק והוחלף לקושר זרחן אחר. גסטרוסקופיה חוזרת שבוצעה כשנה וחצי לאחר הפסקת הטיפול הדגימה רירית מעי דק תקינה בהסתכלות אנדוסקופית, וביופסיות של רירית התריסריון הצביעו על היסטולוגיה תקינה של הרירית.

פרשת חולה זה, מציגה אבחנה מבדלת פחות מוכרת להשטחת סיסים במעי הדק, אשר מאפיינת חולי דיאליזה המקבלים קושרי זרחן, ויכולה להשתייך לשתי קטגוריות: גורמים המסנינים את דופן המעי הדק וסיבות איאטרוגניות.

בנוסף, פרשת חולה זאת מדגישה את חשיבות התקשורת בין הנפרולוגים, הפתולוגים והגסטרואנטרולוגים המטפלים, כדי להבין איזה טיפול מקבל חולה הדיאליזה, בייחוד לנוכח העובדה שהסיבוכים לטווח רחוק של משקעי הלנתנום עדיין אינם ידועים.

הקדמה: בין הגורמים להיפוגליקמיה ניתן למנות טיפול תרופתי ותת תזונה. לאחרונה נמצא קשר בין דבקות בטיפול במזון רפואי לבין שכיחות נמוכה יותר של אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז בקרב מטופלים עם סוכרת והיפואלבומינמיה.

מטרה: לבדוק קשר בין היארעות היפוגליקמיה, והטיפול התזונתי והתרופתי ביום בו תועדה.

שיטות מחקר: המחקר הנוכחי הוא מחקר תצפית. הנתונים נאספו מתוך הרשומות הממוחשבות של המטופלים. בעבודה זו נכללו חולי סוכרת מסוג 2, שהתקבלו למחלקה פנימית ה' בבית החולים וולפסון מכל סיבה שהיא, בין התאריכים 1.6.2016-31.5.2017. הקשר בין טיפול תזונתי ותרופתי לסוכרת והופעה של היפוגליקמיה באותו היום נבדק באמצעות תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. כמו כן, נבנו שני מודלים של תסוגה ליניארית כדי לבדוק את הקשר בין טיפול תזונתי ותרופתי לסוכרת ומספר אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז.

תוצאות: במחקר נכללו 221 מטופלים (גיל ממוצע 77.4±12.0, 62.4% נשים), מתוכם 52 (23.5%) עם היפוגליקמיה. שיעור המטופלים שטופלו במזון רפואי עמד על 37.1%±69.5. במודל רגרסיה לוגיסטית נמצא כי גיל (OR 1.034, CI 1.002-1.068, p=0.038), מין זכר, (OR 2.941, CI 1.454-5.945, p=0.003) וטיפול באינסולין (OR 3.778, CI 1.831-7.794, p<0.001) היו קשורים בהופעת היפוגליקמיה ואילו טיפול במזון רפואי נמצא קשור בפחות היפוגליקמיה (OR 0.352, CI 0.145-0.857, p=0.022). במודל תסוגה ליניארית נמצא, כי טיפול במטפורמין קשור בפחות אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז (Beta=-0.352 CI -1.391- -0.704, p<0.001). לטיפול במזון לא הייתה השפעה על מספר האירועים. 

מסקנות: טיפול במזון רפואי וטיפול במטפורמין קשורים בפחות אירועי היפוגליקמיה, ואילו טיפול באינסולין קצר טווח ורפאגליניד קשורים בעלייה בהיארעות של היפוגליקמיה במהלך האשפוז.

דיון: התזונה בחולה המאושפז חיונית למניעה של היפוגליקמיה, ללא קשר לסוג הטיפול לאיזון הסוכר באשפוז.

סיכום: נמצא קשר בין כמות המזון הנאכלת והטיפול התרופתי לבין היארעות היפוגליקמיה בקרב מטופלים עם סוכרת והיפואלבומינמיה המאושפזים בבתי החולים.

גילוי נאות: פרופ' אייל ליבוביץ קיבל בעבר גראנט מחברת "אבוט" ומשמש כמרצה בתשלום.

תסמונת שטוקהולם היא נדירה יחסית, אך במלחמת חרבות ברזל תוארו מספר מקרים שבהם חלק מהחטופים הפגינו הזדהות ואמפתיה עם שוביהם, מצב שהפגיש את משפחותיהם ואת המטפלים בהם עם שאלות אבחנתיות וטיפוליות. המונח תסמונת שטוקהולם נטבע לאחר אירוע שוד בעיר שטוקהולם בשנת 1973, שבו לאחר השחרור אחת מהחטופות פיתחה מערכת יחסית עם השובים. מתוך מקרה זה ואחרים, תסמונת שטוקהולם הפכה לאבן יסוד בהבנת הדינמיקה של מארג רגשי קיצוני: טראומה הקלועה לתוך דחף ההישרדות. מתוארים גורמי סיכון לתסמונת שטוקהולם הם: הימצאות בבידוד מוחלט מכל אדם שאינו השובה, חוסר יכולת לברוח/להימנע מהמצב, מחווה של חסד מצד השובה, וכל זאת כאשר הקורבנות נמצאים תחת איום ממשי על שלמותם הפיזית והרגשית. קיימות מספר תיאוריות להתפתחות תסמונת שטוקהולם: התיאוריות הפסיכו-אנאליטיות נשענו על מושגו של פרנצי ״הזדהות עם תוקפן״. תיאוריה שנייה מציגה ׳דיסוננס קוגניטיבי׳ המתאר את אי הנוחות הנובעת מאחזקת אמונות ועמדות סותרות. תיאוריה שלישית מציגה על מצב יומיומי שבו הקורבנות עוברים ״שטיפת מוח״. התיאוריה הרביעית מסתמכת על נקודת מבט אבולוציונית ומבוססת על מנגנון הישרדותי בשם פיוס/כניעה. תיאוריה זו מדגישה את המטרה ההישרדותית להסתגל למצבים מסכני חיים על ידי הרגעת התוקף והזדהות עמו. מצאנו הסבר זה כמעשי והמסייע ביותר לסובלים מתסמונת זו ולקרוביהם. מתוך תפיסת תסמונת שטוקהולם כהתנהגות הישרדותית, עולה גם העקרון הטיפולי. המסר החשוב במפגש עם השבים הוא לקבל את עמדתם הרגשית ללא שיפוט או כעס ולנרמל את התנהגותם כתופעה מוכרת ומובנת. חשוב לשדר ולתווך לשבים ולבני משפחתם כי התמודדותם מבוססת על מנגנון הישרדות המעיד על כוחות ותושייה.

הפרעת דחק חדה מופיעה לאחר חשיפה לאירוע מסכן חיים ונמשכת בין שלושה ימים לחודש ימים, במאמר זה נסקרו גישות טיפוליות להפרעה זו. המידע שנאסף עד כה לא הדגים יעילות של טיפול תרופתי במניעת התפתחות של הפרעה בתר חבלתית (PTSD), ועל כן אין המלצה למתן טיפול תרופתי כטיפול שבשגרה בהפרעה זו. הטיפול התרופתי היחיד שהוכח כבעל יעילות מניעתית הוא טיפול בכאב, הניתן כאשר הפרעת הדחק החדה מלווה גם בפציעה גופנית כואבת. כאשר נדרש טיפול בתסמיני חרדה, מומלץ להפעיל שיקול דעת, לצמצם טיפול הרגעתי בשלבים ראשוניים ולהשתמש בו באופן מוגבל בזמן. הטיפול המרכזי כקו ראשון הוא קוגניטיבי התנהגותי ממוקד טראומה וכולל מרכיבים פסיכו-חינוכיים, הבנייה קוגניטיבית וחשיפה.

בצבאות בעולם מקובל ליישם גישה טיפולית המאופיינת בעקרונות של קרבה למקום הלחימה, מיידיות במתן המענה הטיפולי והדגשת הציפיה לחזור לתפקוד (קמ"ץ). למרות שמדובר בטיפול רווח, ההמלצה היא שלא לטפל בדבריפינג פסיכולוגי. כותבי המאמר ממליצים על בניית מערכי מחקר שיאפשרו מחקר איכותי בשטח זה, ועל הכשרת מטפלים בתחום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ממוקד הטראומה כחלק מהיערכות לאירועים בסדרי גודל של אסון לאומי.

הקדמה: לא מעט עבודות נכתבו על השלכות השבי על מצבם ותפקודם של פדויי השבי. עבודות אלה יכולות לתרום להבנת המאפיינים הייחודיים של השבי והאופן הנכון לסייע לחוזרים מהשבי להתמודד עם השלכותיו.  אולם רוב המחקרים על שבויים נכתבו אודות חיילים, ומעט מאוד ידוע על אזרחים חטופים. מטרת המחקר הנוכחי היא להבין עם אילו קשיים התמודדו אלה שחזרו מהשבי ואילו אסטרטגיות להתמודדות עם הקשיים שימשו אותם. ידע כזה עשוי לרמוז על סיכויי ההסתגלות עם החזרה מהשבי.

שיטה: בסקירה הנוכחית, ביקשנו ללמוד על האתגרים שעימם התמודדו האזרחים שנחטפו על רקע אירועי טרור במהלך תקופת השבי, ועל האופן שבו התמודדו עם אתגרי השבי. לצורך הבחינה, צפינו ב-17 ראיונות שנערכו עם אזרחים שחזרו משבי החמאס בעסקה ההומניטרית הראשונה על ידי עיתונאים מנוסים, אשר שודרו בערוצי הטלוויזיה המרכזיים בין התאריכים 11.12.2024 ל-4.1.2024.

ממצאים ודיון: בניתוח תמטי אינדוקטיבי זוהו שתי תמות עיקריות: הראשונה, הקשיים בשבי. תמה זו כללה התמודדות עם חוסר ודאות, יחסי תלות, תנאי בידוד ושעמום. התמה השנייה כללה אסטרטגיות התמודדות עם הקשיים שתוארו על ידי השבים, כגון תקווה, החזרת שליטה, בניית ודאות ועוד.

מהדיון בממצאים ניתן ללמוד על שימוש במנגנוני התמודדות טבעיים וגיוס אסטרטגיות התמודדות ממוקדות בבעיה או ממוקדות ברגש, בהתאם לסיטואציה, והניסיון לגייס משאבים פנימיים תוך ניסיון להבין את המצב, לפרש אותו, להפחית את הלחץ הרגשי ולפעול אל מול המצב המאיים בצורה יעילה או באופן שיאפשר לשרוד אותו.

מגבלות: נקודת התורפה המרכזית של המחקר היא העובדה שהוא נסמך על חומר שנלקח מראיונות ששודרו בתוכניות טלוויזיה על ידי אנשי תקשורת עם השבים. יחד עם זאת, באופן שבו נאספו הנתונים ונותחו, חולצו התמות והאסטרטגיות שהיו משותפות במרבית הראיונות. ייחודו של המחקר הנוכחי היא העובדה שהוא כולל אזרחים, בטווח גילאים רחב, אשר מטבע הדברים לא הוכנו מעולם לאפשרות ליפול בשבי.

לסיכום: לנוכח החשיבות שבחקר התמודדות החטופים במהלך השבי והסקת מסקנות על אופן התמודדותם לאחר השבי, התאמת טיפול וליווי הולמים ובניית מערך שיקום מתאים, נדרש מחקר מקצועי מקיף.

הקדמה: הצוות הרפואי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה התמודד באירועי "השבת השחורה" של השבעה באוקטובר 2023, ובמהלך מלחמת חרבות ברזל והלחימה המתמשכת בגבול עזה, עם אתגרים מקצועיים ורגשיים ללא תקדים. הצוותים בסורוקה נחשפו בעבודתם, ורבים מהם גם בחייהם האישיים, לדחק, סבל, חרדה, אובדן ומצוקה.

פרשת חולה: מובאת במאמרנו פרשה העוסקת בהתמודדות רגשית של איש צוות רפואי עם חשיפה לאירועי דחק לאירועי לחץ חד (אקוטי) וטראומה החל מאירועי השבעה באוקטובר ובמהלך מלחמת חרבות ברזל, לאורך תקופה של מספר חודשים.

דיון: במאמר זה מוצגים רבדים שונים לחשיפה המתמשכת של צוות בית החולים, המורכבות הנפשית הנלווית לה, וממשק אפשרי עם תפיסה המקדמת תרבות של שיח עמיתים פְּרוֹאַקְטִיבִי על אודות קושי רגשי, ונרמול הפנייה לעזרה מקצועית בעת הצורך, שהוטמעה בבית החולים בתקופה שקדמה למלחמת חרבות ברזל. כמו כן מוצגים המענים שהציע בית החולים בהתבסס על הייחודיות של האתגרים הנוכחיים, היקפם והתמשכותם, ועל הידוע על אודות גורמי סיכון וחוסן.

סיכום: היחסים בין חשיפה לטראומה בקהילה, חשיפה לטראומה משנית בעבודה בבית החולים, ותהליכי החלמה וצמיחה טרם נבחנו באתגר מתמשך. עם זאת, גם בנקודת הזמן הנוכחית נראה כי עשייה בשגרה לקידום תרבות ארגונית שבה איתור מצוקה ושיח רגשי בין עמיתים המנרמל פנייה לעזרה מקצועית, מסייעת בהתמודדות ארגונית עם אתגרים הקשורים בחירום ובחשיפה אינטנסיבית של עובדים לדחק מתמשך וטראומה משנית.

בשבעה באוקטובר 2023 החלה מתקפת פתע נרחבת של ארגוני טרור, ובראשם חמאס, על ישראל. כבר בימים הראשונים לאחר המתקפה עלה צורך ברור לספק מיד סיוע נפשי לאלפי אנשים שנחשפו לזוועות השבעה באוקטובר ולהשלכות המלחמה. לפיכך, בימים שלאחר המתקפה נפתחה במרכז הרפואי תל-אביב מרפאת "איכילוב עוטף נפש", במטרה להעניק עזרה ראשונה נפשית לנפגעי הקו הראשון. בהמשך, עם התפשטות הלחימה, השירות נפתח לכלל האוכלוסייה שנזקקה לטיפול. הייתה זו התערבות ראשונית, בשלב החד, לאחר החשיפה לאירועים הקשים, במטרה לקדם את תהליך ההחלמה הטבעי.

כדי לתאר את קווי המתאר של ההתערבות הראשונית שנעשתה בחודשים הראשונים, אנו מביאים במאמר זה פרשות חולים המדגימות שלושה מקרים מייצגים מבין מאות הפונים שקיבלו טיפול במרפאה. גישת הטיפול הייתה אינטגרטיבית וכללה התערבויות שפעלו בכמה מישורים: התבוננות וחיבור לסביבה ולמציאות הנוכחית, הפעלת תפקודים קוגניטיביים, ויסות חושי ורגשי, יצירת משמעות וחיבור למשאבים כמו גם הקניית כלים להפחתת הסבל והמצוקה. מספר סוגיות שבו והופיעו במרבית הטיפולים שניתן לסווגן על פי הצירים הבאים: תחושות חוסר אונים מול תחושות סוכנות; שבר באמון הבסיסי מול הצורך לתת אמון; אשמה מול חמלה עצמית; תחושות של כעס ונטישה מול רגשות סולידריות; ביתיות וזרות מול חיבור לעבר ולהווה; ייאוש מול תקווה; ואובדן מול קבלה והשלמה. 

אל מול התחושות הקשות שעלו בטיפולים, ההתערבויות  המרכזיות כללו מתן תוקף רגשי, הנעה לעבר השבת סוכנות עצמית, פיתוח תיקוף עצמי וחמלה עצמית, יצירת רצף בין חוויות עבר למציאות בהווה, חיבור לכוחות ומשמעות,  וחידוש החיבור לעצמי ולאחרים.

התפשלות מעיים אילאו-קולית (ileocolic intussusception) היא הסיבה השכיחה ביותר לחסימת מעיים חדה בגיל הינקות. ללא אבחון והתערבות מהירים, ושיתוף פעולה של רופאים ממספר דיסציפלינות, מצב החולה עלול להידרדר משמעותית עד כדי איסכמיה ונמק של המעי.  מסמך עמדה זה נכתב על ידי ועדה מטעם האיגוד הישראלי לרפואת ילדים, האיגוד הישראל לכירורגיה ילדים, האיגוד הישראלי לרדיולוגיה (החוג לדימות ילדים), האיגוד הישראלי לרפואה דחופה (החוג לרפואה דחופה ילדים) במטרה לייצר קווים מנחים ועל ידי כך לשפר את הטיפול בילדים. המסמך דן בעקרונות  הערכה הקלינית, האבחנה בעל שמע (US),  הטיפול הלא ניתוחי באמצעות החזרה פנאומטית (חוקן אוויר) או הידרוסטטית (חוקן נוזלים) ובסיבוכים האפשריים של הטיפול. נושאים נוספים שנדונים במסמך זה הם מתן סדציה להפחתת הכאב והחרדה הנלווים לפעולת ההחזרה, ניטור לאחר הפעולה, ועקרונות הטיפול הכירורגי במקרים שבהם כשל הטיפול בהחזרה פנאומטית או הידרוסטטית.

רפואה מודעת מין ומגדר עוסקת בהעלאת המודעות בקרב הקהל הרחב ובקרב אנשי המקצוע לכך שהתפקוד של כל מערכות הגוף באישה ובגבר יכולים להיות שונה. השוני יכול להיות קטן אבל משמעותי לבריאות ולחולי. שינוים אלה לא פוסחים גם על הפרמקוקינטיקה ופרמקודינמיקה. אלה של גברים הפכו למעשה למדד הזהב (Gold standard), אשר מיושם בפועל על שני המינים עד היום, כי רוב התרופות נחקרות על גברים והתוצאות מיושמות גם על נשים – זאת למרות שמשקל הגוף של נשים לרוב קטן יותר וחלוקת שומן, שריר ומים שונה בין המינים, וכך גם תהליכי חילוף חומרים ופינוי תרופות דרך הכליות.

התוצאה מכך היא שנשים מקבלות לעיתים תת טיפול או טיפול יתר של תרופות שונות וסובלות בשיעור הגבוה פי שניים מהשפעות לוואי. המעורבות של מוסדות רגולטוריים כמו ה-FDA בארה"ב אף בה לא היה די כדי לשנות את התמונה באופן מכריע. בסקירה זו אדון בהיבטים שונים של הבעיה, אביא דוגמאות של קבוצות תרופות שונות ואתייחס במיוחד לבעיה של השפעות הלוואי מטיפול תרופתי בקרב נשים.

פיברומיאלגיה היא תסמונת כאב כרונית השכיחה יותר בקרב נשים. בין תסמיניה העיקריים נמנים כאבי שרירים מפושטים, עייפות וחולשה כרוניות. המנגנון הפתופיזיולוגי של המחלה אינו ברור דיו, וקיימות תיאוריות שונות להסברתו. במאמר סקירה זה, בחנו מחקרים מדעיים מהשנים האחרונות המתמקדים בבעיות בשריר השלד ומוצעים כהסבר למנגנון הפתופיזיולוגי של תסמונת פיברומיאלגיה. נסקור גישות שונות המתמקדות הן במערכת שרירי השלד והן בליקויים במערכת העצבים המרכזית. יחד עם זאת, התמונה הכוללת רחבה יותר ומשלבת את שתי הגישות הללו יחד עם תהליכים פתופיזיולוגיים אחרים.  

הקדמה: סמנים רכים בסקירת על שמע/אולטרסאונד (US), כדוגמת מוקד אקוגני בלב, מודגמים באחד מתוך 150 לידות חי וקשורים בסיכון מעט מוגבר לטריזומיה 21 ו-18. במקרה של סמן רך מבודד, ההמלצה על ביצוע בדיקות פולשניות, כדוגמת דיקור מי שפיר או בדיקת סיסי שליה, תלויה במידה רבה בתוצאות של סקר ביוכימי בשליש הראשון והשני. במקרה של שני סמנים רכים או יותר, ההמלצה היא להפנות את הנשים לייעוץ גנטי, ודיקור מי שפיר ממומן על ידי משרד הבריאות.

מטרות: להעריך את הסיכון לממצאים חריגים בבדיקת שבב ציטוגנטי בהריונות עם שני סמנים רכים.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה כלל את כל בדיקות שבב ציטוגנטי טרום-לידתי שבוצעו בישראל בין השנים 2021-2013, בהוריה של שני סמנים רכים (כולל מוקד אקוגני בלב, כיסה במקלעת הכורואידית, עורק טבור יחיד, והרחבה קלה של אגני הכליות). שיעור של תוצאות משמעותיות קלינית (פתוגניות ופתוגניות בסבירות גבוהה) בבדיקת שבב ציטוגנטי הושווה לקבוצת בקרה של 7,235 הריונות עם אולטרסאונד תקין, שהודגמו בה 87 ממצאים גנטיים חריגים (1.2%).

תוצאות: מתוך 150 בדיקות שבב ציטוגנטי שבוצעו בשל הדגמת שני סמנים רכים, בשני הריונות הודגמו ממצאים גנטיים בעלי משמעות קלינית (1.3%). שיעור זה לא היה שונה משמעותית מהסיכון הבסיסי לאתר ממצאים חריגים בבדיקת שבב ציטוגנטי בהריונות עם אולטרסאונד רגיל - סיכון יחסי של 1.11 (רווח סמך 95% 0.28-4.40).

מסקנות: שיעור ממצאים חריגים בבדיקת שבב ציטוגנטי בהריונות עם שני סמנים רכים לא היה מוגבר, זאת בהשוואה בהשוואה לקבוצת בקרה של הריונות עם בדיקת אולטרסאונד שפורשה כתקינה.

דיון וסיכום: תוצאות אלה אינן תומכות במדיניות הארצית של מימון דיקור מי שפיר בהריונות עם שני סמנים רכים. ממצאי המחקר חשובים למדינות נוספות בעלות מדיניות דומה, ועשויים להקל על ייעוץ וקבלת החלטות מושכלת במקרים אלה.

הקדמה: אמבליופיה היא גורם שכיח לליקוי ראייה בילדים. יש עדויות עקיפות לקשר בין מגורים באזור נחשל כלכלית לבין חסר היענות לטיפול וכישלון טיפולי, אך הנושא טרם נחקר במישרין.

מטרות: לבדוק את המתאם (קורלציה) בין מעמד סוציו-אקונומי לבין הצלחת הטיפול באמבליופיה, בקרב ילדים בין הגילים 18-3 שנים.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי על ידי מעבר על תיקים רפואיים של מטופלים באמבליופיה במרכז שלישוני במהלך 24 שנים.

תוצאות: 102 נבדקים נכללו במחקר, מתוכם 50 נבדקים מיישובים נחשלים כלכלית – קבוצת המחקר. שתי הקבוצות היו דומות מבחינת גיל, מין ומאפיינים קליניים. נמצא פער מובהק בחדות הראייה ההתחלתית שהייתה פחותה יותר במעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. המעקב הממוצע נמשך 34 חודשים לערך. בשתי הקבוצות חל שיפור מובהק בחדות הראייה וחלה ירידה מובהקת בשיעור מקרי האמבליופיה הקשה. בסיום ההתערבות, לא נמצא הבדל מובהק בחדות הראייה, בשיפור בחדות הראייה או בחומרת האמבליופיה בהשוואה בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה ("ביקורת"). שיעור הנבדקים שעברו טיפול מוצלח היה דומה בשתי הקבוצות, הן מבחינת השיפור בחדות הראייה והן מבחינת הירידה בחומרת האמבליופיה.

מסקנות: למרות שהנבדקים מהיישובים הנחשלים כלכלית החלו את המעקב בחדות ראייה נמוכה יותר, בסיום ההתערבות נמצא שחדות הראייה שלהם השתפרה והייתה דומה לזו של שאר הנבדקים.

דיון: נראה כי הטיפול במרכז השלישוני הציבורי תרם לצמצום הפערים בחדות הראייה בהשוואה בין מטופלים אמבליופיים מאזורים נחשלים כלכלית לבין אמבליופיים באוכלוסייה הכללית.

לסיכום: כאשר ההיענות לטיפול גבוהה, הפערים החברתיים לא נמצאו משמעותיים בכל הנוגע להצלחת הטיפול בעין עצלה.

מאמרו של אשל בנושא השואה, המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', הוא מלאכת מחשבת של מחקר היסטורי בעל חשיבות רבה. מחקר זה, יחד עם מחקרם הקודם של אשל וחב',  מביא לידיעתנו את הקשר הבלתי נתפס בין רופאים יהודים ומערכת ההכשרה הרפואית הגרמנית בתקופת השלטון הנאצי. סיפורם של הרופאה ושני הרופאים היהודים מלמד אותנו על אומץ ליבם ונחישותם כאשר נסעו לגרמניה הנאצית כדי להשלים את הכשרתם תוך סיכון חייהם. אנו למדים מהמאמר גם על נכונותם של שלושת המדריכים הגרמניים לעזור לרופאים היהודים לסיים את הכשרתם המקצועית ולקבל תואר דוקטור לרפואה. אף כי חלפו למעלה משמונים שנים מהאירועים בגרמניה הנאצית, המאמר רלוונטי גם לימים אלה ומלמד אותנו על יכולתם של בודדים העוסקים ברפואה להצליח ולפעול בהגינות ובאנושיות מול כוחות גדולים ואפלים. 

הקדמה: דלקת תוך-עינית – דלקת הענבייה (דלקת הענבייה) – כוללת קבוצה של כ-40 מחלות שונות, אשר עשויות להיגרם ממחלות זיהומיות או לא זיהומיות. דלקת ענבייה לא זיהומית עשויה להיות קשורה למחלות אוטואימוניות מערכתיות. מרבית חולי דלקת הענבייה הם צעירים בגיל העבודה, ולכן למחלה כרונית עשויה להיות השלכה ממושכת על עצמאותם על אורח חייהם. לדלקת הענבייה ביטויים קליניים שונים, שיכולים להוביל לסיבוכים עיניים ולהתפתחות עיוורון. דלקת הענבייה היא הגורם ל-10%-15% ממקרי העיוורון בעולם המערבי.

מטרות: לתאר את ההסתמנות בעין של מחלות אוטואימוניות מערכתיות. לכל מחלה נתאר סימנים בעיניים בשלב האבחון ונדון באפשרויות טיפול שנועדו למנוע סיבוכים בעיניים ואובדן ראייה.

שיטות: במאמרנו הנוכחי, אנו מדווחים על תסמינים בעין האופייניים למחלות אוטואימוניות שונות, תוך סקירת מאמרי מחקר עדכניים.

מסקנות: מעורבות העין שכיחה במחלות אוטואימוניות רבות. דרגת החומרה משתנה ממקרה למקרה וסיבוכים בעין עשויים להוביל לפגיעה בראייה ולעיוורון. אבחון וטיפול מוקדם בדלקת הענבייה עשויים למנוע התפתחות סיבוכים ולשמור על חדות הראייה ואיכות החיים.